בת האמן: איך מספרים היעדר?

בת האמן, סרטם של מרגריטה ויניב לינטון, הוא סרט מרטיט, מלא כאב, שעשוי בחוכמה, בעדינות ובנדיבות. אבל לפני הכל הוא סרט מלא יופי. היופי קשור לא רק לעובדה שהוא מצטלם ברובו בתוך גלריה, ולא רק בגלל ציורי הדיוקן העזים שמוצבים על קירותיה. אלא גם בגלל אופן הצילום עצמו: המצלמה של הסרט מתבוננת באיזו נקיות, בעיניים מלאות רכות, עדינות ואהבה, ותרה אחרי היופי בציורי הדיוקן, בקירות הגלריה, ובפנים מלאות ההבעה של הבימאית עצמה.

אני מתפתה להגיד שהסרט הזה, לקראת סופו, מתהפך לגמרי והופך את הצופה יחד איתו, וכמעט מתפתה לספר איך זה קורה. אבל למרות שהמילה ספוילר לא נראית לי מספיק מדויקת, אני נזהרת בכתיבה. אגיד רק שהמהלך הזה שמתגלה לקראת סוף הסרט כל כך מפתיע ומרהיב וחכם, שאחריו בעיקר רציתי לראות את הסרט שוב, לאט, מהתחלה.

כדי לכתוב על הסרט הזה – שהשתתף בפסטיבל Hot Docs בטורונטו, זכה בפרס לסרט ביכורים בפסטיבל דוקאביב, ומוקרן עכשיו בקולנוע לב, וביס דוקו – צריך לוותר על הפענוח שלו. אפשר לכתוב עליו שהוא סרט דיוקן שבו המצלמה של הבת מנסה לצייר את הדיוקן החמקמק של האב. אפשר לכתוב עליו שהוא סרט מלא אהבה ותשוקה לציור וליופי לא פחות ממה שהוא מלא תשוקה אל האב. אפשר להתבונן בו כמו סרט שהוא כולו מכתב אל אב. ואפשר כמובן לספר את הסיפור כפשוטו.

אבל כל אחת מהאפשרויות האלה תובעת איזו בעלות על דבר שבסרט עצמו הוא חמקמק ועדין. נדמה כי החוכמה וריבוי השכבות של הסרט הזה, העובדה שיש רגע שבו הכל מתהפך והצופה מאבד לרגע אחיזה, קשורים בדיוק במתח שבין האפשרות לספר סיפור כפשוטו לבין הידיעה שיש סיפורים שאי אפשר להחזיק בקצוות שלהם. יש ספורים שהתעתוע הכרוך בהם הוא לב הסיפור. הסרט לא רק מספר סיפור; לב ליבו של הסרט הוא הניסיון שלא להיאחז בסיפור.

כמה אני לא מכירה אותך

ובכל זאת, אי אפשר לדבר עליו בלי לנסות לתאר משהו מתוך מה שמתרחש בו, משהו מהסיפור. כשהסרט נפתח, בפריים הראשון, המצלמה מתבוננת בקלוז אפ במה שנראה כמו חלק מציור שמן. קשה להבחין מה רואים, זה נראה על פניו לגמרי מופשט. אבל אפשר להבחין בחומריות, בצבעוניות, בהתבוננות דקה ומלאה ביופי.

בוויס־אובר, כמה שניות אחרי ההתחלה, צליל של שיחת טלפון. ״היי אבא, מה נשמע? זאת ריטה, אממ, פשוט רציתי להגיד שהיה ממש כיף להיפגש בפתיחה של התערוכה״. מה שנדמה בתחילה כהודעה שגרתית שבת משאירה לאביה, מתברר בבת אחת כסיפור אחר לגמרי. הבת/הבימאית לא מסתפקת בהודעה השגרתית שהיא משאירה במשיבון. קצת בהיסוס, אבל גם באיזו החלטיות היא ממשיכה ״ואתה יודע, בשבילי זה הרבה יותר מהציורים, אני נכנסת לחלל הזה ורואה את הפנים שלך. אחרי שנים שלא ראיתי אותך. ואני גם רואה אותך בגילאים שאני זוכרת אותך. ואז… סתם. פשוט מבינה כמה אני לא מכירה אותך בעצם״.

כך – במן שיחה משונה שהיא הודעה, תערובת של אינטימיות או קרבה וכנות, ואיזו מבוכה וזרות ובהילות – מתחיל הסרט. המצלמה, במשך כל אותה שיחה ממשיכה להתבונן בציור. ואז לאט מתרחקת. כשהבת מסיימת את הדברים שהיא רוצה לומר המצלמה כבר קצת רחוקה, ובבת אחת מתגלה הציור כולו. דיוקן עצמי, מופשט אבל גם ברור לגמרי, של הצייר/האב.

