מאוזן חלקית: אריה ברקוביץ מסכם חמישה עשורי יצירה בתערוכה וספר חדש

54 הוא אמנם לא מספר עגול, אבל 70 דווקא כן. אז לרגל יום הולדתו ה־70, יחגוג השבוע האמן והאוצר אריה ברקוביץ 54 שנות יצירה – בהשקה של ספר חדש וקיר אמן שהוא גם מיני־רטרוספקטיבה.

השקת הספר שהוא עבד עליו למעלה משנה תתקיים ביום שישי הקרוב בתא תרבות בקרית המלאכה, בעוד שקיר האמן נמצא ממש מעבר לדלת – בחלל הכניסה של מקום לאמנות. במקביל, הוא מציג בימים אלה תערוכה שונה לגמרי במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. במרץ הקרוב הוא ישתתף בביאנלה השנייה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, בהמשך השנה מתוכננת לו תערוכה בבית בנימיני, וחוץ מכל זה הוא גם מנהל מזה 17 שנה את בית האמנים בתל אביב – אולי המקום שמציג הכי הרבה תערוכות בעיר מדי שנה.

העבודה המוקדמת ביותר שמוצגת בקיר האמן, שאצרה דליה דנון ונקרא ״מאוזן חלקית״, היא משנת 1968, אז היה ברקוביץ עוד תלמיד תיכון. ״גדלתי בבאר שבע״, הוא מספר. ״לא היו שם מגמות לאמנות אבל למדתי ציור בהתכתבות ממישהו בתל אביב. הוא היה שולח לי חוברות עם הוראות, אני הייתי ממלא אותן ושולח בחזרה.

״וגם למדתי דרך הספרים. אהבתי את דאלי ואת מגריט. לא היו אז תערוכות של אמנות בבאר שבע, מלבד פעם אחת שבה קיימה אגודת הציירים והפסלים בישראל תערוכה של אמני הנגב. הם הזמינו אמנים מקומיים לשלוח עבודות. אני שלחתי את העבודה שמוצגת עכשיו בתערוכה ולא כתבתי בן כמה אני כדי שלא יידעו, אבל זכיתי בציון לשבח״.

כששואלים אותי על עבודה מסוימת כמה זמן לקח לי לעשות אותה, אני אומר שטכנית עבדתי עליה 20 דקות, אבל חשבתי עליה חצי שנה. העבודות שלי הן מהירות ביצוע, אבל הן מתבשלות לאט

בצבא שרת ברקוביץ בלהקה צבאית של חיל ההנדסה (אם תחפשו ביוטיוב תוכלו למצוא כמה פנינים מהעבר שהוא מככב בהן), ואחרי השחרור הלך ללמוד אמנות במכון אבני. לאחר מכן למד לתואר שני בעיצוב תיאטרון באוניברסיטת תל אביב והחל לעבוד בתחום. הוא עשה את העיצוב לכ־100 הפקות תיאטרון – מפסטיבל עכו הראשון דרך תיאטרון החאן וכלה בהפקות טלוויזיה וסרטים. במקביל, החל ללמוד באופן פרטי אמנות אצל רפי לביא, ובאותה תקופה החל ליצור עבודות של צילום גוף, סוג של פרפורמנס מצולם, כי לדבריו – זה מה שכולם עשו באותה התקופה.

בתחילת שנות ה־80 הקים יחד עם רונית דברת ושרה חינסקי את ״אחד העם 90״, הגלריה השיתופית הראשונה בארץ. ״הצגנו את עצמנו ואמנים אחרים ומהר מאוד היא הפכה למרכז שינקינאי שעשינו בו המון דברים. בהמשך הקמנו גם את בית הספר לאמנות מימד שפתחנו בו שתי גלריות – מימד קטן ומימד גדול. זו גם היתה התקופה שבה התחלתי לחזור לציור, אבל במקביל יצרתי גם עבודות תלת־ממד שבאו מתוך הרקע שלי בעיצוב תיאטרון שכנראה לא הצלחתי לשחרר״.

