תערוכות חדשות בבית האמנים // פתיחה: 1.12

מאמנות קולקטיבית לאמנות אישית // תערוכה קבוצתית של קדרות אתיופית

אוצרת: סמדר מסינג

קדרות ״ביתא ישראל״, מלאכת הקדרות ועבודות הקרמיקה, התקיימה באתיופיה באזור חבש במחוזות גונדר ותיגראי. מהמאה ה־15 ואילך התקיים תהליך הדרגתי שבו נושלו בני קהילת ״ביתא ישראל״ מאדמותיהם, תהליך שעורר את הצורך במציאת אסטרטגיות ופתרונות שונים להבטיח את קיומם הכלכלי. יהודי אתיופיה החלו להמיר את עיסוקם בביצוע עבודות קדרות, נפחות ואריגה. הנשים האתיופיות עסקו בקדרות, בעיקר לטובת אמנות שימושית. הקדרות שימשה ליצירת כלי קיבול, כלים לחמאה, לבשר לקפה ועוד.

עם העלייה לארץ הם המשיכו בעבודת הקדרות, ואחר כך התמקדו בייצור של פסלוני אשנגולות – פסלוני דמויות קטנים. בתערוכה זו מוצגים כדים, כלים ופסלים מסורתיים שנעשו בישראל מאז העלייה לארץ בשנת 1984 ועד היום. חלק מהמוטיבים שמופיעים על העבודות קשורים ומייצגים את החיים באתיופיה. התערוכה מציגה את התפתחות הקדרות והפיסול האתיופי, מהמסורתי־הקולקטיבי ועד לפיסול עכשווי ואישי של אמנים צעירים בוגרי בתי ספר לאמנות, הנשענים על המסורת אבל יוצרים עבודות אישיות תוך חיפוש הזהות העצמית.

---

דובי קדמון // בין כאן לשם

אוצרת: אביבית אגם דאלי

תערוכת היחיד של האמן דובי קדמון היא מטאפורה למצב הסיפי אותו מתארות העבודות: איזורי השוליים שמצייר קדמון נמצאים בין כאן לשם. אלה הם מקומות ללא מיקום פיזי, זולת נפשו של האמן. שטחים לא מוגדרים, או לימבו, אולי אזורי שוליים ומדבר. נופים קשים, לא ידידותיים. כאלה המצויים מחוץ לתחום.

התחושה המתקבלת מהתבוננות במרחבים העצומים המתוארים בציורים, לא אחת כמונוכרומטיים, היא תחושת חוסר: חוסר של הימצאות בין כאן לשם, חוסר בין ההיות לבין ההעדר בו זמנית. עם זאת, קיימת תקשורת בין הניגודים, בין הארץ לשמיים ובין הכאן לשם. ציור הנוף הפתוח הוא תרגום פלסטי של המתחולל בנפש פנימה. הטבע המתואר הוא תעתיק של האני הפנימי. הציורים הם אלה המאפשרים את הקיום הבו זמני של מקומות ושל זמנים תחת אותה מסגרת, אותה הוויה, אותה תפיסה.

---

שלמה ישראלי // עדשה אקראית

אוצרת: אביבית אגם דאלי

תערוכת היחיד של שלמה ישראלי מתייחסת אל מעמדו של הצלם ביחס לצופה – כמתווך/כמוען. ישראלי מגיב למציאות ״הרגילה״ (אם יש כזו) ומטביע בה את אמירתו החזותית באופן שהיא עוברת טרנספורמציה טוטאלית. העיסוק בצבעוניות, במבנה ובצורה, שהם בבסיס אמנות הצילום, מתווסף או נגרע בדרך כלל לאחר הצילום עצמו.

עדשת המצלמה היא כמו פלטת צבעים שבאמצעותה מצייר הצלם את סיפורו ובה בעת מציע לכל אחד מאיתנו לצייר בעצמו סיפור משלו. נוצרת דקונסטרוקציה של שדה הראיה שדרכה חוקר הצלם את סביבתו ואת אופני הנראות שלה כפי שעוצבו על ידו. התערבותו במלאכת המצלמה פותחת בפניו אפשרויות אינסופיות של ביטוי ושל אמירה אותנטית. העדשה היא אקראית, ועם זאת, האקראיות שלה מקפיאה וממסגרת הבזקים רגעיים וחזיונות ואף משקפת בדיונות.

---

---

גינדי דבורקין ואסיה קוקין // מגמות

אוצרת: אינה ארואטי

התערוכה מזמנת מפגש עם שני אמנים שיצירתם בעלת אפיונים ייחודיים בקווי יצירה שונים לחלוטין. גינדי עוסק בקדרות, כליו ועיצוביו מגוונים בטקסטורות ומבטאים את השלמות בין האני הפנימי שלו ובין העולם מסביבו. פשטות הבניה שלו בחומר נעשית מבלי לאבד את הצורניות בעלת הנפח המיוחד בעיצוב. האמן מתמקד בהליכי המחשת יצירתו במיטב החומרים ובאמצעי ביטוי חדשים. הוא אינו מנסה לפרש את הכלי אלא להבין ולהתעמק במהות, להתייחס לממדים ולגוונים היוצרים איזון בין הצורה לתוכן.

אסיה עוסקת בתבליטים, בשכבות קולאז׳ קרמי על מתכת. הנושאים חוברים יחד במסע נלווה במחקר עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים במטרה לנתב את הדרך והמודעות ל״מלכודת״ – נושאת תלאות הומניות והישרדות ברשתות החברתיות, כתוצאה מהתמכרות לסמים, לאלכוהול ועוד. היא מייצרת מוטיבים של דמויות בתוך מציאות שכוחה, דמויות תחושתיות לחברה הנוהגת בתוקפנות וחוסר סובלנות כלפי אותו קהל ואינה עונה על צרכיו, דמויות שהן כצללים, שאנו מתבוננים בחותם הרועם בשתיקתן.

---

גל חרמוני // מרקחה

אוצרת: דפנה איכילוב

בית. צמחיה שופעת. גבר בורא לעצמו גן עדן קטן, עיר מפלט. חלל מאפשר. בתוך המרחב המגן הזה, מתאפשרת לו לעיתים הסתגרות ובריחה מן החוץ, והחלל הופך למעין לימבו, מנותק ממקום ומזמן. שם עוסק הגבר בכל מיני טקסים פרטיים, ספק ביזאריים: טקסי לידה, טיהור, ריפוי, בחינת יכולתו של גופו להתמוסס במרחב, מסעות של טרנספורמציה. דברים נרקחים. המרחב הביתי הופך למרחב של חלום, של תיאטרון, של אפשרויות. לחלל פרפורמטיבי. לעיתים הוא בימת התרחשות. מעבדת גבולות. לתוך החלל הפגיע והעדין הזה, הוא מאפשר כניסה של זרים. לפרק זמן מוגבל. נותן להם לעשות בחלל כחפצם. שני גופים נעים בחלל: של הגבר ושל האורחים המוזמנים ומביאים עימם כאוס. היציבות מתערערת. הגבר בודק את גבולותיו. כמה חופש ייתן להם? לעיתים הוא מתנגד ולעיתים מתמסר. הדימויים מעלים שאלות על שליטה גברית במרחב. לעיתים נוצר עימות, לעיתים נולד רוך.

---

עוד תיפתח: תערוכה יחיד לאולגה בראל, סדקים של פלא בתוך המובן מאליו.
ליווי אוצרותי: נורית ירדן

---

בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 1.12; נעילה 24.12