יובל רוביצ׳ק: הקו שלך הוא החופש שלך

יובל: הי יובל, מה קורה? ומה שלומך בימים אלו, רגע לפני תערוכה חדשה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס

יובל: הי, שלומי רגיל וטוב. התערוכה מוכנה ותלוייה, ביקרתי שם אתמול, עכשיו נשאר רק לחייך עד יום ראשון

יובל: נייס. אתה מציג בתערוכה עבודות מחמש השנים האחרונות (2017—2022). סיבה מיוחדת ל־2017 או שהיה צריך להתחיל איפושהו?

יובל: ככל שהשנים מתקדמות להן וככל שאני עובד, הקו והרעיונות נעשים מחודדים יותר, לכן בחרנו את חמש השנים האחרונות

יובל: אז בוא נתחיל בזה שתספר מה מוצג בתערוכה ואז נצלול פנימה

יובל: איורים שמתארים רגעים קטנים בחיים בין זוגות במערכות יחסים. הוא והיא מה שנקרא. או היא והוא, מנומס יותר

יובל: תן דוגמה או שתיים?

יובל: לא יודע לתאר איור במילים. באיורים אין טקסט, רק סיטואציות, ואני לא מגדיר או נותן שמות לעבודות, כל אחד לוקח את זה למקום שלו. בעבודות הראשונות שהעלתי לרשת אנשים הגיבו בקומנט ואני רציתי לכתוב: היי, זה לא מה שהתכוונתי… עם הזמן הבנתי שמרגע שזה יוצא ממני זה כבר לא שלי

יובל: כן, יש בזה משהו. רק נגיד שכרגע יש לעמוד האינסטגרם שלך 272 אלף עוקבים, אני מניח שזה גם משהו שהתעצם באותן חמש שנים, נכון?

יובל: כן, הקפיצה הגדולה קרתה בחמש שנים האחרונות

יובל: זה הפתיע אותך? כי מצד אחד אתה מתאר סיטואציות הומוריסטיות ואוניברסליות, אבל מצד שני אנחנו בכל זאת פה בישראל

יובל: בשנים הראשונות הקהל אמר לי שהאיורים שלי מאוד תל־אביביים, ואז פורסמה כתבה על העבודות שלי ב־Vice מגזין, ואז אתה מתחיל להבין, אנחנו כמו כולם, בטח ביחסים בינו לבינה

יובל: זה נכון… וגם בחוש הומור, שאני חושב שגם לו יש חלק לא מבוטל בעבודות שלך. מעניין אותי אם זה תמיד היה ככה, אולי תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים לטובת למי שפחות מכיר.ה אותך. ספר קצת על ההיסטוריה שלך?

בשנים הראשונות הקהל אמר לי שהאיורים שלי מאוד תל־אביביים, ואז פורסמה כתבה על העבודות שלי ב־Vice מגזין, ואז אתה מתחיל להבין, אנחנו כמו כולם, בטח ביחסים בינו לבינה

יובל: נולדתי בחיפה, למדתי עיצוב גרפי, הייתי מעצב גרפי משועמם. בגיל 23 חיפשתי לפתוח את הראש ונסעתי לניו יורק, שם למדתי humour in arts בסקול אוף ויזואל ארטס, במסגרת הלימודים התפרסם איור שלי במגזין פורבס, ואז ידעתי שזהו, אני עוזב את העיצוב הגרפי. נשארתי שם שמונה שנים שבמהלכן איירתי למגזינים שונים וחזרתי לתל אביב כשנולד הילד הראשון שלי

יובל: מה זה humour in arts? זה תואר? מה לומדים שם? אני רוצה גם

יובל: ממש לא תואר, קורס שלושה ערבים בשבוע, אני לא מסוגל לשבת וללמוד יום־יום שלוש-ארבע שנים, אני יותר מדי אוהב את החופש שלי. לומדים שם לקחת טקסט ארוך ולהביע אותו באמצעות איור אחד, ללא טקסט, ועדיף עם חיוך. וזה מה שאני הכי אוהב לעשות

יובל: על איזה שנים אנחנו מדברים? הניינטיז? תחילת שנות ה־2000?

