גלריה חנינא, העשור הראשון: היתה לנו תחושה של משמעות, מעבר לכאן ולעכשיו

יובל: הי יקיר, מה שלומך בימים אלו של חגים ושנה חדשה? וברכות על ספר חנינא: חתיכת פרויקט, הא?

יקיר: הי יובל. תודה – התחלתי את השנה החדשה עם סיום והשקת ״ספר העשור״ של גלריה חנינא, שאכן היה חתיכת פרויקט… בתור ספר שמסכם עשר שנים לקח לעשות אותו יותר משלוש שנים!

יובל: בדיוק רציתי לשאול, איך זה שספר שמסכם את השנים 2009-2018 יוצא ב־2022 🤔 אני מנחש שלקורונה היה בזה יד ורגל?

יקיר: נכון, זה היה תהליך מורכב ביותר. הספר יוצא עכשיו לחגיגות הבר מצווה שלנו, ומלאכת האיסוף והעריכה וההרכבה של הפרויקט הזה קיבלה האטה משמעותית בגלל הסגרים וחוסר הוודאות שחווינו בקורונה, אבל מעבר לזה, אני מניח שזה הטבע של פרויקטים כאלה – אתה מתחיל ולאט לאט מבין את המורכבות האמיתית והמלאכה הסיזיפית (שאפשר בקלות להתמכר אליה) מקבלת חיים משלה.

אבל לצידי היו המעצבת נועה שורץ שעשתה עבודה מדהימה והמפיקה ענבל מארי כהן שגרמו בסופו של דבר להכל להתכנס בזמן סביר, יחסית 🙂

יובל: אז בוא תעשה לנו את תקציר הפרקים הקודמים של גלריה חנינא. היום זה נשמע כמעט ברור מאליו, גלריה שיתופית בקריית המלאכה, אבל זה לא היה המצב ב־2009

הרעיון של לשכור חלל ליד התחנה המרכזית הישנה, לצבוע אותו, לאצור ולעצב ולהזמין ולכתוב בעצמנו, היה נראה כמו איזה המשך נורא מתבקש של החיים הסטודנטיאליים, אבל באופן מקצועי ורהוט ובעיקר עצמאי יותר

יקיר: אני שמח שזה היום נשמע ברור מאליו – גלריה שיתופית פעילה ותוססת בקריית המלאכה שמקיימת תערוכות – אבל אתה צודק, ב־2009 פני הדברים נראו אחרת לגמרי. חנינא, כגלריה שיתופית, נוסדה על ידי קבוצת אמנים ואמניות שהקשר ביניהם אז היה מבוסס על חברות ועל שיתופי רעיונות מסוימים… לא כולנו הכרנו אחד את השני, אבל היה רצון לעשות ״משהו״ משותף בשדה האמנות שקצת יפריע או יאתגר את הגלריות הרגילות.

המודל הזה, של גלריה שיתופית, נשמע אז מאד אלטרנטיבי ומפתה עבור בוגרות ובוגרים צעירים יחסית של האקדמיות ובתי הספר (אם כי, היו בינינו גם כמה ״מבוגרים יותר״ – כלומר בסוף שנות ה־30 לחייהם…)., והרעיון של לשכור חלל ליד התחנה המרכזית הישנה, לצבוע אותו, לאצור ולעצב ולהזמין ולכתוב בעצמנו, היה נראה כמו איזה המשך נורא מתבקש של החיים הסטודנטיאליים, אבל באופן מקצועי ורהוט ובעיקר עצמאי יותר. 

גלריה אלפרד השיתופית שכבר הוקמה ב־2005 התוותה את הכיוון הכללי החלוצי, ואנחנו לאט לאט הבנו את הסיפור של חנינא, הסיפור שלנו, לצד גלריות שיתופיות אחרות שקמו ונפלו בדרום תל אביב

יובל: למה חנינא? מאיפה הגיע השם?

יקיר: השם במקור הוא שמו של החלל, שהאמן והכותב (אני מניח שאין צורך להציג אותו בפירוט) יונתן הירשפלד ואני פתחנו ברח׳ חנינא 25 ביפו, ב־2008: חנינא – חלל לאמנות עכשווית. זו היתה גלריה חנינא המקורית, שכל הפעילות בה נעשה אך ורק על ידי שנינו, וזו היתה גם עבודה אינטנסיבית בטירוף שנפלה על כתפינו, וגם בית ספר שדה מעולה לאיך זה להפעיל גלריה.

