מאיה בש מאתגרת את הדימוי הקונבנציונלי של האישה

כשמעצבת האופנה מאיה בש נשאלת מהו האני מאמין העיצובי שלה היא עונה: ״הבגדים שאנחנו לובשים צריכים לשקף את החופש שלנו להיות נאמנים לעצמנו, ולא משנה מהי הסיטואציה שבה אנחנו מצויים. אנחנו צריכים להרגיש טוב ומשוחרר״.

הסגנון העיצובי של בש הוא הכלאה בין אסתטיקה אורבנית לנוחיות לבישה. היא מגדירה את עצמה כמעצבת אוונגרדית שמציעה עיצוב מינימליסטי ומעורר מחשבה, שמטשטש הבדלים מגדריים. ״אני מעצבת קונסטרוקטיבית עם חוש הומור״, היא אומרת, ומתכוונת לדוגמה לחולצה שעליה מודפסות מילים.

בא לי לאתגר את הדימוי הקונבנציונלי של האישה שנראה היום מיושן ומגביל. אני חושבת שאין היום עיצובים נשיים או גבריים. זה עניין של אופי. אין חוקים. הסטייל האישי שלך הוא בידייך

במקום הדבר עצמו: המילה ״כיס״ במקום שבו אמור להיות כיס, או הדפסה של הכיתוב ״סיכת דש״ בשפה הרוסית, במקום בחולצה שבו עונדים סיכת דש. בחולצה אחרת רשימה מדויקת של כל חוליות עמוד השידרה, ומספורן לאורך גב החולצה.

״ההשפעה לעיצובים האלה באה מהאוונגרד הרוסי, אבל מבחינתי אני שואפת שיהיה לי כיף בעבודה – והסוג הזה של הדברים עושה את זה. אני מאמינה שבאמצעות צבעוניות והומור גם הלקוחות הכביכול מונוכרומטיות שלי – יזרמו אתי. אני כל הזמן ממציאה סיבות עיצוביות להזכיר שאני קיימת״.

העיצובים של בש נעים על קו דק שבין מחויט לסטריט ולאחרונה, כך היא מעידה על עצמה, פרצה את גבולות המונוכרומטית. ״אני לא משיקה קולקציות עונתיות. אני משיקה דרופים ופועלת פחות באופן עונתי. יש בקולקציות שלי פריטים שמיוצרים בבודדים, אחד מסוגם, תוך שילוב של רקמות ופרינטים חדשים, בגזרות שמלוות את המותג בכל עונה״.

הפריטים החדשים שבולטים העונה הם בעלי פרינט של דובדבנים, ז׳קטים עשויים בדי קטיפה ובעלי צווארונים דרמטיים, סריגים בעבודת יד וצבעים חדשים לחליפות הטרנינג המוכרות. ״בא לי לאתגר את הדימוי הקונבנציונלי של האישה שנראה היום מיושן ומגביל. אני חושבת שאין היום עיצובים נשיים או גבריים. זה עניין של אופי. אין חוקים. הסטייל האישי שלך הוא בידייך״.

את כל כפר סבא ניקיתי

בש, בת 44, נולדה במחוז נובוסיבירסק שברוסיה. לארץ עלתה עם משפחתה בשנת 1991 כשהיא בת 12, וזו היתה עבורה חוויה לא פשוטה. ״נחתנו ישר לקרית ים, במהלך מלחמת המפרץ. כשירדנו מהמטוס שהיה מפוצץ בעולים חדשים, קיבלנו סלסלות של פירות יבשים לט״ו בשבט וגם מסכת אב״כ. חשבתי שמהמטוס אראה נוף של ניו יורק וקיבלתי בתים קטנים ומפוזרים. זה היה יום גשום ואפור. לא פשוט בכלל.

״אני הבת הקטנה מבין שתי בנות. אחותי הגיעה ישר לאוניברסיטה והיה לה יותר קל. לי ממש לא. תקופה ארוכה התגעגעתי, הייתי מאוד נוסטלגית. במשך חמש שנים התכתבתי עם תשעה חברי ילדות באופן אינטנסיבי. מאז ביקרתי בעיר שבה נולדתי כמה פעמים. זה הבית שלי. בקרית ים, לשם הביאו אותנו, פיזרו קרוואנים בכל פינה. הגדירו אותם אולפן. חילקו אותנו לקבוצות בנות 60 ילדים, בטווחי גילים מגוונים, ואמורים היו ללמד אותנו עברית. אבל עברית לא יצאה משם. מרבית העולים שהיו איתי שם היו מקווקז, אז למדתי קווקזית.

