טייסת משנה: לשתוק למען האהבה

״טייסת משנה״ (Copilot), סרטה של אן זוהרה ברשד (שכתבה את התסריט יחד עם סטפני מזרחי), יצא ב־2021 בגרמניה ומגיע כעת לישראל. הסרט מצליח ללכוד את מבטינו לסיפור שתחילתו נראה רגיל והמשכו מתפתח לחריג בעוצמתו. הוא מדגים כיצד הרעיון להיות פסיביים לרגשות שלנו והקורבן שלהם מרחיק לכת לכדי פיגוע טרור. כשהסלוגן של הסרט שואל אותנו ״מה הדבר הכי מסוכן שעשית בחיים?״ אנחנו לא מעלים על דעתנו שהתשובה עשויה להיות: לאהוב.

הדרמה הרומנטית שמתחילה בגרמניה בסוף שנות ה־90, מסתיימת בטרגדיה האמריקאית שהתרחשה במפנה האלף. היא מגוללת סיפור אהבה בין אסלי (קנאן קיר), סטודנטית לרפואה ממוצא תורכי־גרמני ובין סעיד (רוג׳ר אזאר), מהגר לבנוני ממעמד הביניים וסטודנט לרפואת שיניים. עלילת הסרט מתפרשת על פני חמש שנים ומחולקת לחמשה פרקים – פרק לכל שנה. הסיפור מבוסס על סיפור חייו של זיאד ג׳ראח, אחד מחוטפי המטוסים של פיגוע ה־11 בספטמבר (טיסת יונייטד 93). חמשת הפרקים של הסרט נבנים לקראת הפיגוע עצמו.

הסרט עורר בי אמביוולנטיות בגמר הצפייה. הוא הרגיש לא מהודק מספיק ולעיתים מסתעף, אבל חשף בו זמנית ובהדרגה נקודות דופק עוצמתיות של רגש והשניות בו התגלו כנוקפות. לזה מצטרף האופן שבו נימקה הבמאית את הליהוק הנפלא של השחקנית הראשית (שנבחרה מבין מאות מועמדות): ״קנאן קיר התאימה מיד לדמות של אסלי. יש בה את מה שאני אוהבת אצל שחקנים – היכולת להכנס לדמות, למצב, להפוך את זה לאמיתי ללא מודעות, מבלי המבט החיצוני של שחקנים על עצמם. יש לה דבר שמיוחד לה – דרמה קיומית שנראית היטב בעיניה ובמבטה״.

הליהוק בסרט מצוין וכך גם הכימיה בין השחקנים. מבנה הגוף של קנאן קיר, לדוגמה, הוא מבנה שלרוב הנשים יהיה קל להזדהות איתו, בניגוד להרבה מודלים שגורים של נשים בקולנוע. זה מקל במשהו את העיסוק במראה שלה וממקד אותנו ברגש שלה.

כשהאיזון בין האהבה לנגיעות הפנאטיות חורק – מתקיימים חיים כפולים, יש סודות ולבסוף נרקם פיגוע טרור (גם לאהבה). האהבה לא רק שאינה גדולה מספיק כדי למנוע את זה – יתרה מכך – היא מתגלה כחסרת אונים בכל מה שקשור בלגלות את זה

ואם כבר רגש: בחודשים האחרונים קשה לי לצפות בסרטים בלי לערוך ביני לבין עצמי דיון על מהות הרגש המרכזי בהם – הכנות והאחריות שבהן נוקט היוצר אל מול הפחד וההסתייגות מול הדבר האמיתי. ייתכן שזה קורה לי לא כי רגשות בלתי ניתנים לתיאור, אלא כי תיאור החוויה הרגשית הוא מסובך.

אם מצפים שהתיאור או הפנומנולוגיה של רגש ילכדו או ישחזרו את התחושה האמיתית ועוצמתו של הרגש, הרי שכל אמנות ביחס לדבר האמיתי היא מוגבלת. רגשות לא מגיעים עם תווית עליהן. לכן, אותו הרגש יכול להתחלק לסוגים שונים בהתאם לחוויה או לסצנה. הבנת הרגש ב״טייסת משנה״ שמגיע מצד הבמאית מסייע בהעמקת המורכבות שלו ובמחשבה על אופן הפנייתו לכיוון האוביקט הנכון (או הלא נכון).

