זוכי פרסי איש־שלום לשנת 2023: אסף בן צבי ונעה ארד יאירי

פרס מפעל חיים על שם מרדכי איש־שלום, שבו זכה אסף בן צבי, הוא פרס המוענק לאמן ישראלי מטעם אגודת הציירים והפסלים ובית האמנים בירושלים. הפרס חולק לראשונה בשנת 1986, והחל משנת 1988 מוענק לצידו פרס ליצירה אמנותית על שם שושנה איש־שלום, שבו זכתה השנה נעה ארד יאירי.

מנימוקי השופטים (ד״ר אמיתי מנדלסון, אוצר האמנות ישראלית במוזיאון ישראל; ישראל רבינוביץ, יו״ר אגודת אמני ירושלים; צילה איש־שלום, נציגת המשפחה) להענקת הפרס לבן צבי: ״ציוריו של אסף בן צבי הם מצעים חומריים, הבנויים מצבעים, מצורות, ממרקמים וממילים. מרכיבים אלה נשזרים יחדיו ביצירתו לכדי התרחשות ציורית עתירת פיוט ושופעת עוצמה ויזואלית נדירה. בעבודותיו, פשטות ורזון נפגשים עם התפרצות ציורית געשית, והיומיומי מתמזג עם הנשגב והרליגיוזי.

״תפקיד מיוחד ביצירותיו שמור למילים: מילים בודדות או שברי משפטים, חלקם לקוחים משירה, מפרוזה ומן המקורות, נושאים משמעות אישית, דתית וקולקטיבית, אך בד בבד משמשים גם כמרכיב קומפוזיציוני במערך הציורי השלם. ירושלים, מרחב פעילותו של בן צבי, משתקפת ביצירתו באמצעות תחושת העירוב המתקיים בה בין קודש לחול, בין רוח לחומר. שפה אישית ומובחנת זו, המשלבת יסודות ציוריים ומילוליים בתמהיל אלכימי חד פעמי, ממקמת אותו כאמן חשוב וייחודי בנוף האמנות הישראלית״.

מנימוקי השופטים (רונית שורק, אוצרת לרישומים והדפסים במוזיאון ישראל; נעמי בריקמן, נציגת בית האמנים; מוריה ניראל איש־שלום, נציגת המשפחה) להענקת הפרס לנעה ארד יאירי: ״נעה ארד יאירי עוסקת בדמות הנשית כנקודת מוצא לעבודותיה; האישה כגיבורת תרבות, שבאמצעותה נבחן העולם ומה שמצוי בו: רעיונות, מוסכמות, תפישות אידיליות מול מציאות נתונה. נדמה שבאמצעות דמויות הנשים שהיא בוראת, מנהלת האמנית את הדיאלוג הפנימי, הקיומי, היומיומי שלה. דרכן היא שבה ובוחנת את מקומה בעולם, את התמודדותה עם תכתיבים חברתיים, את עמידתה מול צנזורה חיצונית ופנימית, ואת מידת החופש שבחייה וביצירתה.

״ארד יאירי עוסקת בפיסול, בציור וברישום. בעבודתה שתי חטיבות: עבודה בסטודיו והשתתפות בפרויקטים במרחב הציבורי, שברובם היא פועלת עם קבוצת אמנים ובהתייחסות למקום ספציפי. בכל אחד מאופני העבודה קיימת התמודדות עם רעיונות ועם חומרים שונים, שמבחינתה משלימים זה את זה לכדי גוף יצירה מאוחד. הנשים של ארד יאירי – בין שהן שאולות מההיסטוריה ומתולדות האמנות בפרט, ובין שהן נשים, המוכרות לה מקרוב – הן תמיד ישירות, עצמאיות ובעלות נוכחות איתנה, ולעתים מתריסה. יש בהן שילוב מרתק של עוצמה גופנית ואינטימיות, ובה בעת – סמליות וריחוק. אלו הן נשים המרוכזות בעצמן, ובכל זאת מעוררות שאלות רחבות על חייהן ועל אפשרויותיהן במרחב, ועל משמעותן במבנה המשפחתי והחברתי״.