פינוקיו 2022: לא יורד מהחוטים

כמה שנים עברו מאז שדיסני חרטו על דגלם להרוס את הילדות שלי, ושל רבים ורבות, פיסה אחר פיסה – בעודה מתעקשת לערוך רימייקים, פריקוולים, סיקוולים וקישקושים אחרים לקלאסיקות שלה. למעט כמה מקרים יוצאי דופן (קרואלה, לדוגמה), דיסני פשוט חירבה את המורשת שלה תמורת חופן דולרים, כי הרי ממש חסר לה.

הפלטפורמה החדשה שלה – דיסני פלוס – מספקת לה כלי יעיל וחדש להפצה של מוצרים עבשים בלחיצת כפתור מנוחות הספה הביתית. טוב, לפחות היא חסכה לנו את ההליכה לאולם הקולנוע. פינוקיו, היצור החלול מבית דיסני, לא שווה את זמן הצפייה. האמת, גם לא את זמן ההליכה לסלון.

לפני שאמשיך לכתוב דברים שלא יטרידו את תאגיד הענק והמפלצתי כהוא זה, בעוד חשבון הבנק שלהם תופח, ראוי להזכיר שיש כמה דברים טובים, יחסית, ביצירה הזו, המספרת את קורותיו של פינוקיו. אבל לפני כן יש להזכיר בקצרה במה הסיפור עוסק (לא שיש צורך, שכן מבחינה עלילתית, מדובר באותה גברת בשינוי CGI).

פינוקיו (מדובב על ידי בנג׳מין איוון איינסוורת׳) הוא בובת עץ שקמה לתחייה הודות למשאלה של יוצרו ג׳פטו (טום הנקס), משאלה הזוכה למענה על ידי הפיה הכחולה (סינתיה אריבו). פינוקיו רוצה להיות ילד אמיתי, אבל הדרך לשם לא קלה; היא רצופה באתגרים מבפנים ומבחוץ גם יחד. פינוקיו נדרש לצאת ולהתמודד עם העולם, עם המצפון שלו, ולהבין כיצד להתממש ולגבש את זהותו כאדם ולא כבובת עץ.

בביצוע החדש מדובר בהעתקה זולה שהפכה את החלקים השונים בתלאות המסע לבליל פרגמנטרי של פרקים, השואף לשווא להפיח חיים חדשים בסיפור המקור. אם יש זיקה תמטית כזו או אחרת בין האפיזודות, כנראה שפספסתי אותה

יש כמה דברים שנעשו לא רע בסרט. שלא כמו הדעה הרווחת, מצאתי את האפקטים דווקא טובים. המאזן בין הממוחשב למצולם לא מעבירה את התחושה האל־ביתית שליוותה את חורבן הסרט מלך האריות (אלוהים, הזוועות). האפקטים עובדים היטב.

בנוסף, הדיבוב מוצלח ומתיישב נפלא – גו׳זף גורדן לוויט כג׳ימני קריקט, וקיגן מייקל קי כג׳ון הישר ושולייתו החתול (החלק היחיד שמספק תמורה הומוריסטית הוגנת). הספקטל הקולנועי אולי חי וקיים (טוב, לפחות על מסך צנוע בבית), אבל מלבד זאת, לא רק שפינוקיו – הסרט – לא מצליח להפיח חיים אמיתיים בעצמו, נראה שגם הנשמה שלו כלתה באש תאוות הבצע של דיסני.

בסרט המקורי המצויר היה מסע התבגרות והרפתקאות, מרתק, מורט עצבים ומבעית לפרקים. בביצוע החדש מדובר בהעתקה זולה שהפכה את החלקים השונים בתלאות המסע לבליל פרגמנטרי של פרקים, השואף לשווא להפיח חיים חדשים בסיפור המקור. אם יש זיקה תמטית כזו או אחרת בין האפיזודות, כנראה שפספסתי אותה (אלא אם הזיקה המקוטעת היא תכסיס מטא־רפלקסיבי המשקף את איבוד הקשר של דיסני ליצירה של עצמה). המעברים בין האתגרים והנבלים נעשים בצורה שאי אפשר לתאר אחרת ממלאכותי, נחפז ואף גס רוח; כמו מלצר שלוקח את אחד המתאבנים עוד לפני שהספקת לבלוע את הביס הראשון.

מה זה ההפך מנוסטלגיה?

עבודה מרושלת כזו, כמעט מכל בחינה, לא ראיתי כבר זמן רב. אלוהים, היה לכם את טום הנקס כג׳פטו! אבל במקום שהנקס, אחד השחקנים הגדולים של דורו, ירומם את הסרט ויפיח בו מעט קסם, ייתכן שפינוקיו הציב אותו ברשימה הקצרה לטקס פרסי הראזי.

ולגבי תחושת נוסטלגיה? ובכן, זה בטוח לא מעורר געגוע לעבר, או מעלה זכרונות יפים מצפייה משפחתית בשעות שבת בצהריים. איזו מילה מתארת את ההפך מנוסטלגיה? אם יש כזו – אפשר להוסיף את פינוקיו כדוגמה ליד הערך במילון.

אל תצפו לדבר מתועבה נוספת בשרשרת של רימייקים מאכזבים וחסרי מעוף מבית דיסני. לא מהשירים, לא מהתסריט, לא מכל מבע קולנועי שיישא בחובו משמעות. אפילו האיסטר־אגז (הקריצות למביני עניין) עדינים כמו עשרות שעוני קוקיה שמתעוררים לחיים וצווחים בהגזמה (לא, זו לא מטאפורה, זה ממש מופיע בסרט).

מלבד העניין הגרפי בהתפתחות ה־CGI (שימוש בתוכנות מחשב ליצירת תוכן ויזואלי), אין כמעט דבר שמצדיק להעניק לסרט הזה את זמנכם. דיסני משתלטת אט־אט על עסקי הבידור ההוליוודיים, ואולי יום אחד תשתלט על העולם כולו. עד אז, אם דיסני תבחר לזלזל בצופים, הצופים צריכים לדעת גם לחפש את הבידור והעניין שלהם במקום אחר. בינתיים חזרתי לראות את פינוקיו המקורי. לפחות יש במה להתנחם.

---

פינוקיו | דיסני +
בימוי: רוברט זמקיס
ארצות הברית, 2022; 105 דקות
0.5 כוכבים