כשאסלי וסעיד נפגשים לראשונה בלונה פארק, זו נראית כמו הסצנה הכי בנאלית שיש. כשהקשר שלהם הולך ומתרומם ממציאת חן לאהבה גדולה, אנחנו מגלים שהאהבה הזאת שבירה בכמה מובנים. הראשון מביניהם הוא המובן התרבותי־זהותי־גלותי. זה היה יכול להישאר עוד פרט בנאלי ברקע התרחשויות הסרט, אלא שבהדרגה הפרטים מתמלאים בצבעים כמו הצבע של החיים בלבנון, כמו הצבא של המהגר הזר, כמו הצבע של השורשים, כמו הצבע של הנחיתות שמתעוררת ביתר שאת כשאסלי נאלצת להסתיר את הקשר עם סעיד מאמה (גם כי לא מקובל להיות בקשר רומנטי לפני החתונה וגם כי הוא ערבי).

על כל אלה נדמה שגם הכישרון והיופי והחיים הטובים לא מצליחים לפצות את סעיד, שהולך לאיבוד או אולי מוצא נחמה בתאגיד הדתי והסוחף של האסלאם. כשהאיזון בין האהבה לנגיעות הפנאטיות חורק – מתקיימים חיים כפולים, יש סודות ולבסוף נרקם פיגוע טרור (גם לאהבה). האהבה לא רק שאינה גדולה מספיק כדי למנוע את זה – יתרה מכך – היא מתגלה כחסרת אונים בכל מה שקשור בלגלות את זה.

אסלי עיוורת למצב. היא רוצה שהאהבה תנצח. היא חיה את הרומנטיקה כמו שיכורה (וספויילר קטן ולא מזיק – היא אכן משתכרת בסרט). היא מתחתנת עם סעיד חתונה מוסלמית בסתר. כשהוא מתחיל להיעלם לפרקים ומפתיע בתכניות מעורפלות, היא ממשיכה לצפות לו. הבדידות מוגדרת כזמנית והאהבה שלה גדולה מסך חלקי המציאות. כשהיא מגיעה ללבנון לפגוש את משפחתו של סעיד, אנחנו מתוודעים לצד המוזר של הסיפור, למה שהיה חבוי במחסומים הממשיים והמטאפוריים־הרגשיים, מתחת למגירה של נפשו.

כשהחלומות הולכים רחוק מדי

״הסרט שלי הוא דרמה שבה האדם שאת אוהבת הופך לזר״ אמרה ברשד באחד מהראיונות איתה. ״מה שעניין אותי היא הדרך שבה אסלי מתמודדת עם הספקות שהיו לה. היא יודעת שהוא מתכנן משהו מאחורי גבה, אבל לא תלך עד הסוף לכדי עימות איתו. היא אוהבת אותו וחוששת שאם תתעמת איתו האהבה תהרס. היא שותקת למען האהבה, לא קמה נגד למען דברים שהיא מאמינה בהם. היא לא אומרת בקול גדול את מה שהיא חושבת אלא פועלת בצל, כי כך היא גדלה וכי כזו היא״.

חולשתו של הסרט היא באפיזודות ניסוניות להפוך אותו למתוחכם קולנועית. במקומות האלה הפואטיקה נסדקת ואנו עדים לניסוי ומתרחקים מהחוויה (כך לדוגמה בהזיה שחווה אסלי בבית הוריו של סעיד בלבנון, או באפקט מראות שמופיע בשלב אחר בסרט). אבל על החולשות האלה התגברה הבמאית באמצעות חלוקת הסרט ובשיאים המוגברים שלו. בנוסף, היא משתמשת באופן נכון בעוצמת הארוטיזציה ככוח מניע ורגשי של הדמויות.

בסצנה יפהפיה בסרט מספר סעיד לאסלי שהחלום שלו הוא להיות טייס. היא מנסה לשכנע אותו שאולי הוא צריך להגשים את החלום הזה. הוא מרים אותה וכמו מטיס אותה, ומגדיר אותה כטייסת משנה. הסצנה הזאת מלווה אותנו לאורך הסרט, כשבמהלכו אנחנו מגלים לא רק שהחלומות שלנו לפעמים הולכים רחוק מדי, אלא שלפעמים היינו שותפים, בעל כורחנו, למשהו גדול והרה גורל בלי שהיינו מודעים לקיומו.

בראיון איתה, מסכמת הבימאית את העניין בצורה יפה: ״בסוף הסרט היא תתבונן על העבר ותשאל שאלות על חייה. אנחנו מכירים את המצבים הללו בהם אנחנו שואלים את עצמנו למה נהגנו כמו שנהגנו, אם זאת היתה פעולה לא מודעת, משהו שעשינו מבלי לשאול את עצמנו למה. האם זה משהו שרק קרה לנו? האם הדחקנו? האם באופן מכוון לא הסתכלנו לעומק? זה הרגע בו אנחנו רוצים לשנות ולעשות את הדברים אחרת אבל זה כבר מאוחר וזה משהו שירדוף את אסלי לנצח״.

---

טייסת משנה
בימוי: אן זוהרה ברשד
118 דקות; גרמניה, 2021
4 כוכבים