שמי הוא מריאן: בלי החדר ״שואה וזהות יהודית״

יובל: הי נועה, בוקר טוב, מה שלומך בימים אלו של תחילת שנה (אזרחית) חדשה?

נועה: ימים טובים! מריאן עדיין בחיי, אבל לשמחתי אחרי שלוש שנים גם בחיים של רבים אחרים, אז אני חולקת אתם את ההכרות והוא לא מבקר רק בחלומות שלי, אלה גם בחלומות של אחרים. מה שלומך אתה יובל?

יובל: אני גם, לא רע בכלל! קצת נלחץ מזה ש־2023 התחילה, מה שאומר שאני לא יכול להגיד בשנה הבאה יקרה כך וכך, אלא זה קורה השנה.

אבל בואי נדבר על ״שמי הוא מריאן״, התערוכה ה… אין לי שם אחר חוץ ממיינד בלואינג, שאצרת ביחד עם אליסון מ׳ ג׳ינג׳רס. מה זה הדבר הזה תגידי לי? וואוו

נועה: תודה רבה על המיינד בלואינג… ואכן יש כמה כאילו פיזית בציורים של מריאן. היה לי מזל לצאת לאודיסאה הזו בעקבותיו. ואין מה לעשות, בזכות המגפה העולמית (לא, לא זו של הלאומנות, הקודמת) היה גם יותר זמן למחקר שקט בבית, ובארכיונים.

יש במריאן את כל מה שצריך על מנת לספר את הסיפור שלו היטב. אמן מוכשר שיודע להתבונן על עצמו ועל דורו מבחוץ, סיפור חיים, ושפע נדיב שהוא הותיר מאחוריו. חבל שהוא לא זכה לראות את ההצלחה שלו בישראל. הוא כתב בזמנו שאם ירצו לעשות לו תערוכה בארץ וישלחו כרטיס למחלקה ראשונה הוא יגיע… אני מקווה שהוא צופה מהמחלקה הראשונה שבמרומים.

יובל, תשאל אותי שוב מה שלומי בשנה החדשה

יובל: נועה: מה שלומך בשנה החדשה?

נועה: תודה ששאלת יובל! קשה ועצוב. אני דואגת מה יהיה עם התרבות והחינוך שהם המפתח להכל. מה נוכל לעשות ולא נוכל לעשות במוזיאונים, בגלריות, בספרות, בקולנוע. התערוכה הבאה שלי עוסקת במודרניזם באימפריה העות׳מאנית, ראשית הרפבוליקה התורכית. היא מהווה בעיקר הצעה לחיים אחרים והגדרת המרחב אחרת ממה שקורה פה כרגע.

בפעם הראשונה אני מהססת (באמת) לפנות לקולגות שלי בעולם ולכתוב להם שאני מישראל ולהציע מפגשים ושיתופי פעולה

יובל: אני לגמרי יכול להבין, זו אכן נקודת זמן טעונה ומפחידה – אבל בואי ברגע הזה, בבוקר זה, נתמקד במה שיש. אני חושב שעיסוק מתמיד בתרבות הוא גם סוג של התנגדות

נועה: אז מה יש? יש הרבה. בוא נחשוב רגע, כי אתה צודק

אין כזה דבר ״יותר מדי שואה״

יובל: נתחיל בתערוכה של מריאן. מתי נתקלת בעבודות שלו בפעם הראשונה?

נועה: האמת שרק בדיעבד נזכרתי (פאוזה… הרקע נהיה גלי… כאילו זה היה אתמול) שראיתי את הציור שלו של עקדת יצחק שהוא מעין דג אביר שהפה הפעור שלו הוא קרמטוריום יורק אש כשהייתי בת 16

יובל: וואלה. איפה ומתי זה היה

נועה: זה היה באחד מספרי הלימוד של מגמת האמנות שהייתי בה בתיכון. אני זוכרת שהתמגנטתי לציור מבלי לדעת מאומה אודותיו. מאוחר יותר, לפני ארבע שנים, כשנכנסתי לתפקיד של ראש המחלקה לאמנות מודרנית, חלפתי על פני העבודות של מריאן מבלי להבריש בהן כתף או לעצור לידן…

יש לי אובססיה לקריאות של השואה. מריאן היה כבר מוכר לי, אבל קצת נלחמתי במגמה של עצמי לא לעסוק יותר מדי במה שנחשב לקריאות של השואה. הייתי אז בראשית התפקיד ודברים שברורים לי היום, שלומר ״יותר מדי שואה״ זה כמו לומר שנמאס לעסוק במגדר, בגזענות, בתיאוריות קוויריות, בחברה…

יש לי אובססיה לקריאות של השואה. מודרניזם ברגעי המשבר שלו, מלחמת עולם 1 ו־2, הם הדבר שמעניין אותי יותר מכל. מריאן היה כבר מוכר לי, אבל קצת נלחמתי במגמה של עצמי לא לעסוק יותר מדי במה שנחשב לקריאות של השואה. הייתי אז בראשית התפקיד ודברים שברורים לי היום, שלומר ״יותר מדי שואה״ זה כמו לומר שנמאס לעסוק במגדר, בגזענות, בתיאוריות קוויריות, בחברה… והייתי מאוהבת לגמרי בפליקס נוסבאום (עדיין), אז מריאן יכול היה לחכות מבחינתי.