אחרי שנה, כשהודיעו לנו בעלי המקום שהחלל היפואי היפה בחנינא 25 לא יכול לשמש אותנו יותר כגלריה, שמרנו על השם ולקחנו אותו הלאה, לגלריה השיתופית האמיתית שנוסדה ב־2009. מאז השם נשאר…

יובל: אז בוא נעבור לספר ותספר קצת עליו, ודרכו על ההיסטוריה של הגלריה

יקיר: הרעיון לעשות ספר שיתעד את הפעילות של חנינא כבר עלה בשנים הראשונות… כנראה היתה לנו תחושה שמה שאנחנו עושים כגלריה שיתופית יש לו משמעות מעבר לכאן ולעכשיו, שנים דיברנו על זה אבל בסביבות 2018 יצאנו לדרך מעשית. ובאמת, הספר מנסה להקיף כמעט את כל מה שעשינו כגלריה שיתופית החל מ־2009 ועד 2018, ולכן יש בו 350 עמודים ו־470 תצלומי עבודות, ו־25 טקסטים מכל הספקטרום של הכותבים בתחום. רק תוך כדי עבודה הבנתי כמה כמויות החומר עצומות ועם מה אני מתמודד.

הספר מתחיל בשנים הראשונות של ההתמודדויות הלא פשוטות של קבוצה עם מעט ניסיון כהתאגדות אבל עם הרבה אמביציה, דרך למידת סוגי הפעילות ואופן העבודה בקבוצה, ועובר, שנה־שנה, ומספר כיצד התפתחה הגלריה והקבוצה ומה היו האתגרים והמטרות בכל פרק זמן. כמובן שעם הזמן דברים ״התמסדו״, למדנו לעבוד, הכרנו אחד את השני, חברים פרשו ונכנסו, וגם עברנו פעמיים דירה! פעם אחת מאזור התחנה המרכזית, רחוב י.ל.פרץ, לקריית המלאכה, ואז בקריית המלאכה למשכן הנוכחי שלנו, שהספר נגמר בדיוק ברגע שבו נכנסנו אליו

יובל: ועכשיו כשאתה מסתכל דרך הספר על תחילת הפעילות שלכם, מה אתה יכול להגיד עליה במבט לאחור? על התערוכות שהצגת בהתחלה לעומת היום? על איזו תובנה של הכותבים?

היה פה סיפור התבגרות קלאסי, שגם מתעד בזמן אמת עשור בתולדות האמנות הישראלית. השנים הראשונות היו שנים ניסיוניות יותר, אלטרנטיביות משהו, עם המון תעוזה

יקיר: אני חושב שהיה פה סיפור התבגרות קלאסי, שגם מתעד בזמן אמת עשור בתולדות האמנות הישראלית שבטח בעתיד יימצא לו עיניים ואוזניים קשובות. כפי שאפשר לנחש, השנים הראשונות היו שנים ניסיוניות יותר, אלטרנטיביות משהו, עם תערוכות כמו ״השבת אבדה״ (בגלריה הוצגו כל מיני דברים שהציבור רצה להשיב לבעליו, גם דברים שנגנבו…), וגם עם המון תעוזה.

לדוגמה, הצגנו בפעם הראשונה בישראל תערוכת אמנות עכשווית מהונג קונג, שקרתה בגלל קשרים אישיים של אחד מחברי חנינא אז, אמיר פולק, עם אמנים הונג־קונגיים. הם אפילו באו לארץ וישנו אצלנו. עשינו גם אירועי אמנות עם מוזיקה וצילומי רחוב ופעילות שרחוב י.ל.פרץ שהיה סביבה קשה, היה הממשק שלה.

לאט לאט, עם השנים, התרכזנו יותר בלזקק את האופי האמיתי של התערוכות ולדייק אותן, והתבגרנו כאוצרים ואמנים במקביל. המעבר לקריית המלאכה, שהיא אוסף של חללים סגורים ולבנים רק חיזק ואולי אפילו האיץ את זה. כל התהליך מפורט מאד יפה במאמר המקיף של האוצרת והחוקרת קרני ברזילי, ״שיתופיות סביב חלל״ שמופיע בפתח הספר.

גם הכתיבה שהיתה בהתחלה יותר פואטית־אסוציאטיבית הפכה להיות יותר קשובה לתכנים של האמנות, אבל תמיד הקפדנו לארח כותבים מכל מני תחומים – גם מהאקדמיה וגם מעולמות הספרות

יובל: תן עוד דוגמה/שתיים/שלוש שאתה באופן אישי זוכר במיוחד מהעשור הזה, שאתה חושב שמייצגות משהו מהרוח של הגלריה, שאתה שמח עליהן במיוחד, שאולי בזמן אמת חשבת עליהן משהו אחד והיום אתה מבין עליהן משהו אחר (תבחר מה שבא לך)

יקיר: נכון שהרוח בהתחלה היתה קצת של תערוכות משחקיות־מושגיות עכשוויות ואלטרנטיביות קצת, אבל אני זוכר לטובה במיוחד, שבמקביל החלטנו שאנחנו לא רק נקדם את הדור הצעיר, אלא במודע נסתכל גם אחורה לעבר, לעבר אמניות ואמנים מהדורות הקודמים שלא זכו לחשיפה ראויה ונשתף איתם פעולה.