״הייתה לי חברה קווקזית בשם רעיה. היא היתה בת 12 וכבר משודכת ומאורסת. הייתי בטוחה שאלו החיים. קינאתי בה. ההורים שלי לעומת זאת לא חשבו שבשביל זה הם עלו לארץ, והחליטו שאנחנו עוברים לכפר סבא, גם שם המשכתי בחיי האפורים. הייתי ילדה שקופה שסבלה מהצקות. בגיל 13.5 כבר התחלתי לעבוד בפיצרייה ובהמשך הערב ניקיתי בתים, משרדים, חנויות, קניון בכפר סבא, בריכות שחיה. את כל כפר סבא ניקיתי.

״הדבר הטוב שיצא מזה הוא שהבנתי שאני אדם שיודע לעבוד. שאין דבר שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. יש דברים שאולי אין לי את הידע לעשות אותם, אבל אני אעשה כל מה שצריך ונדרש. אם צריך לנקות אנקה ואם צריך לסחוב – אסחוב. אני חושבת שבזכות התכונה הזו גם שרדתי את הקורונה. ידעתי מיד להסתדר עם הסיטואציה״.

איך ומאיפה הגיעה יצירתיות? עיצוב?

״עוד ברוסיה שלחו אותי ללמוד ציור. גם בארץ השתתפתי באיזה חוג, אבל לא הייתי ילדה מוכשרת במיוחד. כל מה שרציתי היה לצאת מכפר סבא. חשבתי שזו עיר שאסור לה להתקיים, רציתי לצאת משם ולהתחיל משהו חדש. ההורים שלי לא באמת ידעו או הבינו. בתיכון כתבתי ביומן שאני רוצה להיות מעצבת אופנה. לא ידעתי בדיוק מה זה, אבל ידעתי שזה משהו יפה ושיתאים לי לצאת מתוך האפור שחייתי בו.

״ההתפוצצות הגדולה היתה כשטסתי לחו״ל לפני הצבא, עם כל הכסף שחסכתי מעבודות הניקיון. זה היה אדיר ופתח לי את הראש ואת הצ׳אקרות. חזרתי והתגייסתי ובאופן מפתיע מוינתי לתפקיד איכותי של מאבחנת מחקר – תפקיד טוב שגרם לי לחשוב שאני כנראה יכולה לעשות עם עצמי משהו״.

בש החליטה לנסות להתקבל ללימודי עיצוב, למרות שלא ממש ידעה להגדיר איזה עיצוב. היא הכינה תיק עבודות שהיו מבוססות על רדי־מייד, והתקבלה לשנקר, וסיימה את הלימודים בשנת 2004, עם פרויקט גמר בהנחיית תמרה יובל ג׳ונס (״היה בינינו חיבור עמוק״). עוד לפני שסיימה את הלימודים החלה לעבוד בחברת אופנה מאיסטנבול שעבדה עבור השוק הבריטי. ״כשסיימתי ללמוד טסתי לאיסטנבול אבל הספיקו לי שבועיים כדי להבין שאני לא רוצה לעבוד בקולקטיב, ועל אף הפיתוי הכספי החלטתי לחזור ארצה״.

עם חזרתה עבדה בש בין השאר עבור כתומנטה, רוני בר ודלתא, אבל בשלב מסוים החליטה שהיא רוצה להיות עצמאית. ״לצאת עם הדגם הראשון לקח לי תשעה חודשים, כי האמנתי שהוא זה שיטביע את החותם שלי. זו היתה חולצה שהייתי שלמה איתה. רקמתי את השם שלי מאחור, וזה הפך להיות הלוגו וסימן ההיכר שלי עד היום. גם כיום אני יוצאת מפעם לפעם עם קולקציות קפסולה רקומות.

אני מינימליסטית, עובדת בקווים נקיים, נטולת טרנדים. אני הולכת ברגל לעבודה והדברים שאני רואה בדרך הם מקורות ההשראה שלי. יש אצלי גם השפעה הסובייטית שבאה לידי ביטוי יותר ויותר בשנים האחרונות

״החולצות הפכו לסיפור הצלחה והמשכתי לקולקציה שלמה עם פריטים שהפכו מאז איקונים – החולצה המעוותת, מכנסי הגטקעס ועוד. החלטתי שאני פותחת חנות והתגלגלתי לגן החשמל שהיה אז ממש בתחילת חייו המסחריים. זו היתה תקופה נפלאה. מאז אני בשכונה הזו – עברנו לחנות גדולה יותר אבל זה הלוקיישן שלנו״.

