״האדריכלית״: התערוכה שמחברת אדריכליות חלוצות עם אדריכליות ואדריכלים עכשוויים

לאה גינזבורג אלדן, לוטה כהן, נעמי יודקובסקי, לאה גרינברג־אטיאס, אלזה גדעוני מנדלשטם. השמות האלה נשמעים לכם.ן מוכרים? קרוב לוודאי שלא. העובדה (המצערת יש לומר) היא ששמות הנשים הללו הם שמותיהן של אדריכליות חלוצות, אמיצות וברוכות כישרון, שנטלו חלק חשוב ומשמעותי בתכנון המרחב הבנוי בארץ ישראל המנדטורית ובשנותיה הראשונות של המדינה – ועם זאת נותרו אנונימיות.

״האדריכלית״, התערוכה שמוצגת בגלריה של בית האדריכל ביפו, היא יוזמה מבורכת החותרת לעשות צדק ותיקון מתבקש, ולהפנות זרקור לפועלן העשיר של אדריכליות אלה. ״התערוכה נהגתה לכבוד יום האישה הבינלאומי שחל החודש, והרעיון העומד בבסיסה נועד להאיר את עשייתן הפורייה של אדריכליות פורצות דרך שפעלו כאן שנים אחורה. הן היו נשים מוכשרות שהותירו חותם איכותי על הסביבה הבנויה בארץ, אך למרות תרומתן הרבה הן נדחקו לשולי התודעה״, אומרת האדריכלית לימור יוסיפון גולדמן, אוצרת הגלריה, שיזמה את התערוכה ואצרה אותה במשותף עם האדריכלית ד״ר סיגל דוידי, היסטוריונית של אדריכלות מודרנית.

״המחויבות שלנו היא להעלות את המודעות למעורבות הגדולה שהייתה לאדריכליות החלוצות בהחלת האדריכלות המודרנית בארץ, ולהכניס אותן להיסטוריה האדריכלית שלנו כאן״, אומרת דוידי. ״המחויבות היא עניין קולקטיבי־ציבורי של כולנו. הן צלחו קשיים ואתגרים וסללו את הדרך בתקופה שבה האדריכלות נתפסה כהגמוניה גברית. כל אחת מהן יצרה גוף עבודות מגוון והביאה איכויות תכנון למרחב הציבורי והפרטי. ועם זאת, עם כל העושר התכנוני שהן זקפו לזכותן – הן לא זכו להכרה לה היו ראויות ושמן לא מוכר״.

סיגל דוידי: הן צלחו קשיים ואתגרים וסללו את הדרך בתקופה שבה האדריכלות נתפסה כהגמוניה גברית. כל אחת מהן יצרה גוף עבודות מגוון והביאה איכויות תכנון למרחב הציבורי והפרטי. ועם זאת, עם כל העושר התכנוני שהן זקפו לזכותן – הן לא זכו להכרה לה היו ראויות ושמן לא מוכר

זו אינה תערוכה היסטורית במובן הקלאסי והמוכר. היא גם לא עוסקת באדריכלות נשית במובן של הצגה או חיפוש אחר מאפייני תכנון הנקראים כנשיים מובהקים. שיתוף הפעולה בין יוסיפון גולדמן ודוידי דייק את התמה כאדריכלות של נשים, וגיבש את מבנה התערוכה כטייק על פועלן של האדריכליות, באמצעות פרשנות עכשווית – עבודות אמנות ועיצוב שנוצרו בחודשים האחרונים ייעודית לתערוכה, כמחווה לאדריכליות ובהשראתן.

ספרה של דוידי, ״בונות ארץ חדשה: אדריכלות וארגוני נשים בתקופת המנדט״, תוצר מרתק של מחקר מעמיק ורב עניין, סיפק לתערוכה את הבסיס ההיסטורי. הרעיון לחבר את מורשתן של האדריכליות עם יוצרים.ות עכשוויים.ות הוא חלק מחזון האוצרות של יוסיפון גולדמן להרחיב את יריעת התכנים של הגלריה: לייצר חיבורים בין דיסציפלינות, להציג אדריכלות באמצעות מדיומים מגוונים ולצד עיסוק בעתיד התחום בעידן כה טכנולוגי ומשתנה – להתייחס לתכני עברו ולערכם התרבותי. ״כדי לפתח תובנות מושכלות לעתיד, צריך וחשוב להכיר היטב את הבסיס, את מה שהיה״, היא אומרת.