בשנות ה־90 צרף ברקוביץ לרזומה שלו גם את התואר עיתונאי, כשהתחיל לכתוב על עיצוב בעיתון חדשות, ושכנסגר עבר יחד עם העורכת דאז, איריס מור ז״ל, לעיתון הארץ. במשך 10 שנים כתב מדור קבוע בנושא עיצוב, בארץ ובעולם, מה שהשאיר אותו מחובר גם לסצנת העיצוב בצורה משמעותית. בשנת 2005 נכנס לוועד המנהל של בית האמנים בתל אביב.

״המקום היה אז במצב רעוע, גם כלכלית וגם תדמיתית. אמנים נחשבים לא היו עוברים ברחוב כדי שלא במקרה יחשבו שהם מציגים שם. עם הכניסה שלי התחלתי לשנות את פני המקום לפי השיטה שעובדת עד היום – להציג אמנים טובים וחשובים לצד כאלה מוכרים פחות, ולאפשר תנאים מכבדים גם עבור הקהל וגם עבור הצופה. היום בית האמנים מלא שנתיים מראש״.

פלורליזם אמנותי

האקלקטיות היחסית שמאפשר בית האמנים, שבמסגרתה הוא מציג תערוכות גם של אמנים מוכרים וגם של כאלה שאינם, היא לדבריו של ברקוביץ חלק מהרעיון. ״אני במודע משתדל להציג אמנים ידועים, לצד אמנים צעירים פורצי דרך, לצד אמנים שאף מקום אחר מלבדינו לא יציג אותם. אלה לא אמנים חובבים, לא אמני שבת, אלא כאלה שעובדים הרבה שנים אבל לא מציגים בגלריות מסחריות או מוזיאונים. וכמובן שגם במקרה שלהם אנחנו עושים סלקציה״.

אתם מקבלים המון פניות?

״כמות עצומה. בגלל שהמקום משדר פתיחות, כל אחד חושב שהוא יכול גם. הפלורליזם הזה נמצא איתי עוד מאז אחד העם 90, שם המהפכה היתה בהצהרת הכוונות שאיפשרה פלורליזם אמנותי. באחד העם 90 בכלל לא עשינו סלקציה. היה לנו חדר אחורי ואמרנו שכל מי שרוצה יכול לבוא ולהציג בו עבודה לשבוע. בבית האמנים יש סלקציה, אבל הפלורליזם הזה הוא חלק מההצלחה. במקביל, אני דואג להציג שילוב של מדיומים – קרמיקה וציור וצילום ומיצב ובין ובין. השילוב הזה מביא למקום קהלים שונים ומוביל לאינטראקציות מעניינות״.

ובכל זאת, איך בוחרים מי להציג?

״מה שאני מחפש, וזה גם מה שאני מנחה את האנשים שמציעים לי עבודות לשלוח לי – הוא את הדברים שלהם, כאלה שיש בהם מקוריות, משהו אישי שלא דומה למשהו אחר. משהו שמייצג את האישיות של האמן. הרבה פעמים אני אומר לאמנים שמגיעים להראות לי עבודות שכן, זה יפה, הם מציירים יפה, אבל אני רוצה לדעת מה יש להם להגיד לעולם מלבד זה שהם יודעים לצייר.

״עבורי, לדוגמה, המחמאה הכי גדולה היא מישהו שאומר לי שראה עבודה שלי וישר זיהה שהיא שלי. גם בתערוכה הנוכחית, שמציגה עבודות שנעשו בטווח של 50 שנה, רואים שיש איזה קו ואיזו אמירה. תוך כדי הצבת העבודות על הקיר הבנתי דברים שגם אני לא הייתי מודע אליהם, כמו עבודות שעשיתי בשנות ה־90 שמזכירות באופן מסוים עבודות שעשיתי לפני שנתיים־שלוש. רק כשתלינו אותן ראיתי את זה. זו גם הסיבה שלצד כל עבודה כתובה השנה שבה היא נעשתה. זו הדרך שלנו להסביר את הגילוי הזה״.

התערוכה באה לפני הספר? או שהספר היה קודם?

״הספר היה קודם. הגעתי לגיל 70 שזה די הרבה. יחד עם אשתי, שהיא מעצבת גרפית, חשבתי שזו הזדמנות ראויה להוציא ספר שמסכם את העבודה שלי ולעשות אותו בעצמנו. התחלנו לאסוף חומרים בסטודיו, במחסנים, לסרוק תמונות. זה לקח למעלה משנה, אבל זה היה תהליך שהיה גם טוב עבורי. הספר מכיל עבודות מכל התקופות, לצד מאמרים שכתבו אורי דרומר, רז סמירה, ד״ר יגאל בן נון ואפי גן. הוא כתוב בעברית ובאנגלית ומסודר על פי תקופות.

