״סנט עומר״ מנסה לפענח את הדי.אן.איי של אימהות באשר הן

סנט עומר, סרטה העלילתי הראשון של הדוקומנטריסטית אליס דיופ, זוכה פרס אריה הכסף ונציג צרפת לאוסקר 2023, הוא סרט שהצליח ללפות אותי בקרביים. זה קרה באולם הריק בלב דיזנגוף, לבד, בשעת בוקר מוקדמת, כשהגעתי נטולת ציפיות.

כבר מהשוט הראשון שבו אם מגוננת על התינוקת שלה, צועדת לאורך חוף בשעת לילה על רקע ים זועף – משהו בי כצופה נדרך. האינסטינקט הוא לחשוב שהאישה האפריקאית בורחת כדי להציל את הבת שהיא חובקת בזרועותיה. הצעדים ממשיכים לאורך דקה ארוכה והסערה בליבה של האם נשמעת למרחוק כשבמעבר חד, אנו עוברים לדמותה של ראמה (בגילומה של Kayije Kagame), סופרת ומרצה לספרות שמתעוררת מסיוט. החיבור מנתק אותנו לכאורה מהקשר אבל טוען את האופציה להזיה וסיוט. אלה יתקשרו לנו בהמשך לכישוף, כחלק מהמבנה הרצוף שיקשר בין שתי נשים שלכאורה (מלבד מוצאן) אין ביניהן קשר.

אבל ההליכה הזאת בים תמשיך ללוות אותנו כשראמה, סופרת ומרצה מצליחה, תטוס מפריז לסנט עומר, עיירה בצפון צרפת. היא מגיעה לשם כדי לצפות במשפט של לורנס קולי, אקדמאית ומהגרת צעירה מסנגל שנאשמת ברצח ביתה בת ה־15 חודשים. ראמה מתכוונת לכתוב על המקרה, כשהיא בעצמה נושאת מטען כבד ובתחילתו של הריון ראשון. תחושת הצעידה אל המוות בידיה החמימות של מי שהייתה אמורה להגן עליה מהשוט הראשון, תלווה אותנו ותערער את אי הוודאות של ראמה, גם כשמתוך העדויות יירקם סיפור מטלטל של ניצול, בניסיון להבין מה הוביל את קולי (גוסלגי מלנדה) להרוג את פרי בטנה.

גוונים החומים זועקים מכל מקום, לא רק מפניהן של הגיבורות. החום מסמל אדמה, שורשים, חום ושייכות. לאורך הסרט נוצרות היקשרויות עזות לדמויות שמתאפשרות נוכח מבטים ושתיקות. חומרי הגלם נועזים, ססגוניים ומייסרים את הצופה

ככל שמתבהרת התמונה, היא נעשית מעורפלת יותר. קולי היא בת 24 ואבי התינוק הוא גבר לבן, נשוי ומזדקן בן 57, שנדמה שניצל את חוסר האונים שלה בהיותה חסרת כל. הוא הסתיר אותה מאשתו ובתו, וקולי עצמה הסתירה את ההיריון והתינוקת. לבסוף היא נטשה את התינוקת שלה בים כי האמינה שהוא יסחוף אותה למקום טוב יותר, ובכך גרמה למותה.

על נושא הכוונה תחילה יעמוד המשפט כולו וייתן מקום למונולוגים של הדמויות בניסיון להבין את המניע של לורנס. זהו סרט על דיוק הכוונה האנושית ובאותה נשימה זהו סרט על הגירה ופערי תרבות שמושרשים, גם כשנדמה שאינם. לא פלא שאנחנו זעים בחוסר נוחות מהנאמר בו; מהאופן שבו הגבר שלכאורה עזר לקולי ניצל אותה;. מהפרופסורית שלכאורה הייתה אמורה לסייע לקולי אבל בחרה להתנשא עליה.

העולם של קולי, על אף לבושו המודרני, מתגלה כזיוף. העולם הפנימי מתגלה כסוער ואינו מניח לנפשה. יש פה הפניית מבט אל מה שלא נעים להביט בו, באופן שמעורר מחשבות חדשות על החטא ועונשו במסגרת הדין של בית המשפט.

לארוג את השגעון

סנט עומר מבוסס על משפטה של פביאן קאבו, שבשנת 2013 הורשעה בהריגת בתה באופן דומה. דיופ הבמאית, שעקבה אחרי המקרה, צפתה במשפט והפכה אובססיבית למקרה. מכיוון שהמורשת המשפחתית של קאבו הייתה דומה לשלה, היא רצתה למצוא תשובות לשאלות האינטימיות שהיא שאלה את עצמה לגבי מערכת היחסים שלה עם אמה ועם עצם היותה אם בעצמה.