ככה יצא שהצגנו תערוכת יחיד לאודרי ברגנר שהיתה אז בת 89 (היא נהנתה כמו ילדה ושהתה לא מעט בגלריה); ולגרשון קניספל שהיה בשנות ה־80 לחייו ובכלל חילק את חייו בין ישראל לברזיל. אלו תערוכות שמעבר לאספקט המחקרי והערכי שלהן (לשתיהן הוצאנו קטלוגים) מייצגות את הרוח של חנינא כמה שהגדרנו ״נתינה״.

באותו זמן גם הצגנו גם תערוכה של פטצום טקלמריאם שהיה פליט אריתראי ששהה בישראל, כיום הוא חי ומצייר בקנדה. מנגד – וזה אני יכול לומר לך עכשיו כשהספר הושלם – בזמנו הציגו אצלנו המון אמנים ואמניות צעירים מאד שהיינו בטוחים שהם הדבר הבא. רובם.ן פרשו או נעלמו. זו גם תופעה מעניינת

העיצוב של נועה שורץ שבה אותי בקונספט המבריק והפונקציונלי שלו מההתחלה. הפיתרון שהיא הציעה היה לעצב אותו כתיק ארכיוני עם לשוניות צבעוניות (טאבים), שמאפשרות לפתוח אותו בקלות בכל שנה ולהתמצא היטב בערב־רב של החומרים החזותיים והטקסטואלים

יובל: כן, זה תמיד מפתה מצד אחד וקצת חסר אחריות מצד שני, לסמן את הדבר הבא… ואם לחזור לספר, תגיד כמה מילים על האופן שבו הוא מאורגן ומחולק, ועל העיצוב שלו?

יקיר: העיצוב של נועה שורץ שבה אותי בקונספט המבריק והפונקציונלי שלו מההתחלה. מכיוון שרצינו שלב הספר, שסוקר את התערוכות והאירועים, יהיה מחולק שנה־שנה, הפיתרון שהיא הציעה היה לעצב אותו כתיק ארכיוני עם לשוניות צבעוניות (טאבים), שמאפשרות לפתוח אותו בקלות בכל שנה ולהתמצא היטב בערב־רב של החומרים החזותיים והטקסטואלים.

נועה המציאה מערכת ניווט והספר הודפס ונכרך באופן כזה שכל שנה מופרדת בחוצץ שנגזר ונחתך לפי מידותיו. התוצאה ממש מרהיבה ומקורית. בסוף הספר הוספנו גם פרק מיוחד שהוא תיק עבודות של חברי וחברות חנינא בהווה

יובל: שמי מהם היה חבר גם אי שם ב־2009? מי שרדו את כל התקופה?

יקיר: זה נכון שחברים פרשו והצטרפו, וזה קרה לא מעט, אנשים משתנים לאורך עשור ויותר. מחברי ה״גרעין״ המקורי של חנינא, הקבוצה המייסדת, נותרו ורד אהרונוביץ, מיכאל יגודין ואני. אבל לדעתי זה תהליך מבורך, מי שהצטרפו בהמשך מהווים היום תמהיל ממש מגוון ונפלא שיודע לעבוד ביחד

יובל אה, לגמרי. אז אני יודע שהנבואה ניתנה לשוטים, ובכל זאת. אם אתה צריך להמר איפה תהיו אתה והגלריה בשנת ה־20, מה אתה צופה? או מה אתה מאחל לכם?

יקיר: במושגים של הפקת ספר המשך… שנת ה־20 כבר מתקרבת בצעדי ענק 🙂 אבל ברצינות, אני חושב שהקבוצתיות מאפשרת לאמנים שהם נורא אינדיבידואליים בטבעם, להוציא מעצמם יותר ומאפשרת יותר עשייה. זה נשמע אולי קצת פרדוקסלי אבל לקבוצה יש המון כוח, אם היא מאפשרת ולא סוגרת.

ולכן אני מקוה שנדע לשמור על האיזון הזה כי חנינא מאפשרת לאמני ואמניות הקבוצה להגשים חלק מהדברים במקביל לעשייה ולקריירה שלהם. זה הסוד שלנו, ואני מקוה שזה יהיה כך גם ב־2029

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת? וכמובן – איך ואיפה אפשר לקנות, כמה עולה וכן הלאה

יקיר: באופן לגמרי אישי, אם כי אני בטוח ששאר החנינאים מסכימים, אני מקוה שהאוצרת המלווה שלנו, הגר רבן – תמשיך לצעוד איתנו באש ובמים גם בשנים הבאות, כי היא באמת סלע קיומנו.

הספר עצמו יגיע בקרוב לכל מני מקומות. כרגע הוא נמצא בגלריה חנינא ברחוב שביל המרץ 5 בקריית המלאכה, אבל בקרוב יהיה בחנויות הספרים העצמאיות בתל אביב גם. אבל הפעם – החלטנו לעשות לכולם את החיים קלים ויצרנו אתר הזמנות פשוט לתפעול שאפשר לרכוש בו את הספר אונליין.

באתר הזה, חוץ מספר העשור של חנינא יש גם הפתעות – עבודות אמנות מקוריות של אמני ואמניות הקבוצה במחירים נגישים לגמרי. מחיר הספר הוא 180 ש״ח