בחורים טובים: על אהבה ושידוכים בעולם החרדי־ליטאי

לאורך השנים הכרתי משודכים שיצאו לדייטים עם 50 בנות עד שמצאו את המיוחלת, ולהפך. טובי השדכנים שמרוויחים בין 1,000 ל־2,000 דולר לשידוך, צריכים מוח מתמטי כדי לעמוד בכללי המשחק הקפדניים. ובכל זאת, קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף; זה נס פרטי. כשזה מצליח – זה מצליח, וכשזה לא – המרוץ אחרי הבאשערט המיועדת, עלול לייאש מאוד.

אבל, וכאן מגיע הפאנץ׳ של ״בחורים טובים״, סרטו החדש והשמיני של ארז תדמור – לאהבה אין חוקים. כשהיא תופסת אותך היא מהפכת גורל: עזה כמוות אהבה ולא אכפת לה מהסדר הטוב, ממנהגים, ממסורות, משמרנות או מיקיות, לא אכפת לה אם הכלה עשירה או יפה. אהבה זו אהבה.

כדי לנפות את הדגם המיוחד של האפשרות להתאהב בתוך ממסד שמרני וקפדני, משתמש תדמור ביחד עם שותפיו לכתיבה חוה דיבון (סרוגים) ויקי רייסנר באנרגיות קומיות שכמו נוסכות צבעי פסטל על השתלשלות האירועים המקוממים ועל התגובה הסביבתית הצפויה למדי אליהם. יש פה שימוש מתוחכם בקלישאה – לא הקלישאה של ״מה זו אהבה״ אלא הקלישאה של ״מה זה שידוך משמיים״, או איך שידוך אמור להתנהל.

אנחנו מבינים עד כמה העולם הרוחני העמוק הזה מסתכם באהבה טכנית, שאהבת ה׳ גוברת פעמים רבות על אהבת בן הזוג, אבל לעיתים מחטיאה את הרעיון שאהבת בן הזוג היא גם אהבת האלוהים

״בחורים טובים״ (המתהדר בשם האמריקאי ומרפרר לשם סרטו של רוב ריינר, A Few Good Men), היא קומדיה רומנטית שעוסקת בחומר שממנו עשויה האהבה. הפעם, באופן מפתיע, בעולם החרדי־ליטאי (ליטוואקס) של בני ברק – עולם שנחשב לרציני ומקובע, שרווחת בו האמרה שחרט בשעתו לדורות החזון איש זצ״ל: ״למה שהם קוראים אהבה, אנחנו קוראים כרת״.

הליטאים בולטים במסירותם הטוטאלית ללימוד התורה, מה שהפך לקו המאחד ששידך אליהם ברבות השנים חלק מהספרדים שלמדו בישיבות ליטאיות ואימצו את ההשקפה הליטאית. על רקע זה מתבצרות תפיסות עולם מוכרות כמו שאלות של היררכיה מעמדית, מוצא וייחוס בשידוכים או דירוג המשודכים לפי לקויות. אנחנו מבינים עד כמה העולם הרוחני העמוק הזה מסתכם באהבה טכנית, שאהבת ה׳ גוברת פעמים רבות על אהבת בן הזוג, אבל לעיתים מחטיאה את הרעיון שאהבת בן הזוג היא גם אהבת האלוהים.

מוטי ברנשטיין (בכיכובו של עמית רהב, שגילם את יענקי החסיד החניוק ב״המורדת״, הסדרה המצליחה של נטפליקס) הוא בני־ברקי, ליטאי, אשכנזי, תלמיד בישיבה גדולה ועילוי, שיוצא כמו חבריו לשידוכים כמקובל. אלא שבאופן לא רצוני הוא מתאהב בחברתה של אחותו, נחמה עזיזה ביטון, המרוקאית (בגילומה של ליאנה עיון).

מיותר לציין ששידוך כזה לא מקובל, ומוטי יצטרך לעבור כברת דרך ארוכה כדי להתארס (או לא) עם בחירת ליבו. במהלך הדרך הזו הוא אפילו יצטרך לשקר ולהעמיד פני עיוור, בניגוד מוחלט לאחיזה המוצהרת באמת כדרך חיים. העיוורון הוא גם משל, ובאהבה הבלתי אפשרית הזאת עוסק הסרט: לא בהגחכה שלה אלא ברצינות תהומית שהקומיות רק סודקת.

