בנות טובות הולכות לגיהנום: ״מרגע הלידה עד הרגע שבו החלטתי להיפרד מאלוהים״

יובל: הי טוהר, בוקר טוב, מה שלומך? ומזל טוב על צאתו לאור של הרומן הגרפי שכתבת ואיירת, בנות טובות הולכות לגיהנום (למרות שזה לא באמת נכון… 🙈)

טוהר: חחח בוקר טוב, ותודה! אני באמת לא מאמינה שאני בסיטואציה הזו. אני ממש מתרגשת:)

יובל: תני לי לנחש שלא חשבת לפני שלוש שנים, כשעבדת על פרויקט הגמר שלך במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר לפני שלוש שנים בשיא הקורונה, ששלוש שנים לאחר מכן הוא ייצא לאור בהוצאה כמו כנרת. או בכלל. זה היה בתכנית?

טוהר: קלעת בול. אני חושבת שכל סטודנט חולם שמישהו יאמין בפרויקט הגמר שלו, כשעובדים על הפרויקטים בשנה ד׳ מתייחסים לזה בכל הרצינות. אבל ביננו? למי זה קורה?

אז אני לגמרי לא מעכלת 🙂

יובל: אז בואי נלך אחורה וספרי לנו קצת על הסיפור, מה קורה בו ומתי היה לך ברור שזה מה שאת רוצה לעשות בפרויקט הגמר שלך, רומן גרפי, אוטוביוגרפי, על אמונה, משפחה, מערכות יחסים ועוד

טוהר: אז בתור התחלה, במהלך התואר לא התעסקתי הרבה בסיפור המשפחתי שלי. משום מה לא הצלחתי לעשות בו סדר וגם משהו בי חשב שאין סיבה שזה יעניין אנשים אחרים. אבל בפרויקט גמר כשהתחילה הקורונה פתאום מצאתי יומנים שכתבתי כנערה מתבגרת וזה הוביל אותי לעיסוק ב״מרד נעורים״

טוהר: צללתי לתוך אותה טוהר שכבר כמעט שכחתי (או הדחקתי חחח) וזה הציף המון דברים. מרדנות נתפסת בצורה שונה בתרבות הישראלית: בעוד התנהגות מסויימת במשפחה אחת תיתפס כנורמלית – באחרת הדבר ייחשב כסטייה. אז זה ממש נגע בי.

הספר הספר בנוי מאסופת סיפורים קצרים אוטוביוגרפיים. הוא עוסק במרד הנעורים שלי, אבל הוא מתחיל ממש מרגע הלידה שלי עד הרגע שבו אני החלטתי להיפרד מאלוהים. והסיפור עובר באבני דרך שבהן גיבשתי את הזהות שלי עד שמרד הנעורים שלי נעצר

יובל: זה השלב שבו לטובת מי שלא קרא.ה עדיין, תסבירי מה זה אומר החלטתי להיפרד מאלוהים

טוהר: הפסקתי להאמין באלוהים ויצאתי בשאלה. או במילים פשוטות – נכנסתי לקהילת הדתלש״ים 🙂 בספר בחרתי לתאר את הפרידה מאלוהים כמעין טקס טהרה אלטרנטיבי: בניגוד לתופעת המקווה שבה בדת אנשים מטהרים את עצמם, אני בחרתי לתאר סצנה שבה אני במקלחת שלי, מדברת לאותה ישות בלתי מושגת – ואומרת לה שאני, טוהר, כבר מספיק טהורה גם בלעדיו

יובל: מה את יכולה לספר על התהליך של הכתיבה והאיור, מתי האיור נכנס לתמונה? באיזה שלב של הטקסט?

טוהר: האמת שתמיד תפסתי את עצמי כבן אדם שמצייר, הכתיבה לא הייתה משהו שהחשבתי כיכולת שלי או כמשהו שאני טובה בו, אז מאוד הופתעתי כשהתחלתי לכתוב את הסיפורים האלו והפידבק שקיבלתי מהמנחים שלי, היה מצויין.

בהתחלה חשבתי שאת הטקסט פשוט ילוו איורים קטנים, כמו יומן עם שרבוטים. אבל המעבר לקומיקס, בין היתר בהשראת אסף חנוכה שהיה המנחה שלי יחד עם הילה שאלתיאלי, הפך לשפה נוספת בשבילי. זה זרם ממני כאילו ככה זה נועד להיות.

