20 ומשהו // ינעם צימבליסטה

ינעם צימבליסטה, בן 22, אמן וידאו ואינסטליישן. לאחר שסיים את לימודיו בתלמה ילין רכש כלים מקצועיים בשירות ביחידת ההסרטה בצה״ל, וכעת הוא לומד לתואר שני ברויאל קולג׳ בלונדון, תוך שהוא חוקר את הקשר שבין קולנוע לווידאו ארט ובין תזוזה לסטטיות בתוך הדימוי המצולם.

הדימוי שרוצה לזוז

״סבתי הייתה פסלת, ומגיל קטן הייתי איתה בסטודיו. היינו מפסלים יחד, דרכה למדתי ליצור ולדבר על אמנות. בתיכון למדתי במגמת אמנות בבית הספר תלמה ילין. התחלתי בציור ואז גיליתי את המצלמה. לימדו אותנו שיטות עתיקות של צילום, פיתוח עצמאי ופוטוגרמות. ואז הצילום התחיל לרצות לזוז, אז התחלתי לעשות וידאו.

התחלתי עם דימויים סטטיים, כמו בעבודה Post Gospel. מה שאני אוהב בעבודה הזו זה שהיא מראה איך עברתי מצילום סטילס ומפריים סטטי של ציור לתוך הווידאו. זהו פריים קבוע עם תנועה מינימלית, ואז גורם שלישי יוצר את המעבר למדיום החדש. היא הוצגה בתערוכה הקבוצתית Changing Rooms, שהוצגה בפסטיבל הצילום בשנת 2018 ונאצרה על ידי סיגלית לנדאו.

התמונות הסטטיות האלה הן גם משהו שאני מתעסק בו עכשיו – אידיאל עתידי של מה שאנחנו גדלים לחלום עליו. אם היינו לוקחים תמונה משפחתית ומחיים אותה לרגע, רואים שניה לפני ושניה אחרי, מה היה מתגלה לנו בתוך הדינמיקות הקטנות האלה, במבט הקטן, באחיזת היד?

״אחרי התיכון התגייסתי לצבא, והתחלתי כתברואן בחיל האוויר. נאבקתי כדי להגיע למקום אחר ובסופו של דבר הגעתי ליחידת ההסרטה. לימדו אותנו המון על ציוד – רק עכשיו אני מבין עד כמה זה היה מקצועי. שם גם התנסיתי באולפן ירוק ובניסיון הדבקה של עולמות. זה משהו שאני מרגיש שמתחבר לאותה סטטיות, טוויסט עם רקע פיקטיבי שעליו מדביקים עוד יקום חדש״.

״אחרי הצבא נבחנתי לרויאל קולג׳ בלונדון. לא עשיתי תואר ראשון, אבל הם הסכימו לראות בשלוש שנים של הצבא כהכשרה של מוסד ואפשרו לי לעשות את הקפיצה הזו. מדובר במסלול מדהים (שאורכו רק שנה לצערי) שנקרא Contemporary Art Practice, ובתוכו אני לומד במסלול הוידאו Moving Image. נותנים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים עם הנחיה יפה – שזה כל מה שרציתי״.

בין קודש לחול

״בעבודת גמר בתיכון ניסיתי ליצור מקדש לחיים, כשכל עבודה היא מסלול אחר ל׳איך לחיות׳: מטיילים בין כל האופציות, ובסוף בוחרים את הדרך שלך – אם היא יותר הדוניסטית, יותר משפחתית וכן הלאה. הכניסה לעבודה הייתה פוטוגרמה עשויה מדמויות של שתי נשים. על הרצפה הנחתי יציקות גבס (שאפיינו את העבודה של סבתא שלי), שהיו כמו צופים וקהל שמסתובב איתך בחלל. הקרנתי גם עבודת וידאו שנקראת The Runner. לסבא שלי היה מפעל לציוד רפואי והוא היה הבנאי של המשפחה, אז עבור העבודה הזו הוא בנה לי מתקן עם מנוע שאפשר לחבר אליו את המקרן כדי שירוץ ב־360 מעלות, כך שהוא רץ בחלל ללא הפסקה״.

מה הייתה המחשבה שהובילה אותך בפרויקט הזה?

