תערוכות חדשות בבית האמנים // פתיחה: 26.1
מירי דוידוביץ // מצב הגירה
אוצרת: שלי ליבוביץ קלאורה
סדרת תצלומים מתוך פרויקט מתמשך של הצלמת־אמנית מירי דוידוביץ העוסק במהגרים צעירים בתל אביב, מעין יומן מסע בעיר שבה היא חיה. מבטה של דוידוביץ מתעכב, מתקרב, ומעיר תודעה על הנוף האנושי במרחב האורבני המשתנה. באמצעות תצלומים רוויי חומריות וזוהר של צעירים יפי תואר, האמנית מגישה פורטרט חברתי־פוליטי, שמכיל בעת אחת זוהר וכואב.
האסתטיקה והאנטי־אסתטיקה שובות את המבט, בעוד שהקונפליקט הכרוך במצבם של המצולמים טורד. התצלומים, המבוימים על רקע סטים ארעיים, תואמים את שבריריות מצבם הקיומי של המצולמים כמהגרים חסרי מעמד אזרחי. התערוכה ממשיכה את עיסוקה רבהשנים של דוידוביץ בשוליים החברתיים ובסוגיות הנמצאות במחלוקת בחברה הישראלית. מקבץ עבודות זה מצטרף לתצלומים קודמים שאתגרו קודים חברתיים מקומיים והציפו סוגיות מאזורי שוליים אל המרכז.

מירי דוידוביץ, מצב הגירה
דורי רגב // Hue-Turn
אוצר: אריה ברקוביץ׳
דורי רגב מעצב מכוניות ומרצה לעיצוב בבצלאל, מציג לראשונה סדרת ציורי שמן בתערוכת יחיד. בתערוכה הוא שם דגש על הפן האנושי, דרך ציורי פורטרט שבהם תיאור מצבים רגעיים ספונטניים אופייניים לתקופה כמו צפיה בסמארטפון ותנועה את סדרת הציורים יצר בחלקה מול מודל חי וברובה מתוך צילומים שאותם צילם ואחר כך עיבד לכדי ציור. ציור מתוך צילום כנקודת מוצא מאפשר לאמן להיות משוחרר יצירתית ללא תלות במציאות הפיזית תוך לקיחת חופש להטיה ויזואלית ונושאית .הציורים, הן של המכוניות והן של הדמויות האנושיות, עשויים במשיכות מכחול רחבות לצד מעברים עדינים ומדויקים. שילוב הסגנונות מעניק לציורים את תחושת התנועה אותה מבקש דורי להעניק.
הסיטואציות המוצגות על הבדים הן בדרך כלל מקריות וארעיות שמקפיאות רגע בחיים. כמעצב מכוניות, המכונית מהווה עבורו מטאפורה לגוף האנושי. המכונית מייצרת אינטראקציה עם הדמות ומגיבה לדיאלוג זה שנושא אופי מגוון של פעולה ותהייה. לדבריו, המכונית היא בעלת אישיות וקיימות. מצד אחד יש בה השתקפות של הסביבה ומצד שני יש בה הזדקנות, דעיכה וקמילה עד המוות והקבורה במגרש הגרוטאות.

דורי רגב, Hue-Turn. צילום: מ״ל
משה שיקו כץ // חזזיות של מעלה
אוצרת: רחל שליטא
חזזית (Lichen) היא אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות של אצות מיקרוסקופיות (ממלכת הצומח או החיידקים) אל פטרייה סיבית. צורת החזזית נקבעת על פי צורת הפטרייה. כשהיא עוטפת סלע או גזע עץ, נראית החזזית כמו חלק מפני השטח שלהם, כמו כתם חום־ירקרק, ואיש אינו מייחס לה חשיבות. ההתבוננות של האמן המתפעל ממנה ורואה בה תוצאה של שיתוף פעולה מדהים, גואלת אותה מאלמוניותה.
מכיוון שהחזזית היא החי העמיד ביותר על פני כדור הארץ (ביבשה) האמן מתייחס אליה כאל דבר מקודש. על פי הפילוסוף מירצֶ׳ה אֶליאַדֶה לכל מקום מקודש, עיר, טקס – יש ארכיטיפ שמיימי. כמו ירושלים של מטה וירושלים של מעלה. האמן מחפש את הארכיטיפ השמיימי של החזזית הארצית. בתהליך העבודה הוא מתרגם את המבנה הטבעי של החזזית למבנה ארכיטקטוני. אם להשתמש במונחים של אֶליאדֶה, הוא מעביר את החזזית מעולם הכאוס אל העולם המובנה, ובכך חושף את קדושתה. הציורים בתערוכה עוקבים אחרי שלבי היווצרות החזזית בטבע, וחשיפת הארכיטיפ השמיימי. החל מהאצה המתיישבת על הסלע, שמונת הנבגים המגיעים אחריה ושולחים שורשונים, נאחזים באצה וצומחים להיות פטרייה, וזאת מתרחבת מהמרכז כלפי חוץ. כל ציור הוא וריאציה שונה על אותה הנוסחה.

