״עקרה״: קוביה הונגרית של בקיאות הלכתית וקולנועית

שלושה כיווני אוויר, לפני שנפתח ונדון ב״עקרה״, סרטו החדש של הרב מרדכי ורדי. כיוון ראשון נובע מהעובדה שאת הרב ורדי יצא לי להכיר לאורך השנים, מהבטים מקצועיים שונים. כיוון שני הוא היותו של היוצר גם רב (הנמנה על ציבור חובשי הכיפות הסרוגות) – שילוב נדיר שבא לידי ביטוי עוצמתי ביצירה. בנוסף, זהו סרטו השני שעוסק בבעלי תשובה חרדים.

ורדי הוא יוצר דוקומנטרי פורה שסרטיו תמיד עמוקים ומנסים להציף שאלות קיומיות. בסרטו ״אור חוזר״ שיצא בשנת 2018 שפך אור על הקונפליקטים המורכבים של בעלי תשובה בקהילות שונות. כיוון שלישי הוא העיסוק שלו הפעם, לראשונה, בקולנוע עלילתי.

אלה כיווני אוויר שפתוחים כעת, לא סתם. ראשית, הריאליזם האסתטי המופשט שמציע ורדי נשען על סוגיות הדוקו. שנית, עולמו ההלכתי נוכח הסוגיה ההלכתית העולה בסרט היא כזו שבה עסוקים גם דיינים. ושלישית, את העולם החרדי הוא מבקר לא מעט כעולם ששונה מעולמו. לצידו קיים ניסיון להיכנס לנעליה של אישה צעירה חרדית ועקרה.

המיקרוקוסמוס של העיר הקלסטרופובית

סיפורה של פייגי (מלי עשת) גיבורת הסרט, מתרחש בעיר צפת. פייגי נשואה לנפתלי (יואב רוטמן) והזוג הצעיר, דור שני של בעלי תשובה, מתגורר בבית הוריו של נפתלי (שהוא בן יחיד). ההורים הם ברסלבים, האבא (נבו קמחי) סופר סת״ם והאמא (אילנית בן יעקב) שדכנית.

הבחירה למקם את המשפחה בצפת, שידועה כעיר הקבלה והסוד (האר״י הקדוש היה מגדול מקובלי וחכמי צפת, שם גם נמצא מקווה האר״י ושם מקום קבורתו) היא בחירה מדויקת שהופכת את הסרט לדחוס. הדחיסות הזאת מורה על מצב של מצוקה, והיא הולכת וגדלה ככל שהדקות נוקפות. נדמה שהמצלמה מתחקה אחרי המיקרוקוסמוס של העיר הקלסטרופובית כמעט, עטורת הסמטאות, הצללים והטורקיז.

השקט של העיר, הוא כמו חלק מהחלל של הדמות. קשה להסביר את זה למי שלא העמיק באיפיוני המועקה. לא רק כרגש קשה לתיאור המושתת על אילמות הנשמה והנפש אלא גם כתרחיש גאוגרפי – נוכח ופיזי. העקרות בעיר הזו טוענת את העלילה, מאיימת כמו מותחן וכמו מכינה אותנו לבאות.

לפני שניכנס לנבכי הסרט, יש לציין את היותו סרט קטן שסובב סביב סוגיה רגישה, נשית ומורכבת, שהיא סוגיה שהתמודדו איתה גם ארבעת האימהות; שרה, רבקה, רחל ולאה. שמה של פייגי (בעברית ציפורה) הוא שם חסידי מסורתי הקושר את הגיבורה לחסידות גם מההיבט המיסטי. בקלות היה אפשר לייצר לסרט גרסה שהיא מדע בדיוני, שבה חלק מהדמויות הופכות לשדים ובחלק אחר נכנס דיבוק. ורדי לא מרחיק לכת: הוא בוחר במינימליזם מופשט, רוחני, ומתמיד בו לאורך כל הסרט. לפעמים זה צר מלהכיל, אבל נדמה שיש כאן חשיבה רב־ממדית שראויה להערכה.