מכיוון שבמשפט נכחו הרבה נשים שהתעניינו בו לא פחות ממנה, היא הבינה שיש משהו אוניברסלי בסיפור הזה שקשור לאימהות. דיופ, כמו הגיבורה שלה, הייתה בהריון ראשון בזמן שצפתה במשפט, ולאחריו החליטה לעשות עליו סרט. היא רצתה לשחזר את החוויה שחוותה בהאזנה לאישה אחרת, תוך כדי חקירת האני והעמידה מול אמיתות שונות. תמלילי המשפט שימשו אותה בחלקם לכתיבת התסריט.

דיופ צדקה: בסיפור עצמו חומרי גלם שכמו מבקשים לפענח את הדי.אן.איי של אימהות באשר הן. האם לורנס דאגה לבתה או מלכתחילה לא רצתה בה? אליס דיופ מצליחה לארוג את שיגעון האם של לורנס קולי כחוט השני של תהליך הגירה, שהתרבות המערבית לא הצליחה לצבוע. הגוונים החומים זועקים מכל מקום, לא רק מפניהן של הגיבורות. החום מסמל אדמה, שורשים, חום ושייכות. לאורך הסרט נוצרות היקשרויות עזות לדמויות שמתאפשרות נוכח מבטים ושתיקות. חומרי הגלם נועזים, ססגוניים ומייסרים את הצופה.

האלגוריה שעליה נשען הסיפור היא דמותה המיתולוגית של מדיאה שמתוארת במסורת היוונית כבעלת כוחות כישוף. במחזה ״מדיאה״ של אוריפדס, מדיאה ננטשת על ידי אהובה יאסון (שלמענו בגדה באביה ורצחה את אחיה), שנוטש אותה לטובת מישהי אחרת. כשהיא אחוזת קנאה היא מחליטה לנקום בו, כשהיא גורמת למות כלתו החדשה ואביה ולאחר מכן רוצחת את ילדיהם המשותפים ונמלטת באמצעות מרכבה מעופפת. דומתה של מדיאה מוזכרת לאורך המשפט בסרט, ובאחת הסצנות ראמה אף צופה בסרט ״מדיאה״ משנת 1970 של הבמאי פייר פאולו פזוליני, בו מגלמת מריה קאלאס את האישה המיוסרת.

לא בכדי מוזכר לודוויג ויטגנשטיין בטענותיה המעורפלות של לורנס קולי. ויטגנשטיין הציג אופנים שונים של השפה כשביקש לתהות על הבחירה בשימוש בהם. אם השפה הפרטית חסרת משמעות, אזי השפה המשותפת היא תופעה פומבית, חברתית. האם הפרט יכול לתאר תחושות והתנסויות פרטיות?

לורנס קולי מנסה להסביר אבל לא באמת יכולה להסביר. נדמה שכמי שמכירה את ה״קולות״ שמגיעים מעולמות קדומים שהכישוף נוכח בהם, היא רואה את המראות וההתרחשויות באופן אלילי. המסגור האקדמי שנטלו על עצמן ראמה ולורנס כמהגרות אמנם העניק להן יוקרה מסויימת של משכילות, אך הן לא לחלוטין מנותקות מהקשר העמוק לתרבות שממנה באו.

בהקשר של החיבור, לקראת סוף הסרט מזכירה הסנגורית של קולי את עניין הכימריים (במיתולוגיה היוונית הכימרה היא מפלצת בעלת ראש של אריה, גוף של עז וזנב של נחש; בביולוגיה כימרה הוא יצור רב תאי), כדי לתאר את האופן שבו לא רק האם מותירה בעוברה את הדי.אן.איי שלה, אלא גם העובר מותיר באם שאריות די.אן.איי חדשות שמשנים אותה לנצח.

עוד דבר שעומד לזכותו של סנט עומר הוא הקצב והאומץ לספר סיפור באופן אחר. זהו סרט שמתפאר במבנה לא שגור. יש בו אומץ להילחם על תשומת הלב של הצופה, דווקא באמצעות הדמויות והאופנים שבהם נאמר הטקסט, וגם בעוצמה העצורה בשתי נשים אפריקאיות מודרניות שכמו חנוקות בחליפת הקידמה. במרקם הסמיך של הזיכרון יש כדי להטיח את המציאות שוב ושוב על הריצפה, ולנפצה לרסיסים.

---

סנט עומר
בימוי: אליס דיופ
122 דקות; צרפת, 2022
5 כוכבים