״נער מתבגר שתוהה לאיזה חיים הוא רוצה להיכנס. עכשיו זה חוזר אלי בבומרנג מטורף. אז, פרסתי בפני עצמי את כל האופציות של סוגי החיים שאולי וארצה לחיות – אילו סוגי חיים קיימים ובאיזו צורה אפשר לחגוג אותם. גם כי המקדש היה מעין חגיגה של אופציות. קראתי לזה ׳בין קודש לחול׳״.

בין קודש לחול הן האופציות שאתה כנער מתבגר ראית שהעולם מציע לך? וה״רץ״ הוא דוגמה למה?

״הרץ סימל ריצה חסרת תכלית. זה לא שניסיתי להראות אידיאל של כל אופציה. אם מריה וישו סימלו את ההורות – אז הראיתי אמא לא מאושרת. מה שתפס אותי היה הסיפור, התינוק והתפקיד שהפילו עליה. העובדה לפיה על מריה נכפה ההיריון הזה והיא נכנסה לתוך העתיד שאין לדעת אם זה מה שהיא בכלל ציפתה לו. אולי היא חלמה על משפחה פשוטה וחיים נורמטיביים, או שהיא לא חלמה על שום דבר.

״בנוסף, התמימות של הילד שנעול בתוך התמונה הסטטית הזו ומנסה לפרוץ החוצה. זה היה ניסיון לעבור את המדיומים ולבחון את הגבולות שלהם. עכשיו אני מנסה להבין איך אני פורץ עוד שלב – מה זה קולנוע ומה זה וידאו ארט. איפה הגבולות ביניהם מטשטשים והאם הגבולות האלה בכלל מוצדקים.

״התמונות הסטטיות האלה הן גם משהו שאני מתעסק בו עכשיו – אידיאל עתידי של מה שאנחנו גדלים לחלום עליו. אם היינו לוקחים תמונה משפחתית ומחיים אותה לרגע, רואים שניה לפני ושניה אחרי, מה היה מתגלה לנו בתוך הדינמיקות הקטנות האלה, במבט הקטן, באחיזת היד? אלה הם דברים שאם תופסים נכון ומרחיבים יש בהם עולם ומלואו של שכבות, עומק והיסטוריה משפחתית״.

לנוע בן המדיומים

״היה לי חיבור חזק למחול בתקופה שיצרתי את העבודה Eniverz-Vous, שאחריה יצרתי עוד עבודות וידאו דאנס. זה התחיל בדימוי מחלום של חבל כביסה שלא נגמר, פעולה סיזיפית של תליית כביסה. בחלום הרגשתי את הפעולה וכשהתעוררתי עלה בי דימוי של הגבר. בנוסף לזה ראיתי את הסרט The Inner Scar של הבמאי פיליפ גארל, שבו הוא עשה פעולה צילומית גאונית – גבר הולך במדבר ונראה כאילו הוא הולך בקו ישר, אבל אז מתגלה שהוא בעצם הלך במעגל. זה רפרנס ישיר מבחינה ויזואלית. מתוך הפעולה הסיזיפית של הדמות הנשית, ומתוך הפנטזיה שהיא מכניסה את עצמה אליה – נכנסת הדמות הגברית. היא חיה בעולם לא ברור במדבר, למה שהיא תתלה שם בכלל כביסה? ואז מגיח הגבר הזה.

״זה כמו התנהלות עם חלום – חלום נכנס, בהתחלה את מתעלמת ממנו כי הוא מראה לך דברים שאת לא מעוניינת לראות. ואז הוא עושה דאווינים, כמו הרקדן, ופתאום משתלט עליך. את נמצאת כל כולך בתוך הדרמה והרומנטיקה של החלום. ואז החלום עוזב ואת מתעוררת, אבל נותרת עם כל מה שהוא השאיר.

עולם הקולנוע דורש הפקה – תאורה, צוות, מצלמות, לשנע את כולם למדבר. אי אפשר ליצור את העבודות האלה כל יום. למענן, יש גם את העבודות היומיומיות, שבהן אני נוסע עם אבא שלי והמצלמה הביתית

״את כל התהליך הזה אפשר להקביל לכל דבר בחיים שלנו. זה מהלך קולנועי רגיל שבו מגיע גורם מפריע, אני מתעלם ממנו, ואז כשהוא עוזב אני חווה משהו עם עצמי. זה היה גם ניסיון לראות איך אני מתחיל מהלך קלאסי, משאיל אותו ממדיום אחד לתוך הווידאו. אני עושה עם עצמי אימון כזה, של כמה אני יכול להשאיל ולאמץ מבחינה טכנית.