יובל: סוף ה־80, חזרתי לארץ באמצע הניינטיז

יובל: ומה לקחת מניו יורק? מהסצנה האמנותית/איורית של אותן שנים? מי אז היו היוצרים שעשו לך את זה?

יובל: הסתובבתי באיסט וילג׳ שהיה אז פרוע מטונף ומקסים, ועל המדרכה היו פרושים סדינים ואנשים מכרו עליהם ספרים משומשים, לקחתי ליד ספרון the underground sketches by tomi ungerer, עלה 99 סנט, הקו שלו היה חופשי והוא ״לא תיקן את הטעויות באיור״, אם הקו המשיך מעבר לדמות שהוא צייר הוא פשוט השאיר את זה ככה, אהבתי את החופש הזה הוא מביא הרבה יותר רגש ממשהו שלם ומסודר.

נשביתי. לא הכרתי את טומי אונגרר לפני כן. הקו שלך הוא החופש שלך

יובל: טומי אונגרר! איזה מהמם זה לגלות אותו פתאום ככה על מדרכה בוילאג׳. בן כמה היית אז?

יובל: 23. או 22

יובל: וואי. בכלל. היה עוד מישהו חות מטומי אונגרר? כלומר היו עוד הרבה אני מניח, אבל עוד יוצר שעשה לך את זה מאותן שנים?

יובל: גיליתי בעקבות זה את סול סטיינברג, אחר כך את פטריק מקדונל שהתפרסם בשנים שגרתי שם. את ביל פלימפטון, שהיה אנימטור מאוד מוכר אז, הכרנו דרך חבר משותף, שהזמין אותי לבקר אצלו בסטודיו בניו יורק. השראה גדולה

יובל: נייס. אני קצת מקנא… ותגיד, חזרת לארץ באמצע הניינטיז ואז מה? אני מניח שזה לא היה פשוט

יובל רוביצ׳ק. צילום: מיכאל טופיול

התערוכה ״היא והוא״. צילומים: שי בן אפרים

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: גרנו שם בת הזוג שלי ואני במיני לופט, לא שילמנו מיסים, לא שילמנו ביטוחים, כשנולד לנו שם הילד הראשון, הבנו שזה מה שנכון לעשות. לא היה פשוט, אבל תל אביב אחלה עיר. זה עוזר.

אגב, גורם נוסף שעזר לפריחה של השנים האחרונות: חבר אלי לפני כמה שנים בחור (שאתה מכיר, ירין לידור) שתפקידו ניהול הדיגיטל, בניית האתר, החנות וקשרים עם אמנים ולקוחות מעבר לים

יובל: אכן מכיר, ועוד רגע יהיה לנו ראיון גם איתו בפורטפוליו. הוא עושה יופי של דברים. 

אז כשאתה מסתכל על העוד מעט 30 שנה האלו מאז שחזרת לארץ ועד היום, מעניינת אותי הפרספקטיבה שלך – על המקצוע, על איור, על עצמך בתוך כל זה

יובל: אם יש בך את התשוקה לשבת ולצייר כל הזמן כל יום אתה מגלה, מבלי שהתכוונת, שאתה משתפר ברעיונות, בקו, במהירות של הביצוע. ההתמדה הזו בונה את הביטחון היצירתי שלך. וזה עושה נעים בגוף

יובל: נייס. אז אם לחזור לתערוכה לפני שנפרדים – מה אתה חושב הערך המוסף בלראות את כל העבוודת שלך במקום אחד, על הקיר במוזיאון לעומת הגלילה האינסופית בטלפון הנייד?

יובל: אני רואה את הכל במרוכז ואומר לעצמי, אוקיי, מה עוד לא עשיתי…

יובל: אהבתי. מה עוד? משהו נוסף להגיד לפני שנפרדים?

יובל: לא, שהאיורים ידברו…

יובל רוביצ׳ק | היא והוא He and Who, עבודות 2017-2022
אוצרים: ניר מולד ועמוס אלנבוגן
המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, רח׳ ויצמן 61 , חולון
נעילה: 23.6