בסוף שנות ה־50 צילם פאולו די פאולו את חופי איטליה. עכשיו הם מוצגים בת״א

בשנת 1959 פנה עורך העיתונות האיטלקי ארטורו טופאנלי אל הקולנוען פייר פאולו פאזוליני, אז עיתונאי בראשית דרכו. הוא הציע לו להכין כתבה על חופיה של איטליה, יחד עם הצלם פאולו די פאולו. פאזוליני היה אז בן 37, בטרם יצר את סרטו הראשון, ודי פאולו היה אז בן 34, עם ניסיון של כמה שנים בעבודה כצלם עבור המגזין האיטלקי Successo. די פאולו היה רגיל לכתוב את התוכן שמלווה את הכתבות המצולמות שלו, והוא גם זה שהציע את שם הכתבה המשותפת שלו עם פאזוליני, ״הדרך הארוכה של החול״.

השניים יצאו לדרך, כשהם מתחילים מאזור הגבול עם צרפת, מדרימים עד לקצה המגף, ומסיימים בטרייסטה, על גבול סלובניה. הצילומים של די פאולו והטקסטים של פאזוליני פורסמו בשלושה חלקים בקיץ 1959 במגזין Il Mondo. התוצרים של המסע והכתבה מוצגים כעת במקום לאמנות בקריית המלאכה, בתערוכה ״הדרך הארוכה של החול״, אחרי שנדדו כבר בין קופנהגן, סנטיאגו וצ׳ילה.

די פאולו נולד בשנת 1925 בלארינו שבאיטליה, ולמד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת ספיינצה שברומא. הוא נהג להתרועע בחברתם של אמנים שעודדו את אהבתו לצילום, מה שבסוף הכריע את בחירתו בקריירת הזו על פני האקדמיה (החלטה שתשתנה בעתיד). אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל לעבוד כצלם מגזינים, ביניהם המגזין האיטלקי Il Mondo, שבשמו נשלח לצלם את חופיה של איטליה.

שמו של די פאולו, היום בן 97, חזר לתודעה האיטלקית רק בשנים האחרונות. בין שנות ה־50 של המאה ה־20 ועד לשנת 1968 הוא צילם אישים מפורסמים כמו השחקנית אנה מניאני והשחקן מרצ׳לו מסטרויאני, העיתונאית אוריאנה פלאצ׳י, הצייר ג׳ורג׳ו דה קיריקו, המשורר האמריקאי עזרא פאונד ובמאי הקולנוע הצרפתי רנה קלייר; וכן היה מיחידי הסגולה שניתנה להם הזכות לתעד אירועים פוליטיים חשובים וטקסי אצולה רומית. אחרי שהכירו בשנת 1959, פאזוליני הזמין את די פאולו לצלם דיוקן שלו, וגם לצלם בסטים של סרטים שביים.

אחרי 16 שנים כצלם, החליט די פאולו לאחסן את המצלמה. הסיבה לכך הייתה שאת איטליה שטף גל הפפארצו, מונח שנתבע לראשונה בסרטו של פליני ״לה דולצ׳ה ויטה״ משנת 1960. הדמות הראשית בסרט (שגילם מרצ׳לו מסטרויאני) היא כתב צהובון, שמיודד עם צלם העיתונות פפראצו. פפארצו מוצג ככזה שיעשה כל מה שיצטרך בשביל להשיג את הפריים המיוחל.

בעקבות הסרט חלחל תפקיד הפפארצו לתרבות האיטלקית, כשהצלמים מתחרים על הצילום הטוב ביותר, תוך שהם מעוררים מהומות לא פעם וטורדים באופן אלים את המפורסמים והמפורסמות. לימים תהפוך המילה פפראצי לכזו המתארת צלמים המתעדים מפורסמים. עלייתה של הטלוויזיה לא עשתה גם היא חסד עם הדימוי המצולם שהפך זמין וזול, ודי פאולו חש שהוא כבר לא שייך לעולם הצילום. הוא בילה את השנים הבאות כשהוא מתפרנס מכתיבת ספרי היסטוריה ועריכת ספרים. כשבתו סילביה בגרה, היא מצאה בעליית הגג בבית המשפחה עשרות אלפי נגטיבים ושקפים (250,000 ליתר דיוק).