אי אפשר להתעלם מהבטים מגדריים

התערוכה מפגישה עשר אדריכליות מהדור הראשון שפעל בארץ עם חמש אדריכליות וחמישה אדריכלים פעילים.ות, שבמקביל לעשייה בשדה התכנון עוסקים.ות בתחומי יצירה שונים. זהו חיבור מעורר השראה בין עבר והווה, כמו גם בין אדריכלות ואמנות/עיצוב, המקבל משנה תוקף ומשמעות על רקע ימים בוערים אלה.

״לבחור את האדריכליות החלוצות שמוצגות בתערוכה ומהוות מקורות השראה ליוצרים.ות הייתה משימה לא פשוטה״, מספרת דוידי. ״למרות שמספר העוסקות בתחום היה אז מצומצם, כל אחת שפעלה באותן שנים הייתה ראויה להיכלל בה. הן תכננו מגורים, מבני ציבור, מוסדות ושכונות בכל רחבי המדינה, בערים ובהתיישבות העובדת. היו ביניהן כאלה שעלו לארץ ממדינות כמו גרמניה, רומניה, אוסטריה, פולין או תוניס, ואחרות שהיו ילידות ישראל בוגרות הטכניון.

״כשחוקרים אדריכלות ונשים, אי אפשר להתעלם מהבטים מגדריים. בין עשר האדריכליות המוצגות שעבודתן שימשה השראה לעבודות בתערוכה, יש ארבע שלא נישאו או לא ילדו ילדים. גלי העלייה של התקופה יצרו בארץ תנופת בנייה והן היו מתכננות פעילות שהשתתפו גם בתחרויות. חלקן עסקו בכתיבת מאמרים בתחום, והמחויבות שלהן לעשייה הייתה טוטאלית, לא פעם על חשבון הקמת משפחה. מהמקום הזה, ובניגוד לעבר הגברי מובהק, היה לנו חשוב ועקרוני להדגיש בתערוכה ערך שוויוני. שבין השותפים להומאז׳ יהיו גם גברים״.

הקונספט האוצרותי של יוסיפון גולדמן ודוידי ציוות לכל יוצר.ת עכשווי.ת אדריכלית ותיקה ומבנה/אתר מסוים שתכננה, תוך ליווי רעיוני וניסיון למצוא קו מקשר כלשהו ביניהם.ן. היוצרים.ות למדו את הביוגרפיה של האדריכלית ששודכה להם, והתחקו אחר פעילותה על מנת להתוודע אליה אישית ומקצועית, כרקע ליצירת המחווה האמנותית/עיצובית.

ככזה, המנעד המוצג מרשים ומגוון, הן בטיפולוגיות של הפרויקטים (בתי דירות, שכונה, בית ספר, ספריה, חדר אוכל, בית עם, אקדמיה ללשון העברית וכיכר), הן במיקומם ברחבי הארץ, והן ביצירות שמגיבות אליהם במדיומים אמנותיים שונים. כל שידוך כזה הופך בתערוכה לסיפור, ליחידת תוכן, המשלבת תמונות של האדריכלית החלוצה ושל הפרויקט הנבחר שתכננה, וכן טקסטים רלוונטיים הכוללים את הביוגרפיה שלה ואת פועלה המקצועי. לצד אלה מובאים טקסטים של היוצרים.ות המשתפים.ות בתהליך התהוות העבודה, ובכלל זה חושפים.ות הרהורים, תובנות, תחושות אישיות או שאלות, תוך יצירת רובד נוסף של עניין.