״אחרי שאספנו את כל החומרים עלה הרעיון גם לעשות תערוכה. לא רציתי לעשות אותה בבית האמנים. כשבאתי לקרית המלאכה לתא תרבות כדי לקבוע תאריך להשקת הספר, פגשתי מחוץ למקום לאמנות את דליה דנון, שהציעה לעשות קיר אמן. אהבתי את הרעיון, גם כי זה מאפשר לאנשים שיגיעו להשקת הספר לראות את העבודות בחלל הסמוך, וגם כי לא רציתי להתפייט יותר מדי וקיר אמן מצא חן בעיני״.

בית האמנים היה אז במצב רעוע, גם כלכלית וגם תדמיתית. אמנים נחשבים לא היו עוברים ברחוב כדי שלא במקרה יחשבו שהם מציגים שם. עם הכניסה שלי התחלתי להציג אמנים טובים וחשובים לצד כאלה מוכרים פחות, ולאפשר תנאים מכבדים גם עבור הקהל וגם עבור הצופה

העבודות בתערוכה תלויות על הקיר בשתי קבוצות מרכזיות, שממוסגרות יחד במסקינטייפ חום, כזה שמשתמשים בו בדרך כלל באריזה. ״זה התחיל כרעיון של דליה להציג את העבודות בתוך קופסאות עץ, כמו קופסאות זיכרון, והתגלגל למסקינטייפ על הקיר שכמו מייצג את הקופסאות האלה וגם מסמל מבחינתי ארעיות״.

איך נבחרו העבודות הספציפיות בתערוכה?

״דליה היתה אצלי בסטודיו ובחרה קצת מכל תקופה, ואני השלמתי. יש גם תקופות של עבודה שלא מיוצגות פה בתערוכה, כאלה שעשיתי בהן עבודות גדולות במיוחד שלא התאימו לקונספט״.

מה אתה מציג במוזיאון ינקו דאדא?

״זה כבר סיפור אחר לגמרי. זו תערוכה שמבוססת על האוסף של המוזיאון שבה העבודות שלי מדברות עם העבודות של מרסל ינקו. זה היה רעיון שלי, אחרי שראיתי כמה תערוכות בקונספט הזה בעולם. אני בעצמי גם סוג של סוראליסט, דאדאיסט, משתמש ברדי מייד, ושנינו גם ממוצא רומני. הוא אדריכל, אני מעצב תפאורות. יש לנו מהמשותף״.

מתי אתה מספיק לעבוד בסטודיו עם כל שלל הדברים האחרים שאתה עושה?

״אף פעם לא הייתי רק אמן. יש לי הרבה כובעים, אבל אני תמיד מוצא ביניהם איזה חיבור. אני גם בוועד הבית בשלושה בתים שונים. עשיתי גם ארט לסרטים ולטלוויזיה ופרופס לפרסומות והקמתי וניהלתי את מגמת האמנות בתיכון אלון ברמת השרון. אני כמעט לא מצליח לשחרר באף מקום. אולי זאת בעיה, אבל זה קל לי. גם בתהליך העבודה על הספר מצאתי את עצמי עושה בעצמי המון דברים שלא תכננתי לעשות. זה כנראה גם האופי שלי.

האמנות שלי היא אמנות קונספטואלית וכך היה גם כל השנים. היא בדרך כלל קורית בבולמוסים של יצירה. אני לא מגיע לסטודיו, יושב וחושב. כששואלים אותי על עבודה מסוימת כמה זמן לקח לי לעשות אותה, אני אומר שטכנית עבדתי עליה 20 דקות, אבל חשבתי עליה חצי שנה. העבודות שלי הן מהירות ביצוע, אבל הן מתבשלות לאט״.

---

אריה ברקוביץ | מאוזן חלקית
אוצרת: דליה דנון
מקום לאמנות בקרית המלאכה, שביל המרץ 6
אירוע נעילה והשקת הספר בתא תרבות: 6.1