רן קסמי אילן: כשיש אופק אנחנו יכולים לנוע לקראתו

יובל: בוקר טוב רן, מה שלומך בימים אלו? אנחנו מדברים לקראת התערוכה הרשות לביטחון זהותי במשכן האמנים הרצליה (ויום אחרי הפגנת הענק מול הכנסת)

רן: אנחנו בהקמה קשוחה למדי, אבל מתכוננים היטב לפתיחה בשבת

יובל: וחוץ מההקמה? מעניין אותי מתי התחלת לעבוד על התערוכה, כי זה מסוג הדברים שתמיד היו פה רלוונטיים, אבל הטיימינג האקטואלי הנוכחי רלוונטי מתמיד

רן: התערוכה הזאת נולדה לפני כמעט חודשיים מתוך תחושת דחיפות. האמת היא שכל התערוכות הקבוצתיות במשכן מגיעות מתוך איזשהו צורך להגיב לזמן והמקום, אבל זו חריגה גם בין כל אלו. מבחינתי זה גם זמן כמעט בלתי אפשרי להפיק תערוכה שכזאת, אבל לפעמים צריך ללכת קצת פאנק. למזלי, האמנים שפניתי אליהם הבינו את הכיוון, והצטרפו במהירות. וזה אולי אוסף הממזרים המשובח שיותר שהציג יחד בתקופתי. משתתפים בתערוכה דור גז, יעל ברתנא, עדו מיכאלי, אנה ים, אפי ואמיר, דנה לב לבנת, אורי זמיר, ואבי מוגרבי

יובל: נייס. אז בוא תספר מהי הרשות לביטחון זהותי ומה יש בתערוכה

רן: את שם התערוכה לקחתי מהרשות הלאומית שאמור להקים סגן השר במשרד ראש הממשלה אבי מעוז. הוא עמל על הקמת ארגון לאומי שישמור על צביונה היהודי של ישראל. כששמעתי פעם ראשונה על הרעיון לרשות לביטחון זהותי, המחשבה הראשונה שלי היתה שזה יכול להיות נפלא שתהיה רשות שתפקידה לחזק את הביטחון הזהותי של כל מי שנמצא כאן בין הירדן לים, בלי הבדל דת גזע או מין.

אבל מכיוון שלא בזה מדובר, התחלתי לגלגל את הרעיון להקים מעין מרכז מבקרים לרשות הזאת, שבו יוכלו המבקרים להיתקל באסתטיקה של המיתוסים הציוניים, אך אולי לראות אותם מחדש. לפתוח את הדברים שמוכרים לנו מדי. מוכרים לנו עד כדי עיוורון.

וכך כל מי שיגיע יוכל להיתקל בדיוקנו של הרצל, סמלי טייסות, דגם ירושלים, ותצלומי חיילות. אבל כל אחד מאלו מוגש באופן שונה, באופן שבוחן מיתוס ממקום חדש. והלא אנחנו תמיד מפרשים את המיתוסים שלנו דרך צרכי ההווה

יובל: תן דוגמה לאיזו עבודה או שתיים שנבין יותר על האופן השונה שבו זה מוגש, או המיצוס נבחן מחדש

רן: אוקיי. אז יש לנו עבודה של יעל ברתנא המצולמת כהרצל. דיוקנו של הרצל היה מזוהה עם הציונות מתחילת דרכה. הוא הופיע על כרזות, חוברות, בולים, שטרות ותעודות קרן־קיימת־לישראל. הרצל גילם בגופו את הגיבור הלאומי שביקשה לעצמה התנועה הציונית: נביא קדמון בלבוש מודרני.

הרצל גם היה מודע לחשיבות של סמלים בהבניית תודעה ועמד לא פעם ולא פעמיים כמודל לציירים, פסלים וצלמים. בתצלום ברתנא עצמה מתגלגלת בדמות דיוקנו הקלאסי של הרצל. היא נכנסת לתוכו, עוטה אותו על עצמה.

יש הרבה מהמשותף להרצל וברתנא – שניהם הרבו לצעוד על הקו הדק המתוח בין האמנות לחיים, בין רעיון לפעולה, בין חזון לעשייה פוליטית. שניהם הרבו לעסוק באסתטיקה המניעה את ההמון, ופעלו מתוך ידיעה ברורה שהאדם הוא תבנית נוף סמליו. ומה שמתקבל לפנינו זה הרצל טרנסג׳נדר. גם זר וגם מוכר

יובל: עוד דוגמה!

רן: אבי מוגרבי מציג את ״גברת גולדשטיין״ שבמרכזו אודישן. שלוש שחקניות מתיישבות בזו אחר זו מאחורי שולחן, מול עדשת המצלמה, ונבחנות לתפקיד מרים גולדשטיין, אלמנתו של ברוך גולדשטיין, מבצע הטבח במערת המכפלה.

הפריים הקולנועי של סצינת האודישן זהה לזה של מתן עדות: ראשים מדברים. ומרגע שהם מדברים, אנחנו כבר נתונים בשקר המוסכם: הדימוי שאנו צופים בו הוא אמת. ופתאום אנו יכולים לדמיין אפשרויות שונות של אותה מרים גולדשטיין, ושל בעלה.