משה שיקו כץ, חזזיות של מעלה. צילום: מ״ל
ידידיה איש שלום // תל אביב של מטה
אוצר: אריה ברקוביץ׳
סדרת ציורים שמצוירת בצבעי שמן על בד ועוסקת בתפר בין העבר והעתיד בעיר העברית – תל אביב. כירושלמי בעבר, תושב נווה צדק ובוגר מספר שנים במשרד אדריכלות תל אביבי, בחר איש שלום להציב זרקור על השכונות הוותיקות בעיר המשנה את פניה בקצב מסחרר ובתהליכי ג׳נטריפיקציה מואצים. תושבים מקומיים עוזבים, גורדי שחקים שצמחו וכבשו את קו האופק מטילים צל ומנהלים שיח טעון עם בתיה הראשונים והפשוטים, שחלקם זוכים לשימור וחלקם לפינוי והריסה. הציורים בטכניקה ריאליסטית מבטאים את הרגע המיוחד והמורכב ואת המתח העדין הקיים בין הישן למתחדש, היציב למתפורר, הנוצץ והצנוע, עושר ועוני, מסורת וקידמה ובין עיר של מעלה ושל מטה אל מול הניכור שנוצר במבט־על ממרומי המגדלים, האמן מישיר מבט רגיש אל יופיים הצנוע של המבנים המתפוררים ומתקלפים, אל כתובות וציורי הגרפיטי והמסרים השונים, פרטי הבניין עם העיטורים העדינים ואל השקט השורר ביניהם.
הציורים עוברים בין סמטאות נווה צדק לבתי כנסת נטושים ועזובים, בית המכס המנדטורי הנעול כאי בודד, בית העצמאות המתחדש ודרך יפו ופלורנטין. דווקא מקומות אלה, שבהם נוסדה העיר מלמדים עליה יותר מכל, על תושביה ועל החברה בכלל. זהו מבט אל המורכבות הזאת לא ממקום השולל את החדש, אלא מכזה שמכבד את מקומם של הישן והחדש זה לצד זה ולא האחד על חשבון השני. אותם מבנים ישנים ומתקלפים, הנתפסים לעתים כאפרוריים ועגמומיים מופיעים בציורים בצבעוניות עשירה, מעטורת בגרפיטי עליז או ביקורתי, חלודה, טחב וירוקת חיננית. מבנים שחלקינו חולפים על פניהם מבלי להפנות מבט, מקבלים את מרכז הבמה, וזוכים לעדנה ותשומת לב מחודשת לה הם ראויים, לא רק מצד יזמים תאווי השקעה ומינוף, אלא גם מצד הציבור הרחב, האמנים ועוברי האורח.

ידידיה איש שלום, תל אביב של מטה. צילום: מ״ל
איה חוברס // שביל
אוצר: אריה ברקוביץ׳
במיצב המוצג מבקשת איה חוברס למצוא את מקומה במרחב, בשביל שאולי יוביל אל השקט בתוך הכאוס הכללי. בחיפוש האינסופי אחר מגע הקסם שמייצר מצב נדיר של התגלות יופי וכאב, ריגוש וריחוף, היא בונה בחלל שביל עשוי חול שמוביל לחומת אבנים, שבולמת אותו אבל גם מייצרת אופק סימבולי של תקווה. חומת האבנים הכחולה בהשראת הים שנסוג והשאיר שרידי חיים, השאיר גם חותם לדורות הבאים. החומה נראית גם כמו מתרס שאמור להגן מפני מתקפה. המראות שמאחורי המיצב מגדילות את המיצב לאין סוף. החשש מפני המשתנה והלא נודע המצופה לנו מוצג כאן דרך השביל הפיזי והסימבולי שאמור להוביל למקום בטוח ומוגן.
במספר עבודות המוצגות על הקיר נראית דמות שרועה בטבע בחופש מוחלט, דמות עירומה וטבע עירום מעין כמיהה לבראשית טהורה ותמימה. דמויות אחרות שמוצגות נראות הולכות בנתיב שמצאו לעצמן.

איה חוברס, התבוננות. צילום: מ״ל
עוד יפתחו ״חותם על חותם״ – תערוכת יחיד לשמעון פינטו (ליווי אוצרותי: טלי תמיר) ו״מבט אישי״, תערוכת יחיד לאמנון ברזילי שבה יציג עבודות אקוורל (אוצר: אריה ברקוביץ׳).
בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 26.1; נעילה 18.2

שמעון פינטו, שועלים בשדה. צילום: מ״ל

אמנון ברזילי. צילום: מ״ל