סגנון נטול־מגדר

המותג מאיה בש, שחוגג השנה 17 שנים להקמתו, משתנה עם הגיל. ״אני מינימליסטית, עובדת בקווים נקיים, נטולת טרנדים. אני הולכת ברגל לעבודה והדברים שאני רואה בדרך הם מקורות ההשראה שלי. יש אצלי גם השפעה הסובייטית שבאה לידי ביטוי יותר ויותר בשנים האחרונות, שבאה לידי ביטוי בנראות של התלבושת האחידה – החולצות האחידות, הצווארונים, הכפתורים ועוד. חייטות מאוד מעניינת אותי ואם הייתי יכולה לעשות רק ז׳קטים – זה מה שהייתי עושה״.

אבן דרך משמעותית נוספת בחייה המקצועיים של בש היתה לימודי ההמשך שלה בבית הספר הגבוה לאופנה סיינט מרטין שבלונדון, לשם התקבלה על בסיס מלגה מטעם הבריטיש קאונסיל. היא נסעה ללונדון כבר כבעלת משפחה, מלווה בבן זוגה ובבתה הבכורה שהיתה אז בת חמש. ״בראיונות הקבלה נדרשתי להגיד מה אני מצפה מהלימודים. עניתי שאני רוצה לכתוב את העסק שלי – וזה מה שעשיתי. כתבתי את השינוי שאני רוצה להעביר את העסק. כתבתי ובכיתי. זה היה קשה, אבל מצוין. חזרתי לארץ ומימשתי את כל מה שכתבתי. זה היה כרוך בין השאר גם בצמצום הצוות״.

נכון להיום בש מעסיקה חמישה עובדים, אחת מהן היא אמא שלה שלימים הפכה להיות הסורגת של המותג, שבקולקציה שלו משולבים פריטים סרוגים. כל הפריטים בקולקציה מיוצרים בארץ – נגזרים בתל אביב ונתפרים ברחובות. במהלך השנים, היא מספרת, הולכים ומתרבים לקוחות גברים – מה שמשמח אותה מאוד כי מראש היא הגדירה את סגנון המותג שלה כנטול־מגדר.

בגיל 30 גילתה בש תחום חדש: ריקוד. ״כילדה לא ניגנתי על פסנתר ולא רקדתי בלט, אבל אני עדיין חולמת שאהיה רקדנית. את המחול גיליתי בגיל כשהצטרפתי לקבוצת ריקוד ביפו ואיתם רקדתי שלוש פעמים בשבוע, חמש שעות ביום. זו היתה התמסרות טוטאלית. הפסקתי כי הייתי בהריון עם הבת השניה שלי.

״היום עיצוב תלבושות למחול הוא חלק מהפעילות העסקית שלי, שכוללת שיתופי פעולה עם תעשיית הקולנוע, הטלוויזיה ועם עולם המחול. עיצבתי את התלבושות למחול של גלית ליס – למופע ״כחולות״ שרוקדות בו נשים בנות 60-80, עיצבתי לרננה רז וליסמין גודר. אני עושה גם שיתופי פעולה עם אמניות, כמו קולקציות שיצרתי עם איורים של האמניות זויה צ׳רקסקי ואנה לוקשבסקי. עכשיו אני בעיצומו של שיתוף פעולה עם הרוקמת אביגיל קולקר ועם עוד יוצרים מתחומים שונים״.

ומה מכאן?

״אני חושבת שאני קצת פנטזיונרית. אני לא אחת שיכולה לעבוד עם תוכניות חומש. אני רוצה ללמד את עצמי לחזור ולהתייחס אל החיים כהרפתקה. אני רוצה שתהיה לי פנטזיה שאוכל להתמקם בתוכה. לחיות את הכאן והעכשיו. בינתיים מה שאני עושה לטובת העניין הוא שבכל אוגוסט אני סוגרת את החנות (מלבד חנות האונליין) ומוציאה את כולם לחופשה מרוכזת, כי אני רוצה לרגע לא לחשוב על העסק. ממילא באוגוסט חם פה ויש פחות לקוחות, וגם אני רוצה לנוח, לחלום ולנשום. זה נותן לי אוויר״.