סילביה די פאולו: כשהייתי בת 20 גיליתי בטעות שאבי (שהיה אז מחבר ועורך ספרי היסטוריה צבאית, למיטב ידיעתי אז) היה מגדולי הצלמים האיטלקים. זה הצריך כמעט 20 שנה נוספות לגרום לו להיפתח אליי ולספר לי על עברו

״התחושה שהייתה לי דומה לזו של ילד שמגלה שיש לו הורים מאמצים״,מספרת סילביה די פאולו בשיחת זום מביתה באיטליה על החוויה של מציאת הנגטיבים של אביה. ״כשהייתי בת 20 גיליתי בטעות שאבי (שהיה אז מחבר ועורך ספרי היסטוריה צבאית, למיטב ידיעתי אז) היה מגדולי הצלמים האיטלקים. זה הצריך כמעט 20 שנה נוספות לגרום לו להיפתח אליי ולספר לי על עברו. ההחלטה שלו להפסיק לצלם הייתה ממש כואבת עבורו, והוא ראה בזה פרק שנסגר״.

בשנים האחרונות סילביה די פאולו היא זו שמנהלת את ארכיון העבודות של אביה. בשנת 2019 נערכה לו תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון המקסי ברומא, בשנה האחרונה יצר הצלם ברוס וובר סרט דוקומנטרי על חייו ויצירתו, ונראה כאילו הוא מתקבל שוב לעולם האמנות באופן טבעי.

״כשהראיתי למנהל מוזיאון מקסי תמונה שאבי צילם, עיניו התרחבו בחוסר אמונה״, מספרת סילביה די פאולו. ״הוא התקשר מיד למבקר הצילום והאוצר האיטלקי הידוע ביותר באיטליה, שגם מעולם לא שמע על אבי. תוך זמן קצר (הודות לגוצ׳י ששימשו כספונסר) הקמנו תערוכה מרשימה עם יותר מ־300 צילומים, שהוצגה למעלה מחצי שנה.

״החיפוש בארכיון התחיל משמות מוכרים של שחקנים ואישים הקשורים לתרבות ואמנות, ולמזלנו הזיכרון הטוב של אבי עזר לנו למצוא תמונות רבות בין 250,000 התשלילים בארכיון. זו הייתה ועודנה חוויה יפה ומרגשת. אני זוכה להתוודע לגילויים האלו. אני מרגישה את אותה התרגשות שיש לארכיאולוג כשהוא מגלה אוצר חבוי״.

הדימוי הפואטי ושברון הלב הלאומי

התקופה שבה יצאו פאזוליני ודי פאולו לתעד את קו החוף האיטלקי היא מעט יותר מעשור לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, במהלכה ספגה איטליה אבדות רבות. היחס האירופי כלפי איטליה בתום המלחמה היה אמביוולנטי, שכן במהלכה היא נחשבה כאחת מ״מדינות הציר״ (לצד גרמניה ויפן) שלחמו בבעלות הברית.

מטרת הכתבה המשותפת (של המגזין) הייתה להחזיר עטרה לישנה, ולעודד תיירות פנים. אבל הצילומים לא מראים תיירות משגשגת בכלל, כפי שמאיר האוצר הראשי של מקום לאמנות בקריית המלאכה, האמן יאיר ברק. בשיחה איתו הוא מזכיר את הדמיון לספר הצילום The American של הצלם רוברט פרנק, שיצא שמקביל בארצות הברית, ומסביר את ההחלטה להציג את התערוכה.

״אני רואה חשיבות גדולה בהחלטה להציג את הפרויקט הזה, דווקא כאן ודווקא עכשיו. ראשית בשל כוחו האינדקסאלי – ללכוד את רוח הזמן והמקום, בנקודת שבר היסטורית, לאחר המלחמה כשאירופה איננה מה שהיתה עוד ואיננה מה שתהיה. אנחנו רואים בשנים האחרונות הרבה צילום מושגי בשדה האמנות ומעט צילום מן הסוג הזה, שיודע לספר סיפור.

״שנית ולא פחות חשוב – פאזוליני כאמן רדיקלי, שובר מוסכמות – כאן בראשית דרכו. אני חושש מאד מעתידו של חופש הביטוי וזכויות האדם בישראל. פאזוליני נרצח על סמך נטיותיו ודעותיו, אנחנו חייבים לזכור שהזכות לחיות על פי דרכנו אינה מובנת מאליה כאן. לא עוד״.

פרנק נע עם משפחתו בכבישיה של ארצות הברית בשנים שלאחר המלחמה ותעד נוף אנושי של בדידות וגזענות. בדומה לפרויקט של די פאולו ופאזוליני, גם הספר של פרנק לווה בהקדמה שנכתבה על ידי ג׳ק קרואק וטקסטים של אלן בוסקה. אם נבחן את ההקבלה של ברק בין הפרויקטים באופן רוחבי, נדמה כאילו בימים שאחרי מלחמת עולם הדימוי החזותי והמילה לא יכלו להתקיים לבדם לנוכח המציאות הקשה, ונעזרו זה בזה.

