כוכבים בחוץ: טל שוחט הופכת אלמנטים יומיומיים לסמלים

כשהאמנית טל שוחט מחליטה שהיא רוצה לצלם משהו, היא קודם כל לוקחת את האוטו ומתחילה לטייל. ״זה מאפשר לי לטייל חצי שנה במקומות שהם לא אטרקטיביים בשום צורה ואופן״, היא אומרת. ״פשוט לקחת את האוטו, לברוח מהעיר ולהסתובב״.

בימים אלה מציגה שוחט בגלריה רוזנפלד את תערוכת היחיד ״כוכבים בחוץ״ (אוצרת: מיה פרנקל טנא), שמורכבת מעבודות צילום גדולות ועבודת וידיאו אחת. במסגרת העבודה על התערוכה היא הגיעה לחמאם טורקי בעכו, למערות קבורה ומחצבות מהתקופה הרומית באזור חוף הכרמל ולפרדסים בשרון. בעוד שעבודות הצילום מציגות מראות דוממים – מסלעים גדולים מקורקעים ואיתנים ועד אביה השוכב על שולחן מכוסה במיני מזונות, עבודת הווידיאו מציגה התרחשות חיה וסוערת של טקס פולחני שבמרכזו פעוט רוקד על במה ומסביבו נשות השבט.

שוחט, בת 48, בוגרת המדרשה לאמנות, היא אמנית פעילה שמציגה בארץ ובעולם, ובמקביל מלמדת תולדות האמנות במנשר. היא מוכרת בעיקר הודות לשני עיסוקים מרכזיים: הראשון הוא צילומי העצים הבודדים שהפכו לסימן ההיכר שלה, והשני הוא עיסוקה בזהות ובמקום באמצעות צילומים בהם מככבים בני משפחתה הקרובה.

הצילומים של שוחט הם כולם צילומים מבוימים, כאלה שנעשית לטובתם עבודת הכנה מדוקדקת והפקתם מורכבת ודורשת צוות וציוד. היא מצלמת צילום דיגיטלי בפורמט בינוני, עם צמצמים סגורים והרבה תאורה, מה שמאפשר לה להגיע לאיכויות כמעט היפר־ריאליסטיות שיוצרות את המראה המלאכותי והמוקפד שאליו היא מכוונת.

כשמתחילים לצלם עצים מבינים שיש להם אישיות. יש כאלה שאוהבים להצטלם ויש כאלה שלא. יש כאלה שהם מכוערים וכריזמטיים ויש כאלה שהם יפים וחסרי עניין

כשהיא מגיעה לשטח, לצלם עץ, לדוגמה, היא מבודדת אותו מהסביבה הטבעית שלו באמצעות מסך גדול שהיא מציבה מאחוריו. כך היא עובדת בתנאים שהם כמעט תנאי סטודיו, רק בטבע. התערוכה הנוכחית נפתחת בצילום אחד בודד של עץ שמאחוריו, במקום מסך – שטיח פרסי גדול.

״לוקח זמן למצוא את העץ הנכון, שיהיה פוטוגני. צריך לבדוק איך הוא יצטלם, איזו פתיחה מעניינת תהיה לו, ולמצוא את השטיח המתאים שיעבוד איתו. כשמתחילים לצלם עצים מבינים שיש להם אישיות. יש כאלה שאוהבים להצטלם ויש כאלה שלא. יש כאלה שהם מכוערים וכריזמטיים ויש כאלה שהם יפים וחסרי עניין. אחר כך גם צריך למצוא את החקלאי כדי לקבל אישורים לצלם״.

למה צריך אישור?

״אי אפשר היום לצאת לשטח באמצע הלילה ולהתחיל לצלם. עם כל הגניבות שיש היום מפרדסים, תוך שנייה קופצות עליך משטרות; גם דברים כאלה כבר קרו לי. תוך כדי המפגשים עם החקלאים אני גם מחברת את הצילום לסיפור ולמקום. אני קולטת את המצב, את מה שבאמת קורה, את הכמויות של הגניבות ממטעים, את הפועלים שעובדים תוך חרפת רעב ואת המצב הקשה של החקלאות הישראלית היום.

