הצגת הקולנוע האחרונה: הסרט ההודי שהוא שיר הלל לקולנוע באשר הוא

הצגת הקולנוע האחרונה (Last Film Show) הוא סרט מלא אהבת קולנוע ונציג הודו לאוסקר 2023. בסצנה קטנה ומשמעותית בסופו של הסרט מוצגים רצף של קאטים של אוביקטים מצולמים – צמידים שעונדות נשים הודיות ברכבת. הצמידים הללו נוצרו מתהליך מחזור תעשייתי של פילמים 35 מ״מ, כשהצלולואיד הוחלף בעולם דיגיטלי ולא היה בהם יותר שימוש. תוך כדי נסיעת הרכבת, שמזכירה גם את אופן הרצת הפילמים למקרן, רצים שמות הבמאים הגדולים של הודו, ומשם החוצה מופיעים שמות הבמאים הגדולים בעולם.

הסרטים שכל הבמאים האלה יצרו מגלמים את כל זכרונותיו של הילד ברכבת שיוצאת מהתחנה, שבה עברה עליו ילדותו. ילדות שכולה מתרחשת בתוך עולם ואולם של גילוי ואור. הסרט הוא גם אוטוביוגרפיה של יוצר הסרט, פאן נאלין, ומביא מבט ייחודי על התרבות ההודית ועל המסורת הקולנועית שלה.

לדבריו של הבמאי, המחווה בסיקוונס על הרכבת היא לסרט ״סטאלקר״ של טרקובסקי – כשהמצלמה עוקבת אחרי פניהם של שלושה נוסעים בתחנת הרכבת בזמן שהם רוכבים על עגלה לאורך המסילה. ואם הגעתם עד לכאן למרות שהתחלתי מהסוף, אציין שגם מאוד אהבתי את נימוק המבקרים ההודים בבחירת הסרט כנציג לאוסקר (בוליווד מספקת מאות כותרים בשנה והתחרות של בחירת הטוב גדולה שבעתיים): ״הפרמטר היחיד שלנו הוא שסרט צריך לגעת בלב״ אמרו.

והבחירה ב״הצגת הקולנוע האחרונה״ כעונה על הפרמטר הזה הייתה פה אחד. כמה מוצדק. מה גם שהסרט לא רק נוגע בלב, אלא מרטיט ממש, ובמובניו העמוקים מלמד אותנו זוויות ופרספקטיבה על אמנות הקולנוע.

הסרט עוקב אחרי סמאי בן ה־9 (בהבין רבארי), ילד פרא סקרן שמחובר לטבע בכפר הודי נידח בשם צ׳לאלה. הבחירה בסמאי היא מעניינת ומבט הילד שלא מפחד ומעז הוא מבט רענן ומפלח לב באותנטיות שלו. סמאי, ששמו בהודית מסמל ״זמן״ (״להורים שלי לא היה כלום: לא עבודה, לא כסף, לא בית. רק זמן היה להם. אז הם עשו אותי וכשנולדתי הם קראו לי סמאי״), מלמד אותנו לאורך הסרט שזמן הוא לא אויב, אלא ידיד. הוא מלמד אותנו גם למה לחלומות יש כוח מהפך גורל על הנרטיב של הזמן, כמו גם על קצב התפתחות העלילה בסרטים.

אחרי שנגנבו מאביו של סמאי כל הפרות שלו, הוא מתפרנס ממכירת תה בתחנת הרכבת. סמאי מוקף חברים ועוזר לאביו. הסרט נפתח בהתארגנות המשפחה ליציאה להקרנת סרט. מדובר במאורע שניכר שהוא חריג והוא קורה על רקע איומי האב ש״זוהי הצגת הקולנוע האחרונה״. אבל זו לא הולכת להיות ההצגה האחרונה של סמאי.

סמאי, ששמו בהודית מסמל ״זמן״, מלמד אותנו לאורך הסרט שזמן הוא לא אויב, אלא ידיד. הוא מלמד אותנו גם למה לחלומות יש כוח מהפך גורל על הנרטיב של הזמן, כמו גם על קצב התפתחות העלילה בסרטים

הוא חוזר מהופנט מהסרט ובורח מבית הספר, שם לומדים על גנדי כמקור השראה ועל אופן היווצרות האור – מה שמגביר את הדחיפות שלו לחזור למתחם ההקרנות. גם כשהוא נזרק משם אחרי שהסתנן הוא לא מתייאש ומתיידד עם המקרין, גבר בשם פאזל, שעושה איתו עסקה שווה: האוכל שאמא שלו מכינה לו לבית הספר, תמורת צפייה בסרטים מחדר המקרין.