״עולם הקולנוע דורש הפקה – תאורה, צוות, מצלמות, לשנע את כולם למדבר. אי אפשר ליצור את העבודות האלה כל יום. למענן, יש גם את העבודות היומיומיות, שבהן אני נוסע עם אבא שלי והמצלמה הביתית. זה גם מה שכיף במדיום הזה, אני יכול ללכת לאקסטרים ולצאת להפקה שאני עובד עליה חצי שנה, או שעולה לי דימוי ושבוע אחר כך הוא כבר מוכן.

״בעבודה Clapping Music Circle רואים את אבא שלי ואותי, כשאנחנו מנגנים עם הידיים שלנו את היצירה של סטיב רייך, מלחין קלאסי מודרני. אבא שלי הוא מנצח ופרקשניסט של מוזיקה קלאסית. המהלך שקורה ביצירה מבוסס על קצב קבוע שאני יוצר, ואז הצד השני מתחיל ומעלה בביט, מה שיוצר מעגל של ביטים, עד שהוא חוזר לאותה נקודת התחלה. העבודה עוסקת במעגל המשפחתי. זו יצירה גם על היחסים בינינו״.

לנסות לחיות יחד

״את העבודה The Original Position: Multifold Dialogue יצרתי יחד עם דינה הדר, חברה שלומדת תואר שני בלימודי הגירה ומדיניות ציבורית ב־LSE (בית הספר לכלכלה של לונדון). לקחתי תיאוריה של הפילוסוף האמריקאי ג׳ון רולס, מספרו ׳תיאוריה של צדק׳, שעוסק בכתיבת ערכים מחודשים של צדק בחברה מודרנית. מתוך התיאוריה הכלכלית שלו התמקדתי בניסיון לחיות בצורה של צדק שוויוני ביחד. המטרה היא לקחת כל שלב בתיאוריה שלו וליצור לה המחזה ויזואלית שמבקרת אותה, ואז מציעה אלטרנטיבה.

״לשלב הראשון של התיאוריה הוא קורא ׳מסך הבערות׳. מתחת למסך הבערות יש קבוצה של אנשים שלא מודעים למגדר, לגיל, למוצא שלהם ולמצבם הכלכלי. הם לא מודעים לכל גורם שיפריע להם מלחיות בשוויוניות עם בן אדם אחר. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלכל אחד מאיתנו יש אינטרס אישי שמונע מאיתנו לחשוב לטובת הכלל. תחת מסך הבערות הזה אנחנו לא מודעים לאינטרסים האישיים שלנו, כי אנחנו לא מודעים לכל הדברים האלה שבאנו איתם לפני. רק ככה לדעתו אנחנו יכולים להתחיל ולחשוב מהם הערכים של צדק שיווני.

״בתוך התיאוריה שלו יש חורים. הוא מתייחס לדוגמה לזכויות שניתנות לנו, ולזכויות טבעיות שאנחנו נולדים איתן. את הזכויות המדיניות אנחנו יכולים לשנות, אבל את הטבעיות (כמו נכות או מחלה) אנחנו לא יכולים לשנות. אלה הן קבוצות שהוא לא מתייחס אליהן מספיק למרות הצדק השוויוני שהוא רוצה להגיע אליו, וזה סותר את מטרתו. עוד חור בתיאוריה נוצר בגלל כשהוא עוסק באנשים שצריכים לכתוב את הערכים. זו התייחסות שבזמנו שוייכה אוטומטית לגברים ממעמד מסוים. איך אפשר ליצור שוויון כשהקבוצה לא שוויונית מלכתחילה, והייצוג שלה הוא גברים לבנים?״.