והאמת שאם כבר מדברים על קומיקס, תמיד הרגשתי שאצלי זה קצת משהו סימבולי – קומיקס מורכב ממסגרות ותיבות מוגדרות. הספר עוסק ביציאה ממסגרות, פריצת גבולות פיזיים ומנטליים. וכיוצרת קומיקס זו אני שיוצרת את המסגרות ובוחרת איך הן יבנו ומה הן יכילו – סט חוקים משלי לעומת אותם סט החוקים שבאמת בחרתי לעזוב.

יצא לי פואטי משהו חח

יובל: טוב, זה חומרים פואטיים. אבל לא ענית (או קצת ענית): מתי האיור נכנס? אחרי שהיה כל הטקסט? תוך כדי? מתי זה עבר לקומיקס?

בספר בחרתי לתאר את הפרידה מאלוהים כמעין טקס טהרה אלטרנטיבי: בניגוד לתופעת המקווה שבה בדת אנשים מטהרים את עצמם, אני בחרתי לתאר סצנה שבה אני במקלחת שלי, מדברת לאותה ישות בלתי מושגת – ואומרת לה שאני, טוהר, כבר מספיק טהורה גם בלעדיו

טוהר: האיור הגיע כשהטקסט כולו כבר היה כתוב. כשאני כותבת אני לא כותבת תסריט, אני ממש כותבת סיפור – והעיבוד של הטקסט לכדי סצנה עם איור דרשה עריכה מחדש שלו והורדה והוספה של פרטים. אז כל סיפור הייתי לוקחת ומפרקת אותו לכדי לייאווט של קומיקס ונותנת טיפול ושבירה מחדש של הטקסט עם השלמות של הסיטואציות באיור.

הקומיקס הגיע אחרי מספר נסיונות להפוך את הטקסט ליומן, ומשהו לא עבד – היו יותר מידי פערי מידע – חוסר בחיבור עלילתי. והקומיקס ממש פתר את זה; גישר על החוסרים שהיו בטקסט.

יובל: נייס. בואי נדבר על השפה האיורית, ובמיוחד מעניין אותי ההחלטות על הצבעוניות המובחנת (אבל גם הקו והדמויות)

טוהר: שאלה מאוד רחבה, אבל אתחיל בצבעוניות – היה לי ברור שאני רוצה שתהיה הבחנה בין הסיפורים. העיסוק בבחירת פלטות צבעים לכל חוויה שהעברתי את הקורא הייתה כדי ליצור גם בידול בין הסיפורים וגם קו אווירה והזדהות עם החוויה שהדמות עוברת. לפעמים הבחירה הצבעונית עזרה לתמוך בסיפור ולפעמים יצרה בכוונה דיסוננס בין המציאות המתוארת לבין העולם הפנימי של הדמות.

מבחינת הקו האיורי – אני לא בטוחה שאני יודעת לשים על זה את האצבע, זה נע בין מה שאני מסוגלת אליו מבחינה אנטומית ואיורית לבין טעם אישי 🙂

יובל: תתני דוגמה? לדיסוננס או לתמיכה הצבעונית?

טוהר: תמיכה זה לדוגמה בסיפור של קיץ צהוב – בו מתוארת פלטה חמה של קיץ ישראלי מהביל. דיסונס מופיע בסיפור שבו אני משתפת על האולפנה והצבעים שם הם שילוב של צבעים חומים עדינים עם ירוק זרחני, שילוב שמסמל את הזרות שלי מול המקום שבו אני נמצאת

יובל: זה מעניין העניין הזה עם הצבעוניות, כי את מספרת מבחינתי סיפור נורא מקומי, ישראלי, עם נופים ומקומות ומוזיקה וצבא ובתים ישראליים, אבל הצבעוניות מהתלת בזה, משחקת עם זה. אפילו הדיסוננס בין השער המאוד ישראלי עם הצבעוניות המוכרת והאדום לבן במדרכה, ואז ורודים וסגולים וכתומים.