לוטה כהן (1893-1983) ילידת ברלין והאישה השלישית שסיימה לימודי אדריכלות בפוליטכניקום שבעיר, היא החלוצה ב־ה׳ הידיעה של האדריכליות בארץ. כהן, שעשייתה הרחבה הקיפה פרויקטים מגוונים ורחבי היקף לצד עיסוק נרחב בכתיבה – אישית ומקצועית, גילתה עניין מיוחד במרחב הביתי, ובעיקר במטבח שאת תפקודו ביקשה לייעל לנוחות האישה.

החיבור בינה לבין האדריכלית טולה עמיר (בעלת משרד עצמאי טולה עמיר) שבין היתר מרבה לעסוק בנושאי מגורים ובתכנון מנקודת מבט נשית־פונקציונלית, היה רק טבעי וכמו נועד להיות. העבודה שיצרה עמיר היא אוביקט נגרות המרפרר לצורניות של בניין, ובה בעת מעלה תהיות לגבי טיבו ואפשרות השימוש בו. האוביקט נוצר כמחווה לבניין מגורים מעניין שתכננה כהן ברחוב שפינוזה 20 בתל אביב, שבו בולטת התייחסות לנוחות הדיירים. בטקסט המלווה את העבודה מציינת עמיר כי לא האסתטיקה או הפרקטיקה הנחו את יצירתו אלא ״הדגשת אלמנטים של מחשבה נשית״.

האדריכלית והמעצבת הרב תחומית נרקיס יפה, צעירת היוצרים.ות, יצרה את העבודה ״טוטם אבן־שפה״ בהשראת מבנה האקדמיה ללשון בירושלים, שתכננה האדריכלית לאה גרינברג אטיאס בשיתוף עם האדריכל אהרון קשטן. היצירה מתייחסת לאבן הן כחומר בנייה והן במשמעות של אבני שפה, כערכי תרבות ומורשת נצחיים

״ההליכה לבית העם״, העבודה של האדריכל חנן פומגרין (בעלים משותף של סטודיו החדר) ובתו אוה פומגרין – מוקדשת לאדריכלית זיוה ארמוני (1926-2010). היא מתייחסת למבנה בית התרבות/בית העם שתכננה בקיבוץ חפציבה. ארמוני, ילידת תל אביב, הייתה בוגרת הטכניון שפעלה שנים רבות במחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד, ולאחריהן הקימה משרד עצמאי.

היוצרים מנהלים שיחה מדומיינת עם ארמוני, שבמסגרתה, ואחרי הפצרות מצדם, היא מביעה את רצונה שבית העם, שכיום ניצב מוזנח ושומם מפעילות – ישוב לפעול. העבודה שמשלבת וידאו וסטילס מתמקדת בהליכה מגן יפני מרשים – פרי טיפוחה של כת המקויה היפנית שהקיבוץ הוא מרכזה העולמי, לעבר בית העם העזוב שממוקם בסמיכות, כמה שמעניק למבנה רגעי חיות. כך היא מדגישה את תמת החיבור בין זיכרון העבר וההווה, ובטקסט המצורף לה קוראת להגברת ערכי השימור והמודעות למבנים מסוג זה.

גם האדריכלית יעל מוריה (שותפה במוריה אדריכלים סטודיו MA), שהופקדה על תכנון הפעימה השלישית־עכשווית של כיכר צינה דיזנגוף, ״מדברת״ עם האדריכלית ג׳ניה אוורבוך (1909-1977) שתכננה את הכיכר לראשונה, לאחר שזכתה בפרויקט בתחרות ב־1934. אוורבוך, ילידת אוקראינה שגדלה בארץ, הוסמכה כאדריכלית על ידי האקדמיה המלכותית לאמנויות יפות בבריסל, ועשייתה המקצועית לאורך השנים הייתה מאופיינת בשפה מודרניסטית, פורייה ומגוונת. מוריה, שמשלבת בעבודתה סאונד וסטילס, מנהלת את השיח דרך מכתבים שנכתבו בינה לבינה, בהם היא מחפשת את הקול של אוורבוך היוצרת, ומפנה אליה ואל עצמה שאלות והגיגים המתייחסים לכיכר, למקצוענות, למרחב פרטי וציבורי, ולתחושות השוהים במקום.

