״החלטה לעזוב״ הוא סרט מסוכן לצפייה, כי הוא מעורר הזדהות עד כדי קהות חושים

״החלטה לעזוב״, סרטו הדרום קוריאני החדש של פארק צ׳אן ווק (״שבעה צעדים״), שזיכה אותו בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן, מתנהל בקצב גלי הים. גם שעה ארוכה אחרי הצפייה הגלים ממשיכים להכות בעוצמה, חובטים בנועזות שקטה ותוכחה, שמתקרבת ומתרחקת מהמסך. קשה לקום מהמושב. מעולם לא חשבתי ששוט קולנועי יכול להיות כפשוטו: שוט שמצליף בך עמוק כל כך פנימה. וכל מי שחווה אי פעם שברון לב, ירגיש את גלדי פצעיו נפתחים בשוט הסיום הרחב של הסרט.

מוטיב הים והגלים הנארגים בשיוט במרחבי המוזיקה של הסרט לצלילי Serosae (בקוריאנית: ציפור אנכית) ו״ערפל״, שיר פופולרי בדרום קוריאה של זמר בשם ג׳ונג הון היי, הם תנועה של הריאליזם הדינמי. בשגרה (שהיא הים) ובגלים שרוחשים ומתפרצים מתוכה (שהם אולי הפנטזיה) – אי אפשר לאחוז, על אף היותם מוחשיים. בדיוק כמו ההרים שאותם אי אפשר ללכוד בבת אחת, אלא בצעדים קטנים.

כך, מה שמתחיל כסרט לכאורה ריאליסטי, על בלש בשם הא־ג׳ון (פארק הא־איל) שמתחיל בחקירת מוות, מסתחרר לכדי תילי תילים של ביאורים פרשניים כעומק הים, בתנועת הגלים, במקום שבו הארוטיקה מקבלת חיים אך בה בעת אינה יכולה להתקיים מחוץ למים, על קרקע המציאות. זהו מותחן בלשי שהופך לחקר העצמי, באופן שאפילו אל השינה אי אפשר לברוח ממנו. במסגרת פרשיית המוות שנדרש הבלש הא־ג׳ון לחקור, נמצאה גופת אדם שלא ברורות נסיבות מותו. החשודה המיידית היא אשתו של המת, מהגרת סינית בשם סיאו־רה (טאנג וויי) שצעירה ממנו בשנים רבות ולא נראית עצובה. עם כניסתה לחדר החקירה, משהו בבלש שלנו משתנה לתמיד.

״החלטה לעזוב״ הוא סרט מסוכן לצפייה, כי בניגוד לייצוגים הקולנועיים המופשטים רעיונית – הוא חודר לעומק הנשמה. כמו סרט אימה של היצ׳קוק או כמו מנגינה שגולשת מהאוזניים או מהפה, ברכות, ישר ללב ולא מפסיקה להתנגן בתוכו

אני מנסה לשחזר כי אין לי את הסרט לצפייה חוזרת, מתי זה קרה בדיוק: הרגע הזה שבו דמות חדשה מוטלת לחייך ואתה יודע, בחוסר אונים מוחלט, שאין דרך חזרה. התודעה שלנו היא דבר משונה. אולי באמת יש לה חיים משל עצמה, משום שהיא פועלת מחוץ לכל הגיון ומשבשת ראיות. היא משבשת גם את המציאות הממשית כי מחוץ לכל הגיון – כי ברגע שאהבה שלך חלפה – האהבה שלי החלה.

יש משהו בקצב של הסרט ובמעקבים המשטרתיים של הבלש הנשוי אחרי האלמנה החשודה שיוצר קרבה אירוטית מפותלת סביב המציאות שנפערת כתהום ביניהם. אבל זו גם הופכת לברית סמויה, שעל אף היותה אבודה, היא תמיד חזקה יותר מהממשי. במרחק הזה ממושא האהבה, קיים, עד לרגע ההתרסקות, חבטה אל המוות. כצעקת הנפילה מגובה ההר או אל מעמקי הים. ועם זאת, הא־ג׳ון ישמור תמיד על סודות פליליים של אהובתו, והיא – סיאו־רה – תמיד תחבק את אהוב לבה ולא תפיל אותו אל מותו.

כמו זיכרון ישן שמשתלט על ההווה

אל תוך המקרה ירצדו השנים ומקרים נוספים, חוסר שינה ואיתותי הגיל, מעבר גאוגרפי ועוד מתיבולי המרחב והזמן. אבל אותה נקודה של מפגש תיוותר במקומה. העקשן. הפיכח. הכמה. הבלתי נמנע. זו גם נקודת העיוורון שבה אהובינו הופכים לחפים מפשע. התמה המרכזית של הסרט היא בלתי נמנעת: אהבה דומה למוות, משתיהן אי אפשר לברוח. ואולי לכן, ״החלטה לעזוב״ הוא סרט מסוכן לצפייה. כן, יש מי שירימו גבה, אחרי שסרטים כמו ״50 גוונים של אפור״ או ״בבילון״ עברו אצלי חלק. הוא מסוכן לצפייה כי בניגוד לייצוגים הקולנועיים המופשטים רעיונית – הוא חודר לעומק הנשמה. כמו סרט אימה של היצ׳קוק או כמו מנגינה שגולשת מהאוזניים או מהפה, ברכות, ישר ללב ולא מפסיקה להתנגן בתוכו.