לאורך הסרט, ככל שהדיוקן הזה הולך כך בו זמנית הוא גם הולך ומתפוגג. אי אפשר להיאחז בו בשום צורה. השפה הקולנועית של הסרט, הדרך בה בנוי הסיפור – קשורות באופן עמוק באי האפשרות להיאחז

הדקות הראשונות האלה של הסרט, עוד לפני כותרות הפתיחה, הן לכאורה כל הסיפור. ההתבוננות מלאת הסבלנות והרגישות בדימוי לא מפוענח, הקול של הבת, הדיבור אל נמען (האב) – כל אלה הם לכאורה מפתח לסיפור. אבל יש עוד משהו שהבמאית עסוקה בו. ״איך מספרים היעדר?״ שואלת הבת בווייס־אובר בחלק האחרון של הסרט.

בגלל האופן המתעתע שבו הסרט בנוי, לא ברור אם זו השאלה שהעסיקה אותה מלכתחילה או שהיה איזה שלב באמצע העבודה על הסרט שבו היא נעשתה דחופה. לשאלה הזו, שנוגעת בלב הסיפור של הבת והאב, יש גם משמעויות פואטיות. באיזו שפה משתמשים כדי לתאר דבר שאיננו? היא יודעת שכדי לתת שם להיעדר צריך באופן פרדוקסלי לשרטט נוכחות, צריך להיאחז במשהו. זה יכול להיות שם, כותרת, דימוי, משאלה – משהו שאפשר להצביע עליו, אבל דרכו מסתמן היעדר. איך עושים את זה?

כמה דקות אחרי תחילת הסרט, הבמאית/הבת יושבת על רצפת גלריה במוזיאון תל אביב שבה מוצבת תערוכה של ציורים של אביה. יש סיור בתערוכה באותו יום, והיא מצטרפת. המדריכה, שלא ברור אם היא או המשתתפים מודעים לכך שאחת המשתתפות בסיור היא בתו של הצייר, מספרת את תולדות חייו של האמן/האב: הילדות בברית המועצות, אבא שעזב את הבית, צורך דוחק כבר בנערות לצאת לפרנס את המשפחה בעבודות של פרולטריון, ובעיקר – הכישרון שמתחיל להתגלות. אחרי שהצייר עלה לארץ, היא מספרת, הוא התחיל תהליך של חזרה בתשובה. מאז, ככל שהוא קיבל על עצמו את עול החוקים והמצוות – ככה הלך הציור והשתחרר.

הקהל הקטן בחדר קשוב למדריכה. אחת המשתתפות דואגת שאולי היא מסתירה לבת (היא יודעת מי זו?) ומפנה לה קצת מקום. אבל אז קורה משהו לסיור הזה, ומה שהתחיל כתיעוד סדור שלו פתאום מתפוגג. בווייס־אובר אפשר עוד לשמוע את ההסברים של המדריכה מול התמונה, אבל על המסך המשתתפים נמצאים כבר כל אחד במקום אחר. אולי הם מתקרבים לתמונה שמושכת את העין, אולי הם כבר בגלריה הבאה. הבת, אולי תוך כדי הסיור, אולי אחרי שהוא מסתיים וכולם הולכים – יושבת על רצפת הגלריה ומתקשרת בטלפון הנייד לאביה. אלו אמנם רק הדקות הראשונות של הסרט, אבל זו כבר שיחת הטלפון השנייה אל האב.

הפעם האבא דווקא עונה לטלפון. ״ריטה?״ הוא מזהה אותה. הם מדברים בתערובת של עברית ורוסית, הוא מספר כמה שמח לראות אותה בפתיחה. גם היא שמחה. הוא שואל לדעתה על התערוכה אבל עוד לפני שהיא מספיקה לענות הוא אומר, ״שמעי ריטה, בשבילי תערוכה זה דבר גדול. לשים ככה את כל הפורטרטים העצמיים שלי ביחד זה חזק אה?״. ״ממש ממש״ היא עונה. אבל היא רוצה לומר משהו אחר, זה דחוף לה.

״האמת שמאז הפתיחה חזרתי לפה כבר כמה פעמים״. לרגע היא מצחקקת במבוכה לפני שהיא אומרת ״ואני גם עכשיו פה״. בקול שלה יש מבוכה של נערה שנתפסה במחוות אהבה שעברה איזה גבול. היא צריכה תירוץ למחווה הזו. היה סיור בתערוכה, היא מספרת, והיא הצטרפה אליו. ״באמת?״ הוא שואל אותה. ״איזה יופי! אמרת להם שאת הבת שלי?״ ״נייט״ היא אומרת. ״למה לא?, תגידי להם, הם יתנו לך להיכנס בחינם״. ״טוב אבא״, היא אומרת לו כמו שמרגיעים איזו משובה של ילד.