״כשהצופה מתבונן בעבודה הוא רואה תמונה של עץ שהוא הכי אסתטי בעולם, אבל מאחוריו נמצא כל הסיפור של המקום. והוא תמיד פוליטי, לא משנה איפה אתה נמצא. כל הדואליות של המקום הזה, שמצד אחד הוא מקום נכסף, הארץ המובטחת, ומצד שני הוא בלתי אפשרי״.

הדימוי היומיומי של עץ, שאנחנו נתקלים בו עשרות פעמים במהלך היום, הופך בעבודות של שוחט לסימבול בעל רבדים שונים. ״מצד אחד זה קלישאתי, אתה יכול לצאת החוצה ולצלם את העץ בגינה. מצד שני, זה בדיוק המקום שבו הצורה והתיווך של אמנות יוצרים פער: אתה רואה משהו שאתה רגיל לראות, אבל הפעם אתה רואה אותו בצורה אחרת. הפער הזה יוצר אצל אנשים איזו תחושה מאיימת, ובמקביל יוצר גם תחושה של נשגבות״.

תחושה של יציבות

לצד התצלום של העץ שמקבל את פני הצופים בתערוכה, מוצגת סדרה שכוללת צילומים של סלעים גדולים, צילום אחד של בתה של שוחט רוכבת על סוס וצילום מונטומנטלי של אביה (שעוד נגיע אליו). העבודות הגדולות מוצגות בחלל הגלריה החשוך, עם תאורה נוספת שמאירה אותן בנוסף לתאורה המלאכותית שקיימת בצילום עצמו, כך שהסלעים כמעט זוהרים מתוך החושך.

״חיפשתי את הסלעים האלה הרבה זמן. התקופה היתה כל כך מטלטלת ולא יציבה, עם קורונה ומהומות וכל מה שמסביב, כך שהייתי צריכה את הסלעים האלה כדי שיהיה לי משהו שיתיישב ולא יזוז, ייתן תחושה של יציבות. בסוף הגעתי למחצבה שהיא שמורת טבע סגורה ליד חוף נחשולים, שיש בה גם מערות קבורה. היתה שם תחושה של נוף לא נגוע. כשהסתובבתי בלילה לבד ראיתי שם חזירי בר, נשרים, ינשופים״.

לא מפחיד להסתובב במקום כזה בלילה לבד?

״אני נורא אוהבת את זה. יש תחושה של סכנה אבל זה מה שעושה לי את זה. במהלך ההסתובבות מצאתי גם מטבעות פרסיים עתיקים מה שבכלל יצר אצלי את ההרגשה שמדובר במקום קמאי לחלוטין. חיכיתי כמעט שנה כדי לצלם את הסלעים, כי כל פעם היה עניין אחר שעיכב את הצילומים – סופות, גשמים, פריחות, קוצים. הצילום של הסלעים היה גם קפיצת מדרגה מבחינה הפקתית. הייתי צריכה מסכים הרבה יותר גדולים כדי לבודד את הטבע ואת כל מה שקורה מאחוריהם״.

העבודה הכי צבעונית בתערוכה היא צילום של אביה של שוחט, כשהוא שוכב עירום על שולחן גדול, מרוח בדבש ובטבע דומם של פירות ותמנונים. התוצאה היא דימוי אסתטי בצורה קיצונית, עם רפרור ברור לעבודות קלאסיות וגם למסורות של הגשת סעודות על גופן של נשים עירומות, ולצד כל זה הוא גם גרוטסקי ומטריד. את העבודה צילמה שוחט בחמאם טורקי בעכו. ״אבא שלי נהנה מכל רגע. לנו, הצוות, היה פחות קל. באיזשהו שלב כבר הכל היה מלא בדבש ונוזלים והרצפה התחילה להיות חלקה״.