סצנה קטנה ומופתית שמקופלת בעלילה מצליחה להוות גרעין לרעיון הזה. היא מתרחשת כשהוריו של מוטי, בגילומם הנהדר של גיא לואל ונטע שפיגלמן, מתנגדים לרצונו של מוטי לוורט עם נחמה (הפגישה בין המשפחות, הרמת כוסית לחיים וסגירה על התנאים לפני ההכרזה ומסיבת האירוסין). מוטי שואל אותם ״הייתם יכולים להתחתן עם מישהו אחר?״ והם מיד מתנערים ב״מה זה קשור״. כשהאב עונה ״על פניו מבחינתי לא״ והאם שואלת ״מה זאת אומרת מבחינתי?״, אנחנו מבינים את בת הקול שיוצאת 40 יום לפני יצירת הוולד ומכריזה ״בת פלוני לפלוני״. נדמה שלנסות לענות על הטיעון הזה רק מסבך את השניים.

לעורר שדים ישנים

גם הוריה של נחמי, בגילומם הנפלא של רועי אסף וריימונד אמסלם, מביאים את הכורח החברתי ומשתחלים לתפקיד בצורה אותנטית ומרובת רבדים. אבל נקודת הדופק החזקה שפועלת בסרט ומפיחה חיים צבעוניים בדמויות כולן היא בליהוקם המדויק של השדכנים: מצד אחד מלכי (בגילומה המשובח של עירית קפלן), דמות עגולה ותוססת שהאותנטיות שלה מיידית (ולצדה כל משפחתה). מרוב שהג׳סטות מתלכדות לדמות כה קוהרנטית – קשה להאמין שמדובר בשחקנית.

לצדה, ברוך, האלטר של הישיבה (בגילומו של מאור שוויצר), שמפגין משחק מעולה בכל קנה מידה. הדבר מתבטא באימוץ מדויק של הטייפ הליטאי ובמימיקה מדויקת שכמו מתאימה את עצמה לרפליקות באופן טבעי. אלמלא השניים האלה, שמרימים בטפח את האגדה על שדכנים, היינו נשארים עם עלילה טריוויאלית למדי. משחקם המשובח טווה את העלילה נכון, ולא בכדי הופכת דמותו של ברוך גם לדמות הטרגית שמתירה את העלילה.

המראות של בני ברק סיטי, לצד האווירה של בית המדרש וחדר האוכל, מצליחים להיות נוכחים. דמויות קטנות שנשזרות שם (כמו דמותו של אחמד) מצטרפות כפסיפס של תובנות ותבלינים לפאזל העלילתי ומספרות אף הן סיפור חשוב. תדמור מחלץ את הנאיבי מחדש, לטובת גיבוריו, ועל הדרך מיטיב לקלוע בכך שהוא מעורר מחדש את השדים הישנים שרק נדמה לנו שדשו בהם די. יחד עם זאת, סצנות מסוימות לפעמים מרגישות מושטחות ועודפות או מופיעות כקוריוז באופן שנדמה שהלוגיקה בהן יצאה משליטה.

אלמלא התנוסס שמו של ארז תדמור בפתיחת הסרט, אפשר היה לחשוב שיוצר הסרט הוא חרדי בעצמו, ליטאי מבית. אז איך במאי חילוני מצליח להביא נקודת מבט נאיבית אותנטית ולעסוק בנושאים לכאורה נדושים כמו שידוכים, גזענות, ואהבת אמת? התשובה היא שלתדמור יש יכולת לטשטש את זהות היוצר וללוש את חומרי הגלם של התסריט.

מן הראוי היה שיוצר או יוצרת ליטאים יפלסו את דרכם בעולם הקולנוע ויעסקו בנושאים האלה בעצמם, אבל בהיעדר הקול הזה, אפשר לתת ״קיו״ לקהל החרדי הסקרן לצאת לקולנוע החילוני ולצפות בסרט הנקי והחף מארוטיקה. אז איך בכל זאת אפשר לזהות שזה לא סרט חרדי? קלעתם.ן בול: הקאסט המעורב והאומץ החריג (אם כי הסרט לא מעביר ביקורת בועטת אלא ביקורת רכה, מתוך כבוד לעולם המתואר. ושוב, כן. הבמאי חילוני).

הייצוג של חרדים בקולנוע ובטלוויזיה בעשור האחרון צובר תאוצה, אבל הוא עדיין מהווה אחוז נמוך מהייצוג הרווח. כשמופיעים ייצוגים של חרדים על המסך – חרדים רבים מגלים עניין ביצירה, על אף שבשוטף אינם צורכים תכנים חילוניים.

תדמור מצליח להכניס סרט נוסף לרשימה הפילמוגרפית המצומצמת של סרטים שאותם אני מכנה ״רב־סקטוריאליים״, שבין יוצריהם אפשר למנות את רמה בורשטיין, יהונתן אינדורסקי, שולי רנד ואחרים. החידוש הוא שהפעם הסרט נסוב על הזרם הליטאי – עולם שפחות נחשפנו אליו בקולנוע הישראלי, והתמקד עד כה ברובו בעולם החסידי, וכמובן בנקודת התצפית החילונית שמתרחבת.

---

בחורים טובים
בימוי: ארז תדמור
ישראל, 2022; 96 דקות
4 כוכבים