במקום שאמור להיות השמור ביותר, מתרחשת תקיפה מינית בחסות הקדושה. הסצנה הקשה והמאופקת, יש בה שתיקה קשה מנשוא. דווקא בשל האיפוק המעושה שלה, משהו בה צועק

פייגי, שמשתדלת להיות צדיקה, צנועה וענווה, עובדת בחנות יודאיקה. נפתלי, שיותר ילדותי ממנה, לומד. אמו של נפתלי משדכת חוזרים בתשובה ואביו עסוק בעבודתו, כולם מצפים לבשורות ועושים השתדלות (קמעות, טבילה במקווה טהרה וכו׳). הם מצפים כל כך, עד שהאינטימיות הופכת בסרט למטאפורה מרכזית. האינטימיות של הזוג מופרת על ידי הוריו של נפתלי והעיסוק בביוץ של פייגי נותן תחושה של חיפצון נשי וחילול הקודש של האינטימיות הזוגית.

אלא שכל זה מתגלה כאקספוזיציה לאותו יום מר בו כל השיגרה של המשפחה תחרב. כדי לא לעשות ספוילרים אציין רק שנפתלי נוסע לאומן, ואל המשפחה מגיע אורח לא צפוי, בעל תשובה ותיק, שנראה ״קדוש״. שמו אליהו (כמו ״אליהו הנביא״ בגילומו המצוין של גיל פרנק) והוא זה שמחריב את התמימות ומערער את שלמות הבית.

הדימוי שבו עסוק האורח – שופר – הופך לדימוי פאלי מצמרר. העלילה מתרחשת בתקופה של ראש השנה והחגים וברקע נשמעות בסרט הרבה תקיעות שופר. המאמץ שדורשת התקיעה בשופר, הוצאת הכוח אל הפועל, מקבל לפתע משמעות של כוח הרוח בחומר, כשהכלי (השופר) שובר את הרוח ולכאורה גם מכפר. יש לזכור שהשופר נועד לעורר יראה ופחד מפני יום הדין, ובסרט נדמה שה״שליח״ המפוקפק, מעורר את כל הדינים להתרתה של פייגי עד שהאורח ה״צדיק״ מתגלה בעיקר ככופר.

רב שמביים סצנת אונס

במקום שאמור להיות השמור ביותר, מתרחשת תקיפה מינית בחסות הקדושה. הסצנה הקשה והמאופקת הזאת, יש בה שתיקה קשה מנשוא. דווקא בשל האיפוק המעושה שלה, משהו בה צועק. אפשר לומר שזה מקרה יוצא דופן שטרם עוצב באופן דומה מבחינה קולנועית, ואולי זו הפעם הראשונה בה תזכו לראות רב מביים סצנת אונס.

התחושה שהסצנה הזו מותירה לופתת את הקרביים. התמימות וההתחסדות מתגלים כחוליה רופפת, כחולשה וכחוסר אונים כמו סתירה מצלצלת לצופה, כמו יריית פתיחה לתום התמימות. ורדי התבסס בתסריט שכתב על מעשה שאירע בהונגריה במאה ה־19 והובא כשאלה הלכתית אל הרב יעקב עטלינגר. הוא מעניק לסרט הווי למדני מעמיק ויוצק לתוכו את אווירת בית המדרש, בית הדין, תוך עיסוק אינטנסיבי במוסר היהודי שמתעורר נוכח הסיפור.

לצד כל אלה, יש לציין את חוסר הסימטריה בין השחקנים. בעוד הנשים – פייגי ואמו של נפתלי – מפגינות משחק עוצמתי והבעות אמינות ומרתקות, הגברים – נפתלי ואביו – לוקים באנמיות. דמותו של אליהו שמספקת אתגר משחקי רב ומצוין, נעלמת מהר מאוד.

מפגן המשחק הנפלא של עשת, לעומת זאת, נוכח הסבל, הוא שמאפשר אקסיומה חדשה לצדיק ורע לו, כשבמקום החטא ועונשו, אנו מקבלים וריאציה של החסד ועונשו. עשת מחזיקה אותנו מרותקים אליה, מתחילת הסרט ועד סופו. יש משהו בשבריריות שלה שטוען בעוצמה את השאלות, האם כל החוטאים נענשים? האם כל הצדיקים מקבלים שכר?

ורדי, מתוך בקיאות הלכתית וקולנועית, משחק בווריאציות כמו בקובייה הונגרית של שכל ישר ורגש. הסוף מצליח ללמד את התשובה, שכמו שכולנו יודעים, החיים מורכבים. מעוות לא יוכל לתקון (כפי שנאמר בספר קהלת), אבל בכוחה של האמונה, אחרי החורבן, לאפשר תיקון.

---

עקרה
בימוי: הרב מרדכי ורדי
108 דקות; ישראל, 2022
4 כוכבים