לצופה מהצד זה כנראה לא כל כך משנה שמדובר בבני המשפחה שלי שמצולמים בכל העבודות, אבל אני מאמינה בצורה אנימיסטית כמעט שרק קרקס הנשמות הספיציפי הזה יכול להביא את התוצאות הללו

בעבודת הווידאו שמוצגת לצד הצילום של אביה משתתפים גם בנה ובתה של שוחט, אמה, האחייניות שלה ועוד נשים קרובות. ״את ההורים שלי התחלתי לצלם כי לא הייתי מסוגלת לצלם אנשים שאני לא מכירה. זה היה נראה לי חודרני, מציצני. אז הם היו הקורבנות כי איתם היה לי הכי נוח. אבל עם הזמן הסתבר שזה לא רק שהם משתפים פעולה, הם גם הכי בעניין.

״הם נורא יצירתיים וזה מרגיש כל פעם כאילו אני מגלה אותם מחדש. כנראה שלכולם יש איזשהו צורך שמישהו יסתכל עליהם. לצופה מהצד זה כנראה לא כל כך משנה שמדובר בבני המשפחה שלי שמצולמים בכל העבודות, אבל אני מאמינה בצורה אנימיסטית כמעט שרק קרקס הנשמות הספיציפי הזה יכול להביא את התוצאות הללו״.

ואיך הילדים שלך? משתפים פעולה גם הם?

״כן. את הבת שלי, מונה, בת ה־10, זו הפעם השנייה שאני מצלמת. זה היה לי הפעם ממש שיעור שגרם לי להבין אותה יותר לעומק, לראות שאני חייבת להקשיב לה יותר ולגלות שאני באמת לא מקשיבה לה מספיק ביומיום.

״היא היתה לגמרי מעורבת בצילום – בהמון דברים שהיא ביקשה ורצתה, או יש לומר דרשה – היא באמת צדקה. זה היה נכון להקשיב לה. הצילום מבחינתי הוא גם אפשרות להשאיר את האנשים שקרובים אליי קרובים עוד יותר״.

איך עלה הרעיון לעבודת הוידיאו הנוכחית?

״עוד כשהייתי בהיריון עם מאור (בנה, היום בן 4 וחצי), היה לי ויז׳ן בראש לשלב אותו בעבודות שלי. זה היה לי ברור שאם מונה מצולמת בעבודות צריך להמשיך את המסורת. העבודה עברה הרבה גלגולים: היא התחילה בכלל באיזה סרטון שראיתי, של אימא הודית שמקלחת את התינוק שלה על הרגליים שלה, סרטון ישן שמסביר איך לעשות עיסויים לתינוקות, מסוג הדברים שאמהות אומללות לתינוקות רואות באמצע הלילה. משם זה התחיל להתגלגל, וכשהגעתי לחמאם בעכו הוא נראה לי כמו תפאורה מטורללת ומתאימה.

״הצילומים בחמאם היו חוויה מהפנטת. זה הרגיש כמו סרט ערבי, ברגע שהיתה תאורה כולם התחילו להתרגש. אני מרגישה שהרבה ממה שקורה במהלך הצילומים בכלל לא קשור בי, אלא בכימיה (או אולי האל־כימיה) שנוצרת עם כל האנשים שמסביב, שמצד אחד משחקים אבל מצד שני הם גם הם עצמם. הם הגיבורים של הסיפור, לא המצלמה״.

מאיפה הגיע שם התערוכה?

״כוכבים בחוץ הוא שם ספר של נתן אלתרמן. גם הוא, גם תרצה אתר וגם היחסים ביניהם ליוו אותי לאורך כל התקופה שבה עבדתי על התערוכה. הרגשתי שיש לי איתו איזו שיחה. בכלל, אני מרגישה היום שיש לי רומן עם כל מני אנשים שלפני 20 שנה בכלל לא עניינו אותי. אחד מהם זה אלתרמן, עם כל הכישופיות שלו והשפה והפאתוס. הספר הזה נמצא לידי כל הזמן והבנתי שכל התערוכה הזו היא גם כוכבים בחוץ – יש בה המון יחסים בין פנים וחוץ, לצד התחושה של הנדודים שהיא גם ברכה וגם קללה״.

---

טל שוחט | כוכבים בחוץ
אוצרת: מיה פרנקל טנא
גלריה רוזנפלד, רח׳ המפעל 1, קריית המלאכה, תל אביב
נעילה: 10.12