חלום מדומיין הנחה גם את עבודתה של האדריכלית אירנה גולדברג (מבעלות גולדברג ברנוביץ אדריכלים) Ms.D, שנוצרה בהשראת האדריכלית ומעצבת הפנים דורה גד (1912-2003). גד, ילידת רומניה ובוגרת האוניברסיטה הטכנית בווינה, ניהלה פעילות ענפה בתחום העיצוב־תכנון, ובכלל זה בתכנון פרויקטים ממלכתיים: תכנון מוזיאון ישראל שביצעה יחד עם האדריכל אל מנספלד זיכה את השניים בפרס ישראל בשנת 1966.

גד נודעה כמי שהרבתה לשלב בעבודותיה אלמנטים עיצוביים שנוצרו ייעודית עבורן, ובחלומה של גולדברג היא מתבקשת על ידה לעצב עבור בני הזוג ברגמן, אספני אמנות שביתם ניצב בשטח מוזיאון ישראל, מחיצה לחדר המוזיקה. מופעה הרך של המחיצה משלב את ה״הנחיות״ של גד עם שפתה האישית של גולדברג, שאף היא מרבה לעצב פריטים ואובייקטים ייחודיים לפרויקטים אדריכליים בתכנונה, והיא נרקמת משני סוגים של פורניר אלון, צבע על MDF בחיתוך CNC, ועבודת יד.

״מחווה לשכונת כפיר, בעקבות אדריכלית אורה יער״ היא המחווה האמנותית של האדריכל והצייר עמי שנער (בעלים משותף של מן שנער אדריכלים) לאורה יער (1929-1999), שהמשרד שחלקה עם בעלה יעקב יער היה מקום עבודתו הראשון כאדריכל צעיר. שנער, שעבד עמה על תכנון שכונת כפיר, נוצר את התקופה כאבן דרך המלווה את עשייתו המקצועית לאורך השנים, ומנציח את הטיפולוגיה הייחודית של השכונה בעבודת הציור שיצר בטכניקה מעורבת המשלבת אקריליק, רישום וקולאז׳ על נייר.

חומר למחשבה

״הוצאה לאור״, יצירתה של האדריכלית שרון נוימן, (מבעלי נוימן חיינר אדריכלים), נרקמה כמחווה לאדריכלית לאה גינזבורג אלדן (1924-1971) ובהשראת מבנה גימנסיה הרצליה (החדש), שתכננה עם שותפה האדריכל יהושע ביקל. תחנות חייה של גיננזבורג אלדן, צברית בוגרת הטכניון ושותפה במשרד אדריכלים שעסק בתכנון מגורי ומבני ציבור, משיקות לאלה של נוימן, שכדבריה בטקסט העבודה חשה שהיא מתכתבת איתה באופן אישי.

פרט של חלונות הברזל הבלגי בבניין הגימנסיה שבה את עינה של נוימן ותורגם על ידה לעבודה המשלבת דפי ספר ישן שנזרק – חומר גלם עמו היא יוצרת בשנים האחרונות, ומסקינטייפ על קנבס מודפס. העבודה מבוססת על אופן הפתיחה הפשוט של החלונות וחשיפת פנים הספר שנבחר במיוחד עבורה – ספר ההיסטוריה ״דברי ימי עם עולם״ של דובנוב, שמדגיש את ההקשר הרעיוני של תערוכה לחשוף ולהוציא לאור את העבר.

האדריכל והאמן יוסי וסיד צוות לאדריכלית נעמי יודקובסקי (1996-1920), ניצולת מחנה הנשים באושוויץ, שהגיעה לישראל ב־1948 והייתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות. יודקובסקי, שהחלה ללמוד אדריכלות בפוליטכניקום של ורשה, השלימה את לימודיה בטכניון, ובמסגרת שנות עבודתה הרבות במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד תכננה פרויקטים מגוונים בקיבוצים.