אבל אז הגיע ההזדמנות לשיתוף פעולה עם MOCA (המוזיאון לאמנות עכשווית צפון מיאמי). ואחד הדברים הראשונים שעשיתי ביחד עם נטלי אנדריאשביץ׳, עוזרת האוצרת בתערוכה, הוא לנסות לאתר את אותה עבודה שראיתי בגיל 16… לקח קרוב לשלוש שנים, והיא הגיעה יומיים לפני פתיחת התערוכה

יובל: אז בואי תגידי בכמה מילים מה כוללת התערוכה, לפי מה היא מסודרת, מה ההיגיון שחיפשתן להעביר

נועה: התערוכה כוללת למעלה מ־120 ציורים, רישומים וכו׳, תצלומים וסרט אחד שקורע את הבטן והנשמה שמריאן עשה ב־1975. הסרט כולו נראה כמו העדות של ק. צטניק במשפט אייכמן. גם מריאן הופך שם לדיוויד בואי, חייזר רוק סטאר שהגיע מכוכב אושוויץ.

ביחד עם אליסון (אוצרת שותפה, וחברת אמת!!) ונטלי אספנו מאות חומרים מארכיונים מפולין, פריז, ניו יורק, מיאמי, ישראל. הדבר הקשה ביותר היה לסנן את חומרי הארכיון, המכתבים וכו׳: להציגם במשורה, להבין מה מהם זה ״קליפות״ של המחקר, ומה בעל ערך לסיפור של התערוכה.

ההגיון הוא לספר סיפור שמתחיל באמצע או בסופו. זה מתחיל עם מריאן בשיא כוחו בצ׳לסי הוטל. כל הקומה העליונה מובילה את הצופה בשיא, ואז הקומה התחתונה נפתחת כמו משפך, וכל אחד משוטט בה לפי מה שמושך אותו. הסיפור של מריאן אינו סדור. לא באופן שבו הוא סיפור אותו.

אמן לא מוכר שהתחיל קטן, בודד וסובל. סובל כן, אבל תמיד גדול, מלא ארוס ורצון עז להשתלב להציג, לדעת, לשכב עם נשים, לבלוע את החיים, להקיא אותם ולהתחיל שוב מחדש

וגם הסיפור בכלל של האמנות המודרנית אינו סדור, למרות מה שאלפרד בר כפה על כל תלמידי תולדות האמנות בעולם עד היום. לא מדובר בון־גוך מאושוויץ… אמן לא מוכר שהתחיל קטן, בודד וסובל. סובל כן, אבל תמיד גדול, מלא ארוס ורצון עז להשתלב להציג, לדעת, לשכב עם נשים, לבלוע את החיים, להקיא אותם ולהתחיל שוב מחדש

יובל: טוב הוא הבין משהו שלקח לאנשים להבין, כשהוא המציא את עצמו מחדש ובמקום פנחס בורשטין שינה את השם למריאן

נועה: נכון. שמו הוא מריאן ס׳ מריאן. עם הבורשטין לא היה לו טוב…ואגב גם זה לא היה ממש שמו. הוא נולד כפנחס שינדל, אבל כשנכנס בגיל 12 למחנות הריכוז שמו הוחלף על ידי הפקידות הנאצית לשם המשפחה של אימו: בורשטין.

עבורו פנחס בורשטין היה הילד, הנער ואז הגבר הצעיר שהיה במחנות ריכוז, הגיע לאושוויץ ומשם הישר למלחמה איומה אחרת במזרח התיכון, מלחמת השחרור. מגיל 12 עד 22 הוא היה בורשטין. וכשהפליג לפריז הוא רצה להיוולד מחדש.

זה מזכיר לי את השיר של לאונרד כהן בתרגום היפה של שלומי שבן: 

״קראתי: אבא
שנה את שמי בבקשה
זה שנתת לי עטוף בפחד
בלכלוך, ברעד ובושה״

זה הסיפור של הדור הזה לאחר המלחמה. שינוי השם היה כורח

חנוכיה ענקית לצד לובסטרים עם אננס

יובל: אני חושב שיותר מהכל מה שהרשים אותי זה ריבוי הסגנונות, והתנועה המתפרצת מהעבודות, התנופה, חוסר הגבולות