I walk along the small deserted beach at the bottom of the town.
And in the silence that there is outside and inside of me, I feel like a long, soundless collapse. The entire Apulian coast is dissolved in this quiet, after to have infuriated in my eyes, in my ears, for mornings and afternoons of prehuman, subhuman chaos.
Rodi Garganico, July

הצילומים של די פאולו מציגים עיסוק תדיר באסתטיקה, בטיפוח הגוף והמראה – נשים מתאפרות ומסדרות את שיערן, גברים מתגלחים. דרך הצילומים נגלים גם שני מנהגים חדשים באירופה של שנות ה־60 – אמבטיות חול (שלהן יוחסו סגולות רפואיות) ושיזוף. האחרון היה מעט לא ברור לאיטלקים שנהגו בתחילה להשתזף בבגדיהם.

חוסר ההבנה הזה נתפס בעינית של די פאולו, מה שיוצר רצף דימויים של א.נשים שוכבים פרקדן בבגדיהם, ברחוב או בחוף הים, עוצמים עיניים. מבלי לדעת שמדובר באותו חוסר הבנה, הדמויות נראות כאילו הן בוחרות לפרוש מן העולם שלאחר המלחמה, בסוג של חלימה משונה בהקיץ. בתמונה אחת נראות נשים במכנסיים קצרים כששני נערים על וספה מביטים בהן. ברק מתייחס לתמונה ומצביע על האופן שבו נבנו המיתוסים האיטלקיים: ״זו איטליה שמתחילה לייצר את האתוס של האיטלקיות והסטייל״.

אל הטקסטים של פאזוליני אפשר להתייחס כשירה: הראשונים עוסקים בים ובשמש, ועם ההתקדמות שלו במסע הם נהפכים קצרים יותר, מלנכוליים יותר, ועוברים לדון באנושי ובבזוי

לצד צילומים כאלה מוצגים גם צילומים שמהדהדים את המשבר. כך באחד הצילומים נראית משפחה, שני מבוגרים וילד עומדים יחפים. כפות רגליהם נוגעות בקצה המים, הדמות הנשית אוחזת בסל, ידו של הילד חבושה. השלושה מביטים הלאה אל הים. קשה שלא לחשוב על גלי ההגירה המסיבית באירופה אחרי המלחמה, על פליטות ועל משבר ההגירה המתמשך משנת 2015 ועד היום. בצילום אחר, נזירה יושבת תחת שמשיה בחוף הים. ראשה מורכן, לא ברור אם היא מתפללת, ישנה, או מביטה בריכוז בכף ידה.

התיעוד סובב החופים של די פאולו ופאזוליני היה בדק בית רגשי עם העם האיטלקי, הערכת מצב ויזואלית יפהפה של הלך הרוח הנפשי של הלאום. הדרך הארוכה של החול היא אולי המסע לחיפוש אחר מקלט, הבית שאבד.

אל הטקסטים של פאזוליני אפשר להתייחס כשירה: הראשונים עוסקים בים ובשמש, ועם ההתקדמות שלו במסע הם נהפכים קצרים יותר, מלנכוליים יותר, ועוברים לדון באנושי ובבזוי. באופן מורבידי דן פאזוליני במתח שבין הרצון המשווע לשקט מההמולה, לבין הדממה המבשרת על השיממון והמוות. פאזוליני בעצמו מתייחס מספר פעמים למקומות הריקים ובוחר במילה ״נטוש״ ולא בכדי: היה כאן משהו או מישהו, ואיננו עוד. ״כאן איטליה נגמרת״, הוא כותב בהגיעו לטרייסטה, ״הקיץ נגמר״.

THE STORM CASTS A GENTLE, WHITISH SHADOW
OVER THESE MEAGER VOICES, OVER THIS MEAGER BEACH.
HERE ITALY ENDS,
THE SUMMER ENDS.
Pier Paolo Pasolini, Trieste, August1959

---

הדרך הארוכה של החול
צילומים: פאולו די פאולו; טקסטים: פייר פאולו פאזוליני
אוצרת: סיליבה די פאולו
בשיתוף: המכון האיטלקי לתרבות, תל אביב; המרכז למורשת פייר פאולו פאזוליני וקרן סוזאני מילאנו; מקום לאמנות בקרית המלאכה ות״א תרבות קרית המלאכה
מקום לאמנות בקרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 10.12