״קירבה״ הוא סרט שאפשר למצוא בו כמעט את כל סוגי האינטימיות הרגשית

״קירבה״ הוא סרטו החדש והמדובר של הבמאי הבלגי לוקאס דונט. הוא מועמד לפרס האוסקר הבינלאומי לסרט הזר, הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן וזכה לשבחי המבקרים, זכה בגראנד פרי ובפרס הסרט הטוב ביותר של פורום המבקרים הבלגי.

זהו סרט מסוג הסרטים הנדירים שעוד עשויים להיכנס לקלאסיקות של התקופה, מה שמתאפשר באמצעות קונסטלציה מורכבת של רגש, תמימות ומפרט אסתטי מרהיב שלא מרפה. הדימוי של עיבוד האדמה עד לפריחת האביב כמקבילה להתבגרות הנעורים מצליח ללכוד יחד מהרגשות החמקמקים ביותר. ועל אף זאת, בשיאו של הסרט, יש ממד סטטי שאם לומר את האמת – מותח מדי את המפרט ואפילו מעייף. זה לא אומר שהסרט מפסיק להיות יפה ועמוק, זה רק אומר שהוא קצת מסתעף.

ליאו (אדן דמברין) ורמי (גוסטב דה ואל) הם חברים טובים. הכי טובים. נדמה שהם עושים הכל ביחד ויש משובת ילדות פנטסטית עד אידילית באיך שמתוארת הילדות שלהם. המשובה הפלאית הזו נארגת מההתחלה באופן שבו החלקים היפים הופכים לזיכרונות גם אצלנו הצופים, ואולי רק בגלל זה הסרט שווה צפייה. אבל כשהשניים מגיעים ללימודים בתיכון, נדמה שבעיני החבר׳ה משהו בחברות הקרובה שלהם נראה חריג, קרוב מדי, אולי אפילו הומוסקסואלי.

בעידן שבו אנחנו רגילים לסרטים מרחיקי לכת בכל מה שקשור ליחסי קירבה, פעמים רבות במהלך הצפייה אנחנו נותרים דרוכים. אולי עכשיו נגלה שהיחסים בין רמי לליאו הם באמת הומוסקסואליים? אולי עכשיו נגלה משהו נורא שאחד מהם מסתיר? הקירבה הזאת מכניסה אותנו – למודי תלאות החיים – לחרדה.

המצוקה הרגשית מתקדמת בבת אחת לרגע קיצוני וטרגי, שאי אפשר לספר מהו – לא רק בגלל שמדובר בספויילר אלא בגלל שזה מוציא את העוקץ מכל המבנה התסריטאי

מהרגע שבו ליאו מבין איך החברות שלו עם רמי נתפסת בעיני החברים החדשים בבית הספר, הוא מתחיל להיזהר ולשמור ממנו מרחק. הוא רוכש חברים חדשים, מצטרף לקבוצת הוקי קרח ולמשחקי כדור בהפסקה. מרמי הוא מתחמק, ובוחר לא לראות עד כמה הוא פוגע בו. זה לא אומר שהוא לא מגניב אליו מדי פעם מבטים מתעניינים, לראות מה הוא עושה. זה לא אומר שהוא לא מתגעגע. זה רק אומר שהוא חייב לשמור מרחק מהחבר שהוא תמיד אהב והיה הכי קרוב אליו.

רמי, לעומת ליאו, הופך לדחוי חברתית ומתוסכל. הוא לא מבין את ליאו והניסיונות שלו להתקרב אליו בחזרה כושלים. המצוקה הרגשית מתקדמת בבת אחת לרגע קיצוני וטרגי, שאי אפשר לספר מהו – לא רק בגלל שמדובר בספויילר – אלא בגלל שזה מוציא את העוקץ מכל המבנה התסריטאי. מה שכן אפשר לומר זה שאי אפשר לחזור לאחור. מה שקורה חותם תקופה ומחלק את הסרט ל״לפני״ ו״אחרי״.

אוחז במושכות של העוצמות הרגשיות

הסרט מורכב מחתכים רוחביים של נופים משגעים ושמיים, כאילו הזריקו אליו את אדרנלין התמימות של הנעורים המתחדשים ומיזגו את סודם עם הטבע: כשליאו מתמיד לעזור להוריו בחוות ערוגות הפרחים שלהם, כשהשמיים מתקדרים או מתבהרים, כשהרכיבה על האופניים נינוחה או פראית. זה מגיע לשיאו באמצע הסרט ומשם מתקדם בעדינות של רקדנית בלט. לאט לאט, נדלקים אורות מגוונים ומאירים את הדמויות.

אולי בגלל שהקצב בין שני החלקים שבסרט משתנה, אולי בגלל שהבחירות בחלק השני שלו לעיתים צפויות ורגילות (לדוגמה כשליאו שובר את היד ואנחנו מתמקדים בזה מדי) – יש תחושה מעט מעייפת של עודף פרטים. אבל למרות זאת, דונט כבמאי ממשיך לאחוז במושכות של העוצמות הרגשיות. הן ממשיכות בשיאן ובכך חושפות את גודלו של הסרט הריאליסטי הקטן הזה. ״קירבה״, אחרי הכל, הוא סרט שאפשר למצוא בו כמעט את כל סוגי האינטימיות הרגשית.

אפשר לומר שזהו סרט שעוסק בחברות, סרט התבגרות ונעורים, סרט על יחסי הורים וילדים (סופי, אמו של רמי, בגילומה של אמילי דקן, באחד המופעים המפעימים של רגש אימהי), סרט על קירבה וסרט על פרידה ואובדן. כל אחד מהנושאים האלו יכולים להירתם לדיון שלם בבואנו לנתח את הסרט, ואולי לכן הוא מסוג הסרטים ששווה להשאיר את הדיון עליהם פתוח. אבל אי אפשר להתעלם משאלות גדולות שהוא מעלה, כמו מתי האושר מתחיל ומתי הוא נגמר? האם המוות עוצר את הזיכרון בדיוק באותו המקום? מהו גבול האשמה? האם הקמילה והפריחה, הטבע כסדרו, הוא משל לטבע הפנימי של הנפש?

הסרט נותן לנו תחושה של עולם סגור עד כאב. אנחנו כצופים כמו מונחים במקום פחות מוכר בקולנוע, בין שני נערים על סף גיל ההתבגרות, בדיוק בחריץ ביניהם, שבו הם כמעט נוגעים זה בזה. אולי לכן, למרות ובגלל הכל – זהו סרט מרגש ופוצע.

---

קירבה
בימוי: לוקאס דונט
105 דקות; בלגיה, 2022
4 כוכבים