נועה: נכון. חוסר גבולות. אין היררכיה, אין דיכוטומיה, הכל מעורבב עם הכל. יופי זוועתי, אימה נהדרת ובעיקר הרבה תשוקה זועמת (יצא קצת שיר של בודלר, רומנטיקה לפנים). כמות העבודות בתערוכה היא אפס קצהו של קרחון. יש עוד מאות שלא נכנסו. הוא גם עסק בציור מופשט תקופה מסוימת. ויש עוד סדרות של עבודות שלא הכנסתי לגלריה. הוא גם היה אדם שנון ומלא הומור. רואים זאת ככותב מכתבים ובמעט הטקסטים שהוא כן כתב. בעיקר לקראת סוף חייו

יובל: את חושבת שיש הבדל בין התגובות לאמנות שלו בארץ לבין התגובות במיאמי. בין מי שאולי שופט אותה בכלים נטו אמנותיים (אם יש דבר כזה בכלל) לבין מי שהשואה והסיפור שלו נטוע בו באופן אינהרנטי?

נועה: ב-א-ר-ו-ר! בארץ השיח סביב השואה הוא לחם ומים, כמו עוד זרם נפרד בתולדות התרבות. במיאמי התערוכה הייתה שונה והשיח סביבה היה בעיקר על מריאן המנסה למצוא את הקהילה שלו.

מוקה, המוזיאון שבו נפתחה התערוכה לפני שנה, נמצא בשכונה במיאמי מאוד מורכבת במרקמה החברתי. היא שכונה מעורבת של קהילה יהודית ותיקה, קהילה שחורה וקהילה של מהגרים מהקריביים; יינטל פוגשת את ספייק לי… הייתה בפתיחה חנוכיה ענקית לצד לובסטרים עם אננס. אני חושבת שמריאן היה מבסוט אש על השילוב הזה. במיאמי היה חדר שנקרא ״שואה וזהות יהודית״ אצלנו בישראל היה ברור שאני לא מציגה חדר כזה.

אבל כך או כך התערוכה הייתה טירוף במיאמי! הסתובבתי שם בארט באזל אנונימית לחלוטין ושמעתי את הבאזז סביב התערוכה

נועה: ואין כזה דבר שיפוט בכלים אמנתיים נטו. המשותף לישראל, פריז, ניו יורק ומיאמי, שם שמו נישא בשנה האחרונה, שהוא נשפט בכלים אמנותיים על בדיוק אותם דברים: שיח על מקומו בהיסטוריה, שיח מסחרי סביב עבודותיו.

הדבר היחידי שכן עלה בישראל ואני שמחה על כך, הוא שיח מגדרי. זה מעניין כי כבר ב־1965 יהודה האזרחי, שהיה חבר ומעריץ של עבודותיו, כותב שבארץ לא רוצים להציג את מריאן כי הנשים נראות כגברים ולהפך, וכתבו שעבודותיו סוטות בגלל זה

חוסר גבולות. אין היררכיה, אין דיכוטומיה, הכל מעורבב עם הכל. יופי זוועתי, אימה נהדרת ובעיקר הרבה תשוקה זועמת (יצא קצת שיר של בודלר, רומנטיקה לפנים). כמות העבודות בתערוכה היא אפס קצהו של קרחון. יש עוד מאות שלא נכנסו

יובל: טוב, העבודות שלו באמת אפשר לדבר עליהן שעות ולנתח אותן מאינספור זוויות. אין לי גם ספק שזו תערוכה שצריך לבקר בה יותר מפעם אחת

נועה: נכון. לבקר, לראות וגם לקרוא. חומרי הארכיון מרתקים בעיני לא פחות. וגם לחזור ולקרוא את קניוק. על אף שהיו ביחד באותה כיתה בבצלאל במשך מספר חודשים בודדים, וגם כנראה באותה תקופה במנזר טליתא קומי (שאליו פלשו למגורים ושימש כסטודיו לסטודנטים מבצלאל ואוניברסיטה העברית לאחר מלחמת השחרור), אני לא חושבת שהייתה שם הכרות אישית.

אבל מבחינתי המפתח להבנת מעשה הסיפור או המנגון שפועל בעבודות של מריאן הוא חזרה לקריאה באדם בן כלב, חמו מלך ירושלים, עיטים ונבלות, וכמובן סבון (כולם של קניוק). הם אחים לנפש מבחינתי

יובל: וואלה. סיקרנת. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד עליו או על התערוכה לפני שנפרדים?

נועה: בואו לראות. קחו את הזמן כי הגלריה מלאה בחומרים שימלאו לכם את הנפש והראש. ואפרופו השיחה שהתחילה ב־2023 הטובה או רעה היא. נשמח בעיקר שיש את המתנה הזו שהיא אמנות ותרבות. שכמה שזה קלישאתי אך נכון תמיד, יכולה לקחת אותנו לזמן מה למקום אחר ולחיים של אחרים. זה ונטפליקס…

---

שמי הוא מריאן
אוצרות: אליסון מ׳ ג׳ינג׳רס, נועה רוזנברג
מוזיאון תל אביב
נעילה: ​27.5