אשליות אבודות: נאיביות מול שחיתות בפריז של שנות ה־20

אשליות אבודות, הבחירה הרשמית של פסטיבל ונציה וזוכה פרס סזאר היוקרתי, הוא לא סתם עוד סרט שהתסריט נעלם ממנו או נבלע בתוכו. זו יצירת פאר תסריטאית של ממש, פואטית וספרותית, שכמו מהלכת קסם על המבע הוויזואלי השופע אלמנטים תיאטרליים.

מי שקרא את הרומן של אונורה דה בלזק שעליו מבוסס הסרט (על שלושת חלקיו) יזהה מיד את מלאכת המחשבת שבלזק אורג – מתמימות מלאת תקווה ואופטימיות של הגיבורים לאשליות אבודות ומרסקות לב. על פי הדעה הרווחת, שתל בלזק בסיפור נגיעות אוטוביוגרפיות שלו עצמו.

כעת נדמה שהעיבוד הקולנועי של קסבייה ג׳אנולי מנסה לגבש נרטיב שבבסיסו אין סיכוי לנאיביות מול השחיתות של שנות ה־20 של המאה ה־20, ובאופן מעורר תהייה – נכון גם לתקופתנו. קטעי הקריינות האותנטיים מהספר יפים ומרתקים, כך שהצופים נשארים פעורי פה נוכח המילים הספרותיות המתממשות לכדי מבע קולנועי חי.

הסרט, על שלל הדימויים המילוליים שבו והאסתטיקה המהונדסת והמושקעת שלו, גרם לי קורת רוח מרובה. אני קצת מצטערת שלא אוכל לצטט מתוכו את השורות שכמו הפכו לשעתיים ורבע את הקולנוע לאירוע ספרותי תוסס, בסרט שכולו אירועים ספרותיים ותיאטרליים.

לוסיין דה רובמפרה שרדון (בגילומו של בנימין וואזן) הוא בן לאם אריסטוקרטית שאיבדה את תואר האצולה ולאב כפרי פשוט. הוא מתגורר באנגולם, עיירה צרפתית קטנה בדרום מערב צרפת, ועובד שם בבית דפוס. הוא משורר מתחיל, שכותב את השורות הליריות והתמימות לאהובתו האסורה, הברונית מאדאם לואיז (בגילומה של ססיל דה פראנס), הנשואה לברון קשיש שמבוגר ממנה בשנים רבות.

הברונית שכבולה במעמדה ובנישואים שאינה מאושרת בהם, בוגדת בבעלה עם לוסיין ומוצאת נחמה בערבים ספרותיים שהיא מארגנת ליוצרים צעירים ומבטיחים. היא מעודדת את לוסיין לחשוף את כישרונו. בעיירה הקטנה כישרונו בולט והוא זוכה לחיזוקים.

עולם העיתונות של התקופה מתגלה כעולם מושחת: המו״לים הם בעלי מלאכה פשוטים שסוחרים במילים הכתובות; מבקרי התיאטרון מטים את הביקורות שהם כותבים לכל המרבה במחיר ומתכננים מהלכים מנצחים של פולמוס בעד או נגד היצירה

אלא שבמהרה הרומן בין השניים נחשף והברונית לוקחת את לוסיין, בן חסותה הספרותי, לפריז. שם, בעיר הגדולה, שולטת החברה האריסטוקרטית ויש חשיבות גדולה למעמדות. לואיז מגלה שלא תוכל להתראות בפומבי עם לוסיין. אחרי תקרית מביכה באופרה, שכדי להתאים את עצמו אליה שורף לוסיין את כל כספו, הברונית נאלצת לומר לו שעליהם להיפרד. הוא נותר בוש ונכלם וחסר פרוטה, לבד בפריז.