בחדר המקרין לומד סמאי את הטכניקה של יצירת סרטים. הוא לומד על האשליה של האור ואנחנו לומדים ביחד איתו איך נוצר הקסם. באמצעים הפשוטים מצליח סמאי להילחם על אהבתו. חרף המכות שהוא חוטף מאביו, חרף התקלות והצורך לשקר ולגנוב – הכל כדי שהאהבה האסורה לאמנות האור תקבל תוקף. הדברים מסתבכים, וכשהחלום בסכנה – חייבים להגשים אותו בכל מחיר. ״הצגת הקולנוע האחרונה״ הוא סרט על תמימות, והוא כובש בשכבות האסתטיות שהוא מעמיד לפתחנו ברצועות של סרטי טבע, חלומות וקטעי סרטים הודים מכל הזמנים.

הגילוי המהפכני של האור

בראיון עמו, סיפר הבמאי פאן נאלין כי אבא שלו מכר תה בתחנת רכבת שכוחת אל; ״תחנה שלא הייתה יעד של אף אחד, לא היה שם שום דבר, מלבד שדות עצומים ושמיים פתוחים. מלבד רכבות היו מטוסים שנראו מרחוק בשמיים. זה היה הקשר היחיד שלנו עם שאר העולם.

״אמא שלי הייתה טבחית מעולה. אבא שלי הפך עני יותר ויותר, בעודו צופה כיצד השדות שלו ואחר כך הפרות שלו ולבסוף ביתו, נלקחים ממנו על ידי אחיו. הם השאירו אותו רק עם דוכן התה בתחנת הרכבת המרוחקת. כך שמעולם לא הלכתי לקולנוע עד שהייתי בן 8. ביום שבו ראיתי סרט, הייתי כל כך נפעם״.

לצד זה, כמי שיצר סרט עם מיזוג קולנועי מובהק, הוא מוסיף ומציין חלק מהמחוות הקולנועיות בסרט, המחווה לאחים לומייר לדוגמה: ״הסצנה הראשונה, שבה אנחנו רואים את הרכבת מתקרבת אלינו בשחור לבן וזה הופך לצבעוני, היא מחווה לסרט ׳הגעת הרכבת לתחנת לה שוטה׳. הסרט הזה שינה לנצח את עולמם של מספרי הסיפורים.

״במעבדת בית הספר של סמי, אנחנו רואים סוס דוהר במהירות בפרקסינוסקופ, וזו מחווה להמצאה של מייברידג׳ ליצור תנועה, תוך יצירת אשליה של סרט. משם אנחנו קופצים לקובריק, כשסמי נמצא בתא ההקרנה, מוקרנת על פניו לרגע ׳אודיסאה בחלל׳. כשסמאי נמצא בשדה ומדליק גפרור ומהרהר בלהבה שנוצרת, זו מחווה לפיטר אוטול ב׳לורנס איש ערב׳״.

מקור השראה בולט שאותו לא ציין הבמאי, נעוץ בשמו של הסרט שבמקור נקרא ״הצגה בצ׳לאלה״. ב־1971 יצא לבתי הקולנוע סרטו של פיטר בוגדנוביץ׳ ״הצגת הקולנוע האחרונה״ המבוסס על רומן בשם זהה מאת לארי מקמורטרי, שהיה שותף של בוגדנוביץ׳ לכתיבת התסריט. הסרט עוסק בין השאר בפתיחתו וסגירתו של בית קולנוע, בעוד שב״הצגת הקולנוע האחרונה״ ההודי (קופרדוקציה הודו/צרפת/ארה״ב), נפתח ונסגר בית הקולנוע המאולתר שהילדים יוצרים, ואחר כך בית הקולנוע המיתולוגי שמשנה את צורתו.

ואולי לסיום רק אוסיף, כי בצירוף מקרים מעניין, גם ב״פייבלמנים״, סרטו המפואר והמדובר של סטיבן שפילברג, לגיבור הסרט, המהופנט מהקרנת הסרט הראשון אליו הוא הולך, קוראים סמי. במובנים רבים שני הסרטים ניתנים להשוואה כי הם עוסקים בגילוי הקולנוע, בתשוקה לקולנוע, בהקרבה למען הקולנוע ובגילוי המהפכני של האור.

---

הצגת הקולנוע האחרונה
בימוי: פאן נאלין
110 דקות; הודו/צרפת/ארה״ב, 2021
5 כוכבים