וסיד חולק עם יודקובסקי תכני חיים דומים: חברות בקיבוץ (המעפיל), עיסוק באדריכלות, היותו דור שני לשואה ואת אמנות הציור (יודקובסקי הנציחה בסדרת רישומים את חוויותיה מהגטו). העבודה שהקדיש לה, ״סקיצה״, נולדה מתוך רגע מדומיין שבו הוא נמצא לצדה ולצד מחברת סקיצות בשלבי תכנון אחרונים של חדר האוכל בקיבוצה – רגע שהניב עבודה מבוססת דיו וטושים על מסקינטייפ, שבה משולבים פרטים מתוך רישומי הדיו של יודקובסקי.

האדריכלית והמעצבת הרב תחומית נרקיס יפה (בעלת סטודיו לאדריכלות ולעיצוב מבוסס חוויה), צעירת היוצרים.ות, יצרה את העבודה ״טוטם אבן־שפה״ בהשראת מבנה האקדמיה ללשון בירושלים, שתכננה האדריכלית לאה גרינברג אטיאס (1922-2022) בשיתוף עם האדריכל אהרון קשטן. גרינברג, ילידת תוניס, הייתה בוגרת הטכניון, שאחרי שנות עבודה במשרדים נחשבים ניהלה את מחלקת הבינוי בעיריית חיפה. יצירתה של יפה, מעין טוטם המורכב משלושה מישורים, מתייחסת לאבן הן כחומר בנייה והן במשמעות של אבני שפה, כערכי תרבות ומורשת נצחיים.

״לא בשמיים״, עבודתו של האדריכל קיריל צ׳ריקובר, מוקדשת לאדריכלית שולמית נדלר (1923-2016), בוגרת הטכניון ומבעלי משרד האדריכלים המוביל נדלר־נדלר־ביקסון־גיל שהקימה עם בעלה האדריכל מיכאל נדלר בשנת 1946 (האדריכלים ביקסון וגיל הצטרפו כשותפים מאוחר יותר). הפרויקט ששודך לו הוא מבנה הספרייה המרכזית ע״ש ארן בבאר שבע, המבוסס על המסות הכבדות של הסגנון הברוטליסטי, לצד ייחוס חשיבות להחדרת אור יום לחלל הפנים. צ׳ריקובר שאב השראה מהסקיילייטים הקבועים בתקרת המבנה, ובמסגרת הפרשנות שהעניק לנדלר בחר בתקרת הגלריה למיקום העבודה שנהגתה כסייט ספסיפיק – ציור בטושים וגואש.

אלזה גדעוני מנדלשטם (1899-1978) היא מהדמויות המרתקות בדור האדריכליות פורצות הדרך, שלא בכדי ריתקה את האדריכל ד״ר ירמי הופמן העומד בראש מחלקת השימור בעיריית תל אביב. גדעוני מנדלשטם הייתה בוגרת האוניברסיטה הטכנית בברלין, שהגיעה לארץ בגפה בשנת 1933 ומיד עם הגיעה החלה לעבוד ביריד המזרח שבו תכננה חמישה ביתנים, ביניהם קפה גלינה בשיתוף עם אוורבוך.

בשנת 1938 עזבה גדעוני מנדלשטם את הארץ לארצות הברית, התמקמה בניו יורק ועשתה חיל. למרות שפעילותה בארץ הייתה קצרה, בחמש שנות מגוריה בתל אביב היא תכננה מבני ציבור רבים ובתי מגורים. הופמן צלל לנבכי אישיותה ועשייתה, ו״מעברים״ – העבודה שיצר בהשראתה ובהשראת בניין מגורים ברחוב ויתקין 2 בתל אביב – מגלמת אותם. היצירה משלבת אקריליק, פחם, עיפרון ועץ על בד, ומייצגת דרך הסתכלות על רובדי החיים והניגודים שמתקיימים בהם.

״האדריכלית״ היא תערוכה מרגשת בכל הבט. אך יותר מכל, היא עושה צדק למורשתן של האדריכליות, ואגב כך, לצד חשיפה ראויה של העבר, מותירה הרבה חומר למחשבה על העתיד – היום יותר מתמיד.

---

האדריכלית
אוצרות: לימור יוסיפון גולדמן וסיגל דוידי
הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו
נעילה: 23.5