אחרי האהבה: גיבורה שמחזיקה את הלב בידיים

הדבר הכי דומיננטי ב״אחרי האהבה״, סרטו החדש (זוכה פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע, ה־BAFTA) של הבמאי אלים חאן, הוא הגיבורה הראשית, מרי המפוסלת כיד הדמיון האמנותי בכל פריים ופריים. דמותה העגולה של מרי הזכירה לי נשים שתועדו בציורי שמן בתור הזהב של הציור ההולנדי. במאפייניה החיצוניים היא הזכירה לי במיוחד את דמותה של החלבנית כפי שתועדה בציור של הצייר ההולנדי יוהנס ורמייר מהמאה ה־16.

מרי חוסיין (בגילומה הנפלא של ג׳ואנה סקנלן) התאסלמה בעקבות אהבתה לעובד נמל פקיסטני בשם אחמד (נאסר ממרזיה) והפכה לפהימה. הזוג מתגורר בנמל דובר. הסרט לוכד את מבטנו מהפריים הראשון במראה יוצא הדופן של אישה לבנה ומלאה בגיל העמידה, עטויה בכיסוי ראש (חיגא׳ב), שנדמה שמקומה הרגיל הוא במטבח.

היא משוחחת שיחה קצרה ורגילה עם בעלה שמתארגן בסלון. אבל הארוחה לא תהיה מוכנה כי שניות ספורות לאחר מכן אחמד מקבל דום לב ונפטר. אני רגע עוצרת כאן כדי להרגיע: זה לא ספויילר. זה רק הפרט שיגרום למרי לצאת למסע של גילוי. זו רק יריית הפתיחה.

הסרט, שמתחיל במטבח, לא מדלג על הפרטים הקטנים ומעוצב בקומפוזיציה שהיא מלאכת מחשבת כבבואה לנפשה של הגיבורה. העיצוב שלו מזכיר ציורים קלאסיים ויש בו המון פרטים קטנים. התאורה, לדוגמה, היא מפרט רגיש של תחכום. האופן שבו אחמד מדליק את האור בחדר החיצוני, כרמז מטרים, כך שהוא גולש פנימה, כמעט כמו הסיר, ופותח את הפריים הרוחבי של המטבח. המיז־אנ־סצנה מאפשרת לכל דימוי לקבל מקום.

וכמובן, כד החלב ששולפת מרי מהמקרר, זה שגרם לי לאסוציאציה המיידית לחלבנית מהמאה ה־16. טקס הכנת שתי כוסות התה שמזכיר את הטקס הבריטי – תוך כדי הווידוי החופשי של מרי על זה שהיא שונאת שמגלחים את ראשי התינוקות בטקס המוסלמי, כי הוא מזכיר לה את הטבלת הראש של התינוק בהטבלה הנוצרית – מאפשר לנו לראות את שתי הדתות בכפיפה סימבולית. הזום־אין במעבר מהמטבח לחדר החיצוני, כשמרי יוצאת עם כוסות התה, גם הוא רמז מטרים ליציאה של מרי לחקר האמת עם התפתחותה הרגשית הטעונה של העלילה. עבודת הצילום של אלכסנדר דינן מרשימה בעוצמתה.

אחרי מותו של אחמד, מרי, שאהבה את בעלה ולמענו עזבה את בריטניה, מתבוננת שוב ושוב על תמונותיהם המשותפות, ומאזינה שוב ושוב להודעה מוקלטת שהשאיר לה: ״השעה ארבע, כך שאת במקום המיוחד שלך מנופפת אליי כמו משוגעת. אל תתקרבי לקצה יותר מדי, אני לא רוצה שתעופי ברוח. אנחנו מפליגים בדרכנו חזרה, רק רציתי לראות מה שלומך. אני אגיע בשעה הקבועה, להתראות אהובתי״. את ההקלטה הזאת תשמע מרי שוב ושוב, עד שהקצה יהפוך מקצה ההר שחותך את הים לקצה הסוד האפל אותו אחמד הסתיר.