״לטובת הפרויקט הצטרפה אלי דינה שכתבה עבודה על התיאוריה שלו, והציעה אלטרנטיבה שנקראת Multifold Dialogue. היא טוענת שהדרך היחידה להגיע לצדק שוויוני היא להסתכל אחד לשני בעיניים, ולראות את האינטרס האישי של מי שמולך כשווה לאינטרס שלך. רק דרך המבט הקולקטיבי של כל בן אדם אחר בעולם, אנחנו יכולים להתחיל ולדבר על מהו צדק.

״זה המהלך שבעצם רואים בווידאו – התייחסנו לתיאוריה של רולס, ואז ביקרנו אותה והצענו אלטרנטיבה. יצרתי אפקט שהוא אילוסטרציה למסך הבערות: בפעולה הראשונית אני מסתכל על הצל שלי, רואה את כל המאפיינים שמבדילים אותי ומונעים ממני לחשוב על טובתי ולא על טובת הכלל. ואז אני מעביר אותם אל בד, וכמו שם אותם מאחוריי כדי לצאת נקי למען השלב הבא של כתיבת הערכים. אחר כך מגיעה הביקורת על רולס: הצבנו את כל מאגר הצללים אחד מול השני, שיסתכלו אחד לשני בעיניים. זהו ה־Multifold Dialogue.

״מה שקורה בווידאו הוא רק נקודת הפתיחה – רואים אחד את השני, רואים את הצל שהוא בעצם כל הגורמים הבעייתיים, את העיניים של האחר, את הצללים שלנו משיקים. רק אז אנחנו יכולים לצאת הלאה לכתוב את הערכים יחד״.

בשלב הבא אנחנו טוענים שאין צורך במסך הבערות. אנחנו כבר לא צריכים את ההכחשה הזו. אנחנו יודעים לעבוד ביחד לטובת הכלל כי הסתכלנו על הכלל כדומה לנו. האינטרס האישי שלי הופך להיות האינטרס האישי של הכלל

אז בשלב הבא אפשר יהיה להסתכל אחד על השנייה בלי הצל?

״כן. בשלב הבא אנחנו טוענים שאין צורך במסך הבערות. אנחנו כבר לא צריכים את ההכחשה הזו. אנחנו יודעים לעבוד ביחד לטובת הכלל כי הסתכלנו על הכלל כדומה לנו. האינטרס האישי שלי הופך להיות האינטרס האישי של הכלל״.

אין כאן ביטול אינדיבידואליות שהוא גם חוסר הכרה? האם אין בערות נוספת של חוסר ההכרה בשונות?

״זו חגיגת האינדיבידואליות באיזושהי צורה. אנחנו באים עם כל המודעות של הבעיות המשותפות, עם הרצון המשותף למצוא משהו שהוא הכי טוב לכולנו. השלמות כנראה לא תגיע כי האינטרסים של כולנו סותרים. אבל אפשר למצוא את הנקודה שהיא הכי מתאימה לכולם״.

האם להעלמת הדימוי אין משמעות נוספת? כי בסוף אתה מתעסק בוויזואליות ובדימויים. איך אפשר להסתכל אחד לשני בעיניים כשיש צל?

״זו בדיוק הביקורת, כי כל אחד הוא לא רק צל – אלא הוא צל שמתחלף לדימוי של בן האדם. הם מתחילים כצל, ואז הדמות נגלית ואפשר להסתכל בעיניים״.

בעבודה נראה צימבליסטה כשהוא מחזיק מסך כבד עליו מוקרן הדימוי, כשלמולו משתתפת נוספת שאוחזת במסך. בספטמבר האחרון הוצגה העבודה במוזיאון הטייט בלונדון כחלק מסדרת Tate Late, שבה מתקיימים אירועים כחלק מהתערוכות המוצגות במוזיאון. היא הוצגה כחלק מהתערוכה של האמנית שוואנדה קורבט, Let The Sunshine In.

״המהלך של הצבת והחזקת המאגר דומה להחזקת הכובד של הצדק. אנחנו מחזיקים כמה שאנחנו יכולים, עד שכבד לנו. אנחנו מתחילים עכשיו לעבוד על שלב ב׳, שהוא יותר מגניב בעיניי כי הוא יהיה דוקומנטרי. המטרה היא להושיב את המתדיינים בחדר סגור במעגל מבלי שיוכלו לצאת, עד שיצליחו לכתוב את הערכים של הצדק״.