פיקוד גרון: למה יש לנו בעיה עם תנועה מקוטעת ונרעדת?

יובל: הי רותם, בוקר טוב. מה שלומך בימים טרופים אלו?

רותם: מחליף כובעים בקצב, אז יש קצת סחרחורת מכל התחלופה, אבל בסך בכל לא רע. מה שלומך?

יובל: ההשג הכי גדול שלי של 2023 היה השבוע כשהצלחתי סוף־סוף לישון 7 שעות בלילה, אז אני חושב שזה אומר הכל על שלושת החודשים האחרונים…

למה אתה מתכוון כשאתה אומר מחליף כובעים בקצב?

רותם: הרבה עיסוקים שונים: מלמד מחול, כוריאוגרפיה, מיומנויות במה, מלמד מתמטיקה, מעסה, לומד עיסוי בכיר ופתולוגיה, מופיע ומרצה סביב היסטוריה של מחול/פיזיות/משטרים תנועתיים…

אז לפעמים קצת מתיש ומבלבל, אבל בסך הכל אני מאוד נהנה מהוורסטיליות הזאת

יובