הסרט ״אזרח מודאג״ הוא לא רק יצירה להט״בית; הוא מבחן סובלנות

לפעמים כל מה שצריך זה תזמון. הסרט ״אזרח מודאג״ של עידן חגואל כמו מתזמן את עצמו לתוך שיח מתלהם אודות להטב״ים, שיח שמתעלם מכך שיש בני אדם מאחורי כל זהות. ככזה, אני מוצאת בו סרט בן זמננו: סרט חשוב להבנת עולמות פנימיים אחרים, שלא כולנו נחשפים אליהם. אנחנו נוטים לכנות ״בועה״ את כל מי שלא נכלל בין השכנים ברחוב שלנו, אבל אחד מפלאי הקולנוע זה שהוא מעניק לנו הזדמנות לצאת מהבועה, לבקר אנשים אחרים בביתם, להכיר אורחות חיים ודרכי חשיבה.

״אזרח מודאג״ עושה את זה בעדינות, כשהוא שומר על קצב פנימי שמייצר שפה עשירה לבן (שלומי ברטונוב), הגיבור, שמתגורר עם בן זוגו רז (אריאל וולף) בדירה מעוצבת בדרום תל אביב, ונתקל במחסומים רגשיים לגבי כל מה שמתנהל בחוסר שליטה סביבו. בן, שרואה בעצמו אדם ליברלי ונאור, מחליט לשפר את מצב השכונה ונוטע ברחוב שלו עץ.

הסרט, שמתחיל בנטיעת העץ, הולך ומסתחרר סביבו והופך אותו בדרך מתוחכמת למוטיב שמערער את השורשים והיסודות של הבית, וגם של הלב. המפגש עם המציאות של הפליטים קשיי היום ברחוב, חוסר ההבנה והפערים התרבותיים, שלבסוף גם מערבים את הממסד באופן ברוטלי – הופכים את ״אזרח מודאג״ ליצירה בעלת מאפיינים בקטיאנים, קולנוע עם ניחוחות אבסורד שמזכירים לעיתים את הוואקום של סמואל בקט.

כך, לדוגמה, זוג חברים סטרייטים של בני הזוג (בגילומם של לנה פרייפלד ואוריה יבלונובסקי) מצליחים בשיחת חברית קלילה לעמת את השניים שחולמים על ילד, עם הניצול האפשרי שקיים בהליך הפונדקאות. העימות הזה מעמיד את בן ורז בעמדה פריבילגית מביכה, אבל בהמשך יתאפשר לנו להבין שהפריבילגיה היא דווקא של בני הזוג הסטרייטים, שיכולים אבל לא מוכנים להביא ילד, בעוד שבן ורז יעשו כל שביכולתם כדי להפוך להורים.

אותו היפוך מתרחש גם ביחס לתגובה של בן ורז למה שקורה מתחת לחלון ביתם. הטוויסטים הם עדינים כמו מחשבה. המצלמה מצליחה לתת לנו לשהות בנקודת מבטו של בן, עד כדי שלפעמים זה דחוס עד להתפקע. כל זה מייצר קצב אחר, שהות וזמן תגובה, ולא מעט אלמנטים מותחים של רגש.

יחד עם האבסורד שנוצר סביב העץ (שממש הזכיר לי את ״מחכים לגודו״), לא מדובר ביצירה קומית קלילה. על אף שבהצהרת הבמאי מכנה אותה חגואל ״קומדיה שחורה על ג׳נטרפיקציה״ ומוסיף ש״הסרט אמנם מתמקד בזוג גאה, אך הוא עושה זאת כדי לשקף אלמנטים של בורגנות בקהילה הלהט״בית בישראל, וכדי לספר סיפור על דמויות מהקהילה מזווית חדשה. זה לא סיפור על אהבה או על יציאה מהארון, אלא על דמויות גאות שמוצגות בדרך כלל כקורבן – והופכות למקרבן״.

לא מצאתי את ״אזרח מודאג״ קומדיה שחורה. ועל אף הביקורת החברתית הגלומה בו – גם לא כסאטירה. הנימה בו היא נימה שנאמנה לקצב החיים וטומנת בחובה אחריות ורצינות רבה

למרות הצהרת הכוונות הזו, לא מצאתי את ״אזרח מודאג״ קומדיה שחורה. ועל אף הביקורת החברתית הגלומה בו – גם לא כסאטירה. הנימה בו היא נימה שנאמנה לקצב החיים וטומנת בחובה אחריות ורצינות רבה. הסרט נדמה היה לי כרומנטי, אבל לא באופן שעוסק בהתאהבות, אלא ככזה שמגלה ובוחן את המקום הפיזי והתודעתי מכל מני הבטים של אהבה ברצף החיים ובהחלטות גורליות.

הוא גם כזה שמעניק פרספקטיבה חברתית, אבל לא באופן שמעורר צחוק או גיחוך. לכן, אני תופסת את האקזיסטנציאליזם ביצירה, כאמור, כחלק מסוגת האבסורד. ואם בכל זאת מבקשים למצוא לו סוגה קומית מובהקת – אולי אירוניה היא המילה המתאימה כאן; צחוק הגורל, פשוטו כמשמעו.

בהקשר זה, אחת האנקדוטות המעניינות בסרט היא העובדה ששני השחקנים הראשיים הם בני זוג גם בחיים. חגואל חיפש זוג שיוכל להזין את הסרט בדינמיקה יומיות וחסרת מאמץ, שמתקיימת בתוך כל זוגיות רבת שנים, והשניים מצליחים לעשות זאת באופן אותנטי ומרשים למדי.

קולנוע להט״בי הוא קולנוע שרבים אולי יימנעו ממנו מראש, אבל כצופה מודאגת אני מבקשת מהצופים לא לכבות את השלטרים אלא לחכות רגע. הסרט פתח את פסטיבל ברלין וזכה בפרס התסריט והמוזיקה בפסטיבל ירושלים, הוקרן ביותר מ־50 פסטיבלים ונמכר ליותר מ־20 מדינות. עבור הצופה הישראלי, ״אזרח מודאג״ הוא יצירה רגישה, ארוטית ואסתטית, אבל הוא גם מבחן סובלנות, סרט הנושא מטענים רבי הבטים וקיומיים, כזה שלבסוף מצליח לעורר מחשבה.

---

אזרח מודאג
בימוי: עידן חגואל
82 דקות; ישראל, 2022
4 כוכבים