הווידאו הזה, שהוצג כבר כמה פעמים הוא מתוך ״אוגוסט״ מ־2002. היה לי חשוב להציג אותו שוב כי ברוך גולדשטיין הוא גיבור תרבות גדול יותר היום משהיה ב־2002

יכול להיות מרחק יותר גדול בין הרצל לסגן השר אבי מעוז? הפער הזה מעניין אותי, ולכן החלטתי למצוא אפשרויות חיים אחרות בתוך המיתוסים האלו; לנסות ולפתוח עולמות חדשים בתוך מציאות שנראית כרגע סגורה ואטומה

יובל: אז יש לי שאלה: תקן אותי אם אני טועה, אבל כל (?) העבודות לא חדשות, וחלקן כמו שציינת עכשיו מלפני 20 שנה. מה השתנה אם כך? מה הפרספקטיבה שאתה מציע פה?

רן: יש גם עבודות חדשות, אבל זה נכון שבחרתי להציג מספר גדול של עבודות שכבר הוצגו. מה שהשתנה זה המקום. אנחנו על סיפו של שינוי פרדיגמה מהותי, דברים שרחשו מתחת לפני השטח, התת־מודע הציוני אם תרצה, פרץ החוצה.

התנועה הציונית ניסתה לאלף נמר. תנועה מודרניסטית, פרויקט חילוני על פי המסורת האירופאית, רתמה את המורשת הקדומה כדי להגשים את רעיון הגאולה. הם ביקשו להמציא את היהדות מחדש כלאום, והדרך היתה להשתמש בתחושת הכיסופים הדתיים ועל שאיפות שהיו משיחיות ביסודן. הציונות, שביקשה להעמיד את הלאומיות כתחליף לדת, עשתה אותה לפורטל שמבעדו מובלת החברה הישראלית בחזרה אל הדת.

יכול להיות מרחק יותר גדול בין הרצל לסגן השר אבי מעוז? הפער הזה מעניין אותי, ולכן החלטתי למצוא אפשרויות חיים אחרות בתוך המיתוסים האלו; לנסות ולפתוח עולמות חדשים בתוך מציאות שנראית כרגע סגורה ואטומה

יובל: רגע לפני שאלת ההמשך – כשאתה אומר עבודות חדשות אתה מתכוון לעבודות חדשות במיוחד לתערוכה או עבודות מהתקופה האחרונה?

רן: העבודות של אנה ים ושל דנה לב לבנת הן חדשות. בתקופה הקורונה דנה לב לבנת התארחה ברזידנסי במשכן. בזמן זה היא עבדה על תערוכה במוזיאון אשדוד באוצרותה של אנה ים.

במהלך העבודה על התערוכה במוזיאון אשדוד, ים החלה להתלוות אל דנה לב לבנת מתוך רצון להבין את תהליך עבודתה ולאט לאט נרקמה שגרה של יציאה משותפת לצילומים. לבנת עם מצלמה דיגיטלית וים עם מצלמה אנלוגית. הם צילמו חיילים בודדים שגרים בשכונה. אנחנו מציגים כמה תצלומי חיילות ועוד מהשיטוטים שלהן יחדיו.

ואני חייב להוסיף בעניין החדשות/לא חדשות. זו תערוכה קבוצתית, החיבור בין העבודות והמקומות שהחיבורים האלו מובילים אליהן זה העניין. אם העבודה רלוונטית ומתאימה, לא אכפת לי אם היא הוצגה קודם

יובל: אה, ברור. ממש לא, פשוט עניינה אותי הפרספקטיבה של הזמן, ומה שאני רוצה לשאול באמת זה אם אתה אופטימי? (וכן, אני יודע שזו שאלה גדולה…)

צריך להיות אחרת, שאפשר שיהיה אחרת. כאיש אמנות עלי להשתמש בכלים שיש לי כדי לנסות, מהמקום שלי, להתניע מחדש את הדמיון. אנשים כבר לא מסוגלים לתאר משהו אחר, וזה בדיוק הזמן לעשות את זה. בכל הכח

רן: אני אופטימי. אני גם מריר, זועם וחרד כרגע, ואני מזהה את התחושות האלו כחלק מהאופטימיות הזו. כי מי שחש כך כרגע יודע שצריך להיות אחרת, שאפשר שיהיה אחרת.

וכאיש אמנות עלי להשתמש בכלים שיש לי כדי לנסות, מהמקום שלי, להתניע מחדש את הדמיון. אנשים כבר לא מסוגלים לתאר משהו אחר, וזה בדיוק הזמן לעשות את זה. בכל הכח

יובל: הלוואי. מאוד מתחבר לזה שקשה להתניע את הדמיון ולתאר משהו אחר. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

רן: שבפער בין המיתוס לחיים עצמם, בין מה שמובטח למה שמופר, נמצאת הזדמנות. וכל אחת ואחד מאיתנו צריכים למצוא את מקומם שם. הזהות האחידה שמנסים להשית עלינו בזמן זה לא תוכל לעמוד בכך שאנו שונים ומורכבים. אם נשכיל להבקיע את הסד הזה נוכל לראות שוב אופק. וכשיש אופק אנחנו יכולים לנוע לקראתו

---

הרשות לביטחון זהותי
אוצר: רן קסמי־אילן
משכן האמנים הרצליה
משתתפים: אפי ואמיר, יעל ברתנא, דור גז, אורי זמיר, אנה ים, דנה לב לבנת, אבי מוגרבי, עדו מיכאלי, טלי קרן