מבנה הסרט מורכב כמו זיכרון ישן שמשתלט על כל טפח בהווה. אולי כי זיכרונות הם כמו יין והם משתבחים עם השנים, ואולי בגלל שהסרט מיטיב לעורר הזדהות עד כדי קהות חושים. הסרטים האלה מסוכנים כי הם מלבישים אותך בעננת ערפל ועצב שקשה להתאושש ממנה ימים רבים אחרי הצפייה. הם מסוכנים כי הם מוכיחים את הנורא מכל – שהקולנוע הוא לא רק אמנות הגילוי כפי שרבים מסמנים אותו, אלא הקולנוע הוא גם אמנות הכיסוי.

אם יש דברים שהשתיקה יפה להם או שעלינו להחליט לעזוב, הם ייקברו בכוח הגלים המסתוריים. הם ימותו בחנק, הם יישקעו לאותו תהום שלעולם אינה מרפה. המוות לעולם לא יהיה שלו, כשם שהשינה לא תהיה ערבה. אין ברירה. ככה זה, הטבע חורץ גורלות בדיוק איפה שהאדם מרפה. בסרט ששופע מוטיבים כמו פואמה, שמיטיב לעשות שימוש באופנים רבים של רגש כמו פריטה על מיתרי גיטרה, שהדמויות בו מרובדות כל כך ושהמפרט התסריטאי שלו מובנה בקונספט מפותל שרק ידי אמן יכולות לשרטט – קשה להצביע על משהו אחד ולהעמיק רק בו, או להסביר מהם בכלל מרכיביהם הקולנועיים של הרגש.

לנוצה השחורה יש את הכוח להעניק משמעות, להיות חלק ממשק כנפיים שרק רוח החיים מאפשרת. הציפור, בדיוק כמו האהבה, מזנקת ואז מרחפת. אבל כשנעקרים ממנה החיים, הציפור הופכת לגוף שאין לו הופכין והנוצות מתכלות מתכליתן

אפשר לנסות, אבל זה יישאר במתווה מחקרי יבש. האם זה הגירוי של הלא נודע? המסתוריות הטמונה בערפל, בים או בהר? מה גורם לרגש לנסוק או לדעוך, לתעתע בכל הפרמטרים של הגוף הנוכח, המבט, המגע הרגעי, התמונה שמצלמת העין? ההתכנות של הרגש להפוך את האדם למה שאינו, לריק גמור ולחסר אונים מגורלו שלו, היא אולי המהפנטת מכל.

אחד הדימויים היפים לכך בסרט היא ציפור שחורה מתה שלא נותרים ממנה אלא נוצות שחורות. מי שהרג את הציפור הוא החתול של סיאו־רה, וכשהיא מדברת איתו תוך כדי שהיא קוברת את הציפור המתה, היא אומרת לו שהיא רוצה את הלב של הא־ג׳ון. הא־ג׳ון, במסגרת פספוסי התרגום מסינית לקוריאנית ולהפך, שומע לא נכון וחושב שהיא אמרה שהיא רוצה את הראש שלו. והנה כאן, בפרט השולי למדי הזה, נחשף לנו ממד שלא יכול היה לעבור באופן אחר: הממד שבו יש הבדל בין הלב לראש. ומי מביניהם אחראי על הרצונות, הבחירות והתובנות?

לנוצה השחורה יש את הכוח להעניק משמעות, להיות חלק ממשק כנפיים שרק רוח החיים מאפשרת. הציפור, בדיוק כמו האהבה, מזנקת ואז מרחפת. אבל כשנעקרים ממנה החיים, הציפור הופכת לגוף שאין לו הופכין והנוצות מתכלות מתכליתן. אהבתי את הסמל הזה לזיכרון, כי לאורך הסרט מיוצגת לנו הזוגיות של הא־ג׳ון ואשתו מי ג׳י (ג׳ונגי יי־סיאו) כזוגיות שמנסה לשמר את מה שחמק מהזמן. אבל היא נעדרת משק כנפיים ורוח החיים כמו ניטלה ממנה. והנה החיים (והלב) שניטלו ממקור אחד, אינם מצליחים להגשים עצמם במקום אחר. משחקי המוות רובצים בין המבקשים את מותם, בין המקלים ראש במותם ובין מי שרק המוות יפריד ביניהם.

זהו גם סרט שחומק מייסורי הניאוף ומאפשר לגיבוריו להתחבט באהבה גדולה שלא תזכה להמריא, בדיוק כמו הציפור המתה. אולי זה סרט על בדידות ועל לב פגום ושבור; על הפרשיות הנצחיות והלא מפוענחות שחותם הגורל. אני חושבת שהסרט מסוכן כי הוא חסר רחמים ומאשש את הסברה שלי שקולנוע לא ניתן לניתוח ממושמע. שכל ניסיון לניתוח ממושמע מסרס את הפן הרוחני והחמקמק שבו.

לא פלא שפעמים רבות לא יכולתי לקבץ סרטים לכדי משבצות מנקודות של מתאר טקסטואלי בחוות דעת שתהיה קליטה. אני כנראה פוחדת מדי מסרטים כאלה, מכשפים, שמצליחים לתאר את הרגשות שלי ולחשוף אותם באור באמצעות מבט, מחוות לבוש או טפט על הקיר. זהו ערטול של הרגש וזו חשיפה עוצמתית כל כך, ממש כשם ששירה טובה עשויה להביך.

---

החלטה לעזוב
בימוי: פארק צ׳אן ווק
138 דקות; דרום קוריאה, 2022
5 כוכבים