אין פה באמת שאלה…

טוהר: אני חושבת שדווקא בגלל שהרגשתי שאני כל כך תלושה במציאות שבה גדלתי, השתמשתי בצבעוניות שתדגיש שהספר מתחולל אמנם במציאות אבל רובו הוא מעין מונולוג פנימי – משהו שקיים רק בי. אז גם הצבעים הם מעין עולם פנימי ולא תיאור של הנוף הפיזי שהיה שם

יובל: אז בהקשר הזה מעניין אותי לשאול איך קרה שהספר יצא לאור בצרפת, עוד לפני ישראל. יש בו כמובן גם ממד אוניברסלי ועדין, אני תוהה איך הם תפסו את הסיפור (מה הם כתבו בטקסט הגב…)

טוהר: זה ידוע שלא קל להוציא ספרים בארץ, אני לא לגמרי יודעת למה זה ככה – אבל זה מה שקורה. ככה שכשסיימתי ללמוד שלחתי את הפרויקט למיטב ההוצאות ולא קיבלתי תשובות. אסף הפנה אותי לסוכן נובלות גרפיות (נייקולא גרייבל המהמם) שהתאהב בספר ובקול שהוא מייצג והחל לנסות לשדך אותו להוצאות בח״ול.

שוק הקומיקס בצרפת מוציא כמעט 5,000 ספרים בשנה ומאוד אוהב פרויקטים מכל העולם, וככה הוצאת דלקורט קנו את הספר. ודווקא שם – מול העורכת הצרפתית שביקשה ממני להרחיב את הספר – הבנתי שהם רואים בסיפור הזה סיפור התבגרות, ולא סיפור על נערה מההתנחלויות. הם ראו בזה קול של יוצרת נשית שמדברת על נשיות – על גיבוש זהות תוך כדי התאהבות, הפלה – וחוויות נוספות שהן מעבר לממד הדתי.

אבל לגבי הגב של הספר הם לגמרי לא הסתירו מי אני, היה כתוב ונוכח שאני מעבר לקו הירוק, שאני מהשטחים וכו׳ – אבל תגובות שקיבלתי מנשים מאלג׳יר ובלגיה הראו לי שהספר נוגע בנקודות של נשים רבות בלי קשר לאיזה דת – יהודי, מוסלמי, נוצרי – אלא פשוט נוגע בחווית התבגרות והקושי לצאת ממסגרת שנולדת אליה ולא בחרת אותה

יובל: מסכים לגמרי, זה הכי יוצרת נשית וסיפור התבגרות מבחינתי. ואני סקרן על מה יהיה הספר הבא שלך…

טוהר: הספר הבא שלי כבר כמעט מוכן:) הוא נקנה על ידי הוצאת דלקורט ואני ממש מקווה לסיים אותו לפני הלידה…

יובל: תספרי לנו על מה הוא?

טוהר: בוודאי, הספר יקרא ״מלאך חבלה״ והוא ספר המשך לבנות טובות הולכות לגיהנום, אבל לגמרי יכול לעמוד ברשות עצמו. הוא ממשיך עם אותה דמות ראשית והוא גם אוטוביוגרפי ויהיה בנוי כולו כשיחה עם חבר. 

הספר מתאר סוג של התקף חרדה אחד מתמשך, שבו אני מספרת לחבר על החיים שלי בשנים של התואר והמעבר לתל אביב. יעלו בו נושאים כמו מה זה להיות אישה, והשוני בין איך שתפסתי את החיים של נשים חילוניות בלי הדת והאכזבה שהחופש שדמיינתי הוא קצת אשליה – ויש תקרת זכוכית.

הוא יעסוק גם במרדף אחרי קריירה, דיכאון, ובאחותי שהיא מתמודדת נפש – שמלווה אותי בכל שלב בחיי. וכמובן הרצון להיכנס להריון והפחד לא להצליח

יובל: הו. זה נשמע כמו חומרים לארבעה ספרים, לא לאחד

טוהר: זה גם מה שחשבתי על הספר הראשון ואיכשהו הבליל הזה עובד… מקסימום נכין עוד ארבעה 😂

יובל: בדיוק. תזכירי לי בת כמה את

טוהר: מתקרבת ל־27 אבל עדיין 26

יובל: יפה. יש למה לחכות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

טוהר: אני חושבת שדיברתי מלא, אבל רק אוסיף ואגיד שזה באמת כבוד גדול שאנשים בוחרים לקרוא על החיים שלי, לוקחים את הזמן וכותבים לי ומשתפים אותי איך זה השפיע עליהם ואיפה זה פגש אותם. זה ממש לא ברור מאליו, כל החוויה הזו היא חלום שמתגשם ואני רוצה להודות להם על זה.

כאילו, מי היה מאמין – יובל סער מדבר איתי על ספר שהוצאתי ושכולם יכולים לקרוא:) אני מרגישה בת מזל. תודה:)

יובל: 🤡