מכתב אהבה: פתאום אין יותר מכשולים

הסרט ״מכתב אהבה״ (בצרפתית Chere Lea – לאה היקרה) מתאר אדם שתקוע באותו מקום במהלך יום שלם וחורפי, כשהוא חוזר שוב ושוב באוזני עצמו ״אני הולך, אני הולך״ – אבל נשאר. הציפייה ושברה, וכך גם חוסר האונים של האהבה, ניצבים כאלגוריה על התשוקה ועל שבריריות הרגש הגברי. הגיבור חושב שמחשבותיו ברורות ואומר לעצמו שהוא עוזב, משמיע באוזני עצמו את המחשבות ואת הדברים שהוא אמור לעשות. הוא מודע לכך שסיפור האהבה הזה גורם לו לכאב גדול, אבל גם אין בכוחו לסיים אותו.

האופן שבו מזקק הבמאי ג׳רום בונל את האהבה שנקלעת למבוי סתום הופך את היצירה הזו, חרף הביקורות שקיבל בעולם, לאחד הסרטים המיוחדים שנתקלתי בהם. אולי בין השאר כי הוא עורר בי בגמר הצפייה בו את התובנה, כמה צפויים היו סרטים אחרים שצפיתי בהם והעמידו במרכזם מכתבי אהבה. מכיוון שמכתבי אהבה תמיד מרגשים, הם מטשטשים את העובדה שכל הסיפורים על התכתבות בין אוהבים מעמידה את אותה פרדיגמה של סיפור. לכן הווריאציה האחרת שמציג בונל היא משעשעת, מפתיעה ומעוררת מחשבה, וגם הביקורת שלי עליה תלך הפעם נגד הזרם.

הסרט צולם בלוקיישנים קטנים וממוקדים מתוך אילוץ תקציבי, אבל מצליח לייצר עושר רעיוני כשהוא פותח לרווחה לוקיישנים אחרים – אלו המצויים בלב הגברי ובנפשו הפצועה של הגיבור 

במרכז העלילה של הסרט נכתב מכתב ארוך שאיננו יודעים מה תוכנו. אבל ככל שמתקדמת העלילה אנחנו מבינים שתהליך הכתיבה מסייע לגיבור להגיע לקתרזיס (במובן של זיכוך) ולהשתנות. הסרט צולם בלוקיישנים קטנים וממוקדים (רחוב ברובע ה־12 בפריז, בית קפה, דירה, מכונית) מתוך אילוץ תקציבי, אבל מצליח לייצר עושר רעיוני כשהוא פותח לרווחה לוקיישנים אחרים – אלו המצויים בלב הגברי ובנפשו הפצועה של הגיבור. כך מוצגת בפנינו שבריריות ההתרחשויות, באופן מקומי וכמעט קומי, מתוך ניתוק ההשערה האישית מהמתרחש באמת וההתמסרות לתעתוע, טשטוש הפער בין דמיון לתקווה והצורך לבטא הכל במילים.

״חיפשתי פרויקט שיהיה זול יותר ושאצלם אותו בכל מחיר״, סיפר בונל בראיון שמסר כמעין הצהרת כוונות למבקרים. ״במקביל התעוררו אצלי שאלות רבות לגבי תפקידו של במאי הקולנוע ומקומי בתעשייה״. כאן אני מחזקת את הנקודה שלפיה צופים אולי ימשיכו להלל סרטים שמושקעים בהם מיליונים לנצח, אבל ליצירה שנעשתה בצמצום יש יתרונות אחרים. אם מצליחים לעשות אותה טוב, על אף ואחרי הכל – זה מוכיח משהו על איכותה.

טביעת האצבע הפרומה של המציאות

מבחינה קולנועית מומחש בסרט רעיון ״המצלמה החיה״: מצד אחד היצירה היא ריאליסטית ומצד שני ניכר שמדובר בסרט, כי הרבה מהתרחשויותיו של הסיפור הן מחוץ למסך והסצנות כמו מדודות. אבל לבונל אין שום רצון לטשטש את זה, וייאמר לזכותו שזה לא קורה בתחושה של טלאי על טלאי אלא באופן קוהרנטי. היצירה קולחת ומשובצת בקאסט שחקנים כנים שמלוהקים לתפקידים כמו יד לכפפה. היא גם סדוקה באופן ייחודי בטביעות האצבע הפרומה של המציאות, שאותה מחדדים השחקנים עם תכונות אותנטיות.