להיאחז דרך הדיוקנאות

אבל יש לה משהו דחוף על סדר היום, והיא לא יכולה שהשיחה תסתיים לפני שהיא מספיקה אותו. ״תגיד רגע״, היא שואלת, כאילו זו שיחה שהם מנהלים בתוך איזה רצף של שיחות או קרבה, ״מתי אתה יכול לפגוש אותי? יש לי איזה רעיון״, היא אומרת לו בזהירות וקצת במבוכה, ״אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל אני עושה סרטים״. הוא יודע, הוא אומר, הוא שמע אפילו על סרט שהיא עשתה עליו. ״נכון״, היא אומרת במן זהירות או דחיפות כאילו יש איזו סכנה שכל זה תכף יתפוגג.

התערוכה שלו נתנה לה עוד המון השראה, היא מספרת, והיא חשבה שאולי היא תעשה עוד סרט. ״עליי?״ הוא שואל. ״כן״, היא אומרת בהיסוס, ״אבל זה עוד ממש לא מגובש״. היא רוצה לפגוש אותו ולדבר על זה, אם הוא יכול כמובן. ״ריטה״, הוא אומר לה, ״תשמעי, זה יכול להיות ממש סרט חזק״. אפשר יהיה לראות אותו בכל התקופות, ״זה ממש היסטוריה של בן אדם״ הוא אומר לה. ואז, פתאום, ככה באמצע השיחה הסצנה נקטעת.

שתי השיחות האלה, הקיטוע, הסוג המסוים של החרשות, הנדיבות הלא מתחייבת, הציורים שתלויים על הקירות – כל אלה מתחילים לשרטט (לכאורה) את הדיוקן הנעדר של האב. לאורך הסרט, ככל שהדיוקן הזה הולך כך בו זמנית הוא גם הולך ומתפוגג. אי אפשר להיאחז בו בשום צורה. השפה הקולנועית של הסרט, הדרך שבה בנוי הסיפור – קשורות באופן עמוק באי האפשרות להיאחז.

אבל לאט לאט קורה דבר אחר: במקום הדיוקן של האב, מה שהולך ונחרת בצופה הוא המבט של הבת. כאילו מתברר שהדרך היחידה לראות אותו היא להתבונן במבט של הבת. המצלמה מתבוננת בה מקשיבה לקולו של האב, עונה לו, מקשיבה לשברי הסיפור שמספרים לה עליו אנשים שלכאורה הכירו אותו. היא מתבוננת בציורים שלו, בדיוקנאות שלו, כאילו אפשר יהיה דרכם להיאחז, לקשור קשר.

במבט שלה לאורך הסרט יש קשב עמוק. הפנים מאופקות ובו זמנית מלאות הבעה. לאורך הסרט התבוננתי נפעמת במלאות של המבט הזה שלה, בסיפור מלא השכבות שאפשר להקשיב לו דרך ההתבוננות במבט. אולי דווקא בגלל האיפוק או הזהירות, אפשר לראות דרך המבט שלה את הקו הדק והשקוף הזה שבין להיזהר ממישהו לבין הכמיהה אל ההכרה שלו. אפשר לראות דרכו את הממשות של האיש (או האב) הזה, ובו זמנית את ההיעדר הנוכח שלו. לאט לאט אפשר כמעט לראות אותו דרך המבט שלה.

איך מספרים היעדר? איך משקרים דווקא כדי לספר את האמת? נדמה ששתי השאלות האלה שהבמאית שואלת לקראת סוף הסרט קשורות בטבורן לאפשרות או שאלה אחרת: האם היכולת לספר היעדר תוכל סוף סוף לפטור מהתעתוע. במילים אחרות, האם התעתוע שקשור בנוכחות של האב מונע את האפשרות לראות את ההיעדר? ההתבוננות של הבת לאורך הסרט בדימוי של האב, ההקשבה הדרוכה שלה למילים שנאמרות אבל גם לאלה שלא, ההתעקשות שלה שיש לכל זה נמען גם אם הוא מחוץ לסרט – כל אלה באופן שובר לב ומפעים מתירים איזה תעתוע, מספרים היעדר.

---

בת האמן
בימוי: מרגריטה לינטון, יניב לינטון
ישראל 2022, 60 דקות
5 כוכבים