נלי ונדין: היסטוריה לסבית ש(כמעט) אבדה לנצח

ב־28 באפריל 1945 מגיעות לנמל מאלמו בשוודיה נשים שניצלו מהתופת בגרמניה. הן מנופפות למצלמה. חלקן מחזיקות ידיים. שתיים מהן מתנשקות. מי הן? מהו הסיפור של כל אחת ואחת מהן? ״ביליתי שנים בפיענוח הסודות של הסרט הנושן הזה״, נשמעת קריינות הבמאי על רקע הסרט הנע בשחור לבן. אז מתחיל תהליך זיהוי קטן: הנה טרין דה האן זוואגרמן, הולנדית, סוציאליסטית פמניסטית, שהייתה עצורה ברוונסבורק במשך שלוש שנים, וזו לולה סילמן, נערה יהודייה בת 16 מפולין, שאיבדה את כל משפחתה במחנות, וזו… נדין הואנג״.

מולנו נחשפת דמות מסקרנת בעלת מראה סיני מתעתע שלרגע נדמית כגבר. אחת הפנים המרתקות בסרט הזה, שתקופה ארוכה אחרי המלחמה לא היה ידוע איפה היא, היו שמועות שהיא שבה לסין. ״תמיד סקרנה אותי הבעת עיניה״, אומר הבמאי. ״על מה היא חושבת ברגע השחרור הזה? עכשיו אני יודע את התשובה. אני יודע על מי היא חושבת״.

מקטע הארכיון הקצר שצולם בשחור־לבן, המרגש ביופיו, שפותח את הסרט, אנחנו עוברים לזמן הווה: סילבי, אישה בגיל העמידה שמתגוררת בחווה בצפון צרפת, מגלה אחרי מות אימה בתוך קופסה נעולה רישומי יומן, צילומים ממצלמת סופר 8 והקלטות אודיו. כולם היו שייכים לסבתה, נלי מוסט ווס, זמרת אופרה בלגית וניצולת מחנה הריכוז רוונסברוק. לסילבי יש קונפליקטים רבים לגבי הפתיחה והחשיפה שלה עצמה למה שבקופסה, משום שאלו חומרי נפץ רגשיים שאמא שלה דאגה להעלים, כדי שהיא לא תכיר. כך, לראשונה וביחד איתה, בידו המיומנת של מגנוס גרטן (״רק השטן חי ללא תקווה״), אנחנו נחשפים לחומרים עוצרי נשימה.

בניגוד לסרטים אחרים שעוסקים בשואה, הסרט כמעט ואינו עוסק במה שקרה במחנה הריכוז ובמלחמה. הוא מתמקד באהבתן של נלי ונדין ובסצנה ההומוסקסואלית בשנות ה־40 בקראקס. הוא מהווה שרשור בין־דורי של חומרי תיעוד מקוריים וייחודים, שגרטן מצליח לייצר מהם סרט דוקומנטרי בהיר, מורכב ואסתטי

״נלי ונדין״ הוא סרט שעוסק במסתורין שאפף שתי נשים שנפגשו בשנת 1944 במחנה ריכוז וחלקו, בתוך רגעים של אימה ובסתר, גם את הנשגב מכל – מה שהתחיל כחברות והסתיים באהבת אמת ותשוקה גדולה. בעזרת החומרים שבקופסה ומפגשים עם דמויות שונות, חושפת סילבי בהדרגה את סיפורן האמיתי של סבתא נלי ונדין. אם עצם היותו של סוד הוא מניע קונפליקטים קולנועי אדיר, הרי שתרומתו לסרט הדוקומנטרי היפה הזה היא גם בעלת משמעות פואטית ומבנית.

נדין הואנג הייתה בתו המרדנית של שגריר סין בספרד. היא אהבה לצלם ותיעדה את החוגים הספרותיים בפריז לפני ואחרי המלחמה, ובתוך כך גם את נלי, באינספור ווריאציות. הסרט מותיר את התחושה שכל כך הרבה מההיסטוריה הלסבית הזאת אבדה לנצח, ויש בו מחוויית הגילוי. מה עוד, שבשלב די מוקדם בסרט, סילבי מגלה שנלי הייתה מרגלת. עבור מי ולמה ואיך? מתי נלי ונדין הפכו למאהבות? נשאיר לכם את השאלות פתוחות, כולל את השאלה איך שתי הנשים שהתגוררו יחד אחרי המלחמה בוונצואלה הצליחו להסתיר את מערכת היחסים הרומנטית שלהן.

בניגוד לסרטים אחרים שעוסקים בשואה, הסרט כמעט ואינו עוסק במה שקרה במחנה הריכוז ובמלחמה. הוא מתמקד באהבתן של נלי ונדין ובסצנה ההומוסקסואלית בשנות ה־40 בקראקס. הוא מהווה שרשור בין־דורי של חומרי תיעוד מקוריים וייחודים, שגרטן מצליח ליצר מהם סרט דוקומנטרי בהיר, מורכב ואסתטי. הצילומים בסרט יפהפיים ונדמה כי כל פריים עומד בפני עצמו. גם שזירת הרמזים עד לכדי החשיפה הציבורית הראשונה של אהבה בין שתי הנשים עוצמתיות היא יפהפיה, ומתארת אהבה שנשמרה בסודי סודות בגלל התניות חברתיות וגינוי – וכעת זוכה לסגירת מעגל והכרה.

---

נלי ונדין
בימוי: מגנוס גרטן
93 דקות; שוודיה, בלגיה, נורבגיה, 2022
5 כוכבים