״נראה היה לי שקולנוע זה מקצוע שקשה לאפיין אותו״, אמר בונל באותה הצהרת כוונות שעוררה בי הערכה כפולה, ״אז התחלתי לחפש את הדברים הכי שורשיים ובסיסיים בו. אמרתי לעצמי – בוא נחפש מסגרת ואותה נמלא בצורה הכי ברורה וזהירה. חיפשתי זווית מקורית״.

בונל חיפש ואכן מצא: גיבור סרטו, ג׳ונאס (גרגורי מונטל), הוא איש בראשית שנות ה־40 לחייו שמתעורר לפנות בוקר באולם אירועים חשוך, שבו ככל הנראה נרדם בסופה של מסיבת קוקטייל. מכיוון שהמקום נסגר מזמן, הוא מחפש דרך לצאת מהבניין. בחוץ באוויר הצח, בשעת לילה מאוחרת, הוא עוצר מונית. הנהג, כהרגלם של רוב נהגי המוניות, פוצח בסיפור וג׳ונאס לפתע נמלך בדעתו ומבקש לנסוע לקצה השני של העיר.

לפנות בוקר הוא עומד מול הבניין של אהובתו לאה (אנאיס דמוסטיה), זמרת אופרה או מורה לפיתוח קול, שככל הנראה גם צעירה ממנו בשנים רבות. הוא מתצפת עליה שולחת את בתה לבית ספר ומנופפת לה מהחלון, ואז עולה אליה. בהתחלה גם אנחנו מבולבלים מכניסתו לדירה. הם פרודים אבל גם הם נמשכים באופן ודאי, אבל האם אוהבים או לא? כשהוא נשלח לדרכו במחווה מינית אך לא רומנטית מצדה, הוא יוצא לרחוב אך לא מסוגל לעזוב.

העולם מחוץ לעולמו הפנימי כמו עוצר מלכת. פגישות עבודה נדחות, שיחות לא נענות. בבית הקפה הקטן מול ביתה, שאותו מנהל מתייה, איש גדול ורגיש עם מבט נוקב (גרגורי גדאבואה), הוא מרגיש דחף לכתוב את שעל ליבו, ואין דבר דחוף יותר מהרצון הזה. כך, תוך כדי לגימת כוסות הקפה, כשמתייה עוקב אחרי טלטלות רגשותיו בדריכות רבה, יתרחשו דברים רבים ודמויות צבעוניות וינקשו על זגוגית עולמו מבחוץ.

ג׳ונאס הרצוץ מתחיל לכתוב מכתב, כותב וכותב. כמו כותב את עצמו לדעת. אבל בסוף איכשהו המכתב הזה מתייתר או אינו אלא מיועד רק לעצמו. על ג׳ונאס להשלים עם חוסר השליטה שלו על המציאות

דרך הדמויות הקבועות שפוקדות את בית הקפה אנחנו מתוודעים טוב יותר לכוח האנושי המלא בסתירות. ג׳ונאס הרצוץ מתחיל לכתוב מכתב, כותב וכותב. כמו כותב את עצמו לדעת. אבל בסוף איכשהו, אחרי הפרעות קשב, מאבקים פנימיים שסופם הנמהר ידוע מראש, מעקבים לא רציונליים אחרי לאה, מפגש עם אישתו ועניינים חסרי שליטה בעבודה – המכתב הזה מתייתר (או אינו אלא מיועד רק לעצמו). על ג׳ונאס להשלים עם חוסר השליטה שלו על המציאות, ורגע הפיכחון הוא רגע מחמיר לב.

״רציתי סרט פשוט, שהסיפור שלו יהיה בעל עוצמה רגשית שהצופים יוכלו לראות ולדמיין בקלות את האירועים והמקומות שמחוץ למסך״, אומר בונל. את מערכת היחסים בין ג׳ונאס ולאה יצר באופן שבו יוכלו לזהות את כל הפרידות והחזרות שלהם, כיון שברור שזו לא הפעם הראשונה שהם נפרדים ואז מתאחדים מחדש.

״יתכן שהם היו ביחד שנתיים או שלוש, פסטיבל שלם של פרידות ואחר כך חיבורים מחודשים. אינספור פעמים נאמרו דברים כמו ׳אני הולך לדבר עם אשתי׳ או ׳אני לא מבקשת ממך שום דבר׳. בסיטואציה המורכבת והאכזרית הזו הוא אכן עזב את אשתו, אבל אז המאהבת שלו כבר לא רוצה בו יותר. אולי גם מכיון שפתאום אין יותר מכשולים״.

---

מכתב אהבה
בימוי: ג׳רום בונל
צרפת, 2021; 90 דקות
4 כוכבים