מרי אוספת את עצמה ונכנסת לריטאול אקסטטי של תפילה. היא מדליקה קטורת ורוכנת לאללה. חלק מלאסוף את עצמה זה גם לרחוץ את אבריה עד לממשות ולארגן מחדש את עצמה, כמו גם את הבית. הבית הוא מוטיב מרכזי בסרט, שיופיע במשמעויות מרובדות לאורכו. וכך, מתוך ניסיון להיפרד דרך החפצים, רגע אחד קטן של פשפוש בארנק המרופט שהשאיר בעלה – ישנה את חייה.

מרי היא דמות שמתמסרת לצופה, כשעבודת הבימוי של חאן מאפשרת לה פרספקטיבות רבות של דופק ואפשרויות תגובה. היא מאפשרת גם עיסוק בגוף, במרחק בין העירום ללבוש, בין הפנים לחוץ

הסוד נגלה כבדרך אגב, מתוך רמזים שמובילים לאישה אחרת, בשם ז׳נבייב (נטלי ריצ׳רד), המתגוררת קילומטרים ספורים מביתם, בצידה הצרפתי של תעלת למאנש. פשפוש בנייד של אחמד מאשש זאת וחושף שאחמד בעלה ניהל מערכת יחסים רומנטית עם אישה אחרת, שנכנסת פתאום לתמונה, מעוררת סימני שאלה ומערערת את קווי היסוד בחייה של מרי.

מרי מחליטה לצאת מאזור הנוחות והנוכחות שלה לעבר כתובתה של האישה האחרת, שהיא מצידה חושבת בטעות הגיעה לנקות את הבית של בנה ושלה, כשהם בשלבי אריזה למעבר לדירה חדשה. הם לא יודעים שאחמד מת. כשמרי מצליחה לפלוש לביתם, בתפקיד המנקה, היא מצליחה לדלות פרטים חדשים ומסעירים על הסוד שאותו אחמד הסתיר ממנה לאורך שנים. מכאן, עלילת הסרט תסתעף. היא תערער מובנים רבים של זהויות ותרבויות דרך כל אחת מהנשים, שהקשר ביניהן – דרך אהבתן לגבר אחד – יעניק משמעות סימבולית גם לסולמון, הבן (טאליד אריס).

כאן באמת אעצור כדי להימנע מספויילרים ורק אציין שברגע שהדמות כובשת אותי, אני כצופה ממושמעת הולכת אחריה. אם היא ממשיכה להחזיק לי את הלב בידיים עד סופו של הסרט, אני מוכנה להתפשר, גם אם בעיצוב העולם מסביבה היו יכולות להיות בחירות מוצלחות יותר להתפתחות העלילה. מרי היא דמות שמתמסרת לצופה, כשעבודת הבימוי של חאן מאפשרת לה פרספקטיבות רבות של דופק ואפשרויות תגובה. היא מאפשרת גם עיסוק בגוף, במרחק בין עירום ללבוש, בין פנים לחוץ. עבודת הבימוי מקנה לכל פריים תנועה אמנותית שמזכירה ציור: אישה, טבע דומם ונוף.

החתכים של הים מופיעים הרבה בסרט הזה. הם מסמלים את הבדידות ואת המעברים, לצד האופק. הים מסמל גם את התת קרקעי ואת המפגש עם הנמל הבטוח, הניצב דווקא בקצה שממנו אפשר ליפול. הרעיון הזה, שחוזר וממלא את הפריים בהפוגות, ממלא את הפריים גם בתחושה של מרחק שעלינו לחצות כצופים ביחד עם דמותה הכה נפלאה של מרי. ״אחרי האהבה״ מעניק משמעות כפולה למילה ״אחרי״: בעקבות האהבה האחרת של אחמד, ואחרי מותו. בשתי הווריאציות מביא הסרט לידי מימוש את מה שהמילים אינן יכולות.

---

אחרי האהבה
בימוי: אלים קאן
89 דקות; בריטניה, 2020
5 כוכבים