שבור לב, עליו לפלס את דרכו ולברר עד כמה גדולה האמביציה שלו להפוך למשורר מצליח. הוא מתחיל למלצר וכך פוגש את לוסטו (וינסנט לקוסט הנפלא) והשניים מתיידדים. לוסטו עורך ללוסיין היכרות עם הצד האחר של פריז – הצד של התשוקה, האורות הגבוהים, הכסף והנאות החיים. הוא שוכר את שירותיו של לוסיין לכתוב בעיתון ליברלי שהוא עורך, ולוסיין מפציע ככוכב עולה בשמי התכלת. אבל בד בבד – המשורר שבו הולך ומתרחק.

מסוחרר מהנאות החיים

עולם העיתונות של התקופה מתגלה כעולם מושחת: המו״לים הם בעלי מלאכה פשוטים שסוחרים במילים הכתובות; מבקרי התיאטרון מטים את הביקורות שהם כותבים לכל המרבה במחיר ומתכננים מהלכים מנצחים של פולמוס בעד או נגד היצירה. ההצלחה של הצגות חשובות מתגלה כהצלחה מזויפת שנשלטת על ידי טכניקות שהמציא סדיסט המבקרים והוותיק שבהם (שתילת אנשים מטעמו בקהל שיבוזו או יריעו להצגה, טכניקות מלאכותיות שיוצרות הדים של מחיאות כפיים מדומות ועוד).

לוסיין בטוח שדרך הקשרים שלו עם המו״ל של העיתון (ז׳ראר דפרדייה) שבו הוא כותב כמבקר, הוא יצליח להוציא לאור את ספר השירה שלו ולהפוך למשורר מפורסם. הוא לא מבין את הסיטואציה החברתית והפוליטית שהוא נקלע לתוכה ומסוחרר מהנאות החיים שלכסף יש להציע. אנחנו עוקבים אחריו, עדים לוויתור שלו על היושרה והערכים, לדחיקת הפואטיקה החוצה מכתיבתו ועל האופן שבו מנווטים בעלי הכוח את הביקורת החיובית או השלילית שיכתוב על ספרו החדש של ידידו נתן (קסבייה דולאן).

לתוך עולם השקר הזה נסחף גיבורנו, עיוור לכך שהצלחתו המהירה היא מדומה. הוא מתאהב בקורלי (סאלומה דוואלס), נערת ליווי צעירה שחולמת להיות שחקנית ומשתמש בטכניקות שלמד כדי לקדם אותה. השניים מתאהבים ובד בבד הוא זוכה לתהילה ושמו הולך לפניו. עד שכל מגדל הקלפים המדומה הזה מתמוטט.

הרצון להוכיח את עצמו גורם לו שוב לעשות בחירות לא נכונות, והוא מתבלבל ומסתנוור מהדברים הלא נכונים. בשלב מסוים השפעתו הופכת לכה גדולה, עד שהברונית נאלצת להתערב ולעשות שליחות פוליטית מלוכלכת והשמרנים מציעים לו לעזוב הכל כדי שאפשר יהיה להעניק לו חזרה את תואר האצולה שאיבדה אימו. מהר מאוד זו מתגלה כעוד אשליה.

לאורך הסרט קשה להבין מי חבר אמת ומי אויבו של לוסיין. האם בני המעמד בזים לו או מכבדים אותו? האם הוא מספק שירותים ארוטיים לברונית או שיש שם אהבה? כך או כך, אהבות האמת שלו – לשירה ולקורלי – יהיו המחיר הגבוה ביותר שהוא יאלץ לשלם בעבור ההתרסקות. פריז מרוקנת אותו מהתכלית לשמה הגיעה אליה.

וזה הצד היפה של היצירה – המעגליות שמאפשרת לאשליה להיות נוכחת. לוסיין שהתחיל חסר כל – מאבד הכל – וחוזר להיות חסר כל. את השורה האחרונה של הסרט שהיא גם המסר שלו אני דווקא כן זוכרת: ״צריך להפסיק לקוות ולהתחיל לחיות״.

---

אשליות אבודות
בימוי: קסבייה ג׳אנולי
צרפת, 2021; 144 דקות
4.5 כוכבים