תא מספר 6: תא קטנטן של קיום

על רקע המלחמה בין רוסיה לאוקראינה יצא לאקרנים בישראל הסרו תא מספר 6, המועמד לגלובס הזהב ולאוסקר בקטגוריית הסרט הזר וזוכה בפרס פסטיבל ירושלים (התחרות הבינלאומית). זהו סרט שעוסק במלחמה רגשית, עם הזולת ועם עצמנו. מלחמה שמתרחשת באחד האזורים הקרים ביותר בצפון מערב רוסיה, בראשית שנות ה־90 של המאה הקודמת.

תא מספר 6 – סרטו של יוהו קוסמאנן המבוסס על רומן שכתבה הסופרת הפינית רוזה ליקסום – הוא סרט אפלולי על בדידות. נדמה שהיתרון שלו מצוי במסע שעוברת לורה הגיבורה ברכבת בין מוסקבה למורמנסק – מסע שהופך לשחרור משיפוטיות מותנית.

סרטים וספרים רבים נכתבו סביב מוטיב הרכבת; אפילו אנה קרנינה מצאה את מותה על המסילה. ״זרים ברכבת״ הוא דימוי ומטאפורה לקרבה ולריחוק בו זמנית. אולי כי יש משהו בתנועת הרכבות הקצבית שמזכיר דופק, ומשהו במעברים על המסילה שאפשר להמשיך למחשבה על מסילת ההרגל – אחת שרצה על הפס, גם אם לעיתים חסרת שליטה.

אחד הדברים המרגשים שגם מהווים נקודת חוזק בסרט הזה, שבולט בהיותו יוצא דופן בשל המפרט הטכני שלו, היא הקונקרטיות של הגורל ששולט אפילו בתא קרון הרכבת שבו משובץ כרטיס הנסיעה של לורה. לורה (בגילומה של סיידי הארלה) היא סטודנטית פינית לארכיאולוגיה שחיה במוסקבה בזוגיות עם אירינה (דירנה דרוקאובה), פרופסורית כריזמטית לספרות. האקספוזיציה מדגישה לנו היטב את הפער שבין המוחצנות של אירינה להסתייגות, תחושת הזרות וחוסר הביטחון של לורה, ומאפשרת לנו להבין את נקודת המוצא המסוגרת שאימצה לעצמה.

מזג האוויר מסייע לנו גם הוא בעיבוד הצינה והכורח לחלוק עם הזר הבלתי נסבל תא קטנטן של קיום. אבל הדרך מצליחה לסדוק את חומות ההגנה והכפור של השניים, ובהדרגה משהו נמס בדיאלוג שמתחיל להתרומם לכדי תנועה מהפכת מבט

בהשראת בת זוגה, שהייתה אמורה להצטרף אליה ומבטלת ברגע האחרון, מחליטה לורה לצאת למסע ארוך כדי לראות מקרוב פטרוגליפים – ציורי סלע מסתוריים שחבויים בגובהה של מורמנסק. היא משובצת בתא הקטנטן מספר 6. שותפה למסע, שאורכו מספר ימים, הוא ואדים (יורי בוריסוב), כורה צעיר ומגולח ראש, שבתחילה מצטייר כאנרכיסט גס רוח.

גינוני ההתנהגות בתא הקטן והתנועה הכובלת אליו פנימה והחוצה הם גילום נהדר לווירטואוזיות של הרגש. לורה מצליחה להעיר בנו תחושות מוכרות של חוסר סבלנות וביקורת שקטה, ואולי גם התנשאות כלפי הזר. היא נאלצת לחוות את התחושות האלה ולשדר לנו את הסבל שכרוך בלחלוק משהו עם מישהו שלא בחרנו בו. כשמדובר גם במישהו שהמנטליות שלו שונה – הסבלנות פוקעת. ככל שנוקפות הדקות, סבלנותה של לורה פוקעת עד כדי ייאוש.

משנה מקום משנה מזל  

השימוש במנגנון המוכר הזה של הרגש, נוכח סבלה של לורה, מאפשר תצוגת מבעים מרתקת. כשלורה מתעדת חלקים מהמסע באמצעות מצלמת וידאו, האסתטיקה הקולנועית הופכת למרובת רבדים ונדמה שכל הקרון עמוס ברגש אנושי.

מזג האוויר מסייע גם הוא בעיבוד הצינה והכורח לחלוק עם הזר הבלתי נסבל תא קטנטן של קיום. אבל הדרך מצליחה לסדוק את חומות ההגנה והכפור של השניים, ובהדרגה משהו נמס בדיאלוג שמתחיל להתרומם לכדי תנועה מהפכת מבט. ככל שהימים עוברים, ולורה מנסה ליצור קשר עם אירינה, נפערת תהום בדידותה. היא מגלה שאירינה צוננת כלפיה ושאולי מה שהיה ביניהן הוא לא כמו שחשבה. על רקע ההבנה שלמעשה היא לבדה כעת, משהו בה מתרכך. בהתאם, משהו בשותפה לתא מתרחב, והוא מצליח להפתיע בתכונות חיוביות.

מתאר ההתרחשויות בסרט הוא מינימלי, כמוהו גם הסרט כולו. גבר פיני, זר אחר, שייראה במבט ראשון מתורבת ומנומס בניגוד גמור לוואדים, יאכזב. אירוח לילי בעצירת ביניים, אצל תושבת מבוגרת באחת העיירות, יתגלה כצוהר לתרבות שלמה של דעות, שמטרתן היא לחדד את הרעיון לפיו יש להיאבק כדי לשנות גורל ולצאת לדרך חדשה.

סרטי מסעות הם סרטים מרובדים והדיאלוגים בהם לרוב נעים לכיווני מפתח. כך גם האלמנט של ״משנה מקום משנה מזל״ שמוכר לנו (באופן כללי) מהקולנוע. אבל סרט עמוק כל כך על בדידות ועל הרגש האנושי, זה כבר סיפור אחר. תא מספר 6 מצליח לאפשר לנו לחוות את הבדידות והרגש הללו באופן עדין ונדיר.

לצד החוזקות של הסרט, יש בו משהו קודר וכבד שאינו מאפשר לצופה להתרווח. התחושה של הצמצום המחניק היא אולי מכוונת, אבל מחבלת בהתרוממות הרוח מהנאת הצפייה וההתרפקות על המפרט האסתטי (שטמונות בו לא מעט הברקות). במהלך הצפייה יש תחושת דפוסיות חשוכה ומעט מייגעת, וכשמגיע השחרור המיוחל, אנחנו נותרים מעט אדישים אליו ולשינוי הקריטי והעמוק שחל בדמויות. וכך, אחרי המסע הארוך שחווינו יחד עם הדמויות, מוחמץ שיא מרומם – שאולי ראוי היה שנפגוש בסופו.

---

תא מספר 6
בימוי: יוהו קוסמאנן
106 דקות; פינלנד, גרמניה, אסטוניה, רוסיה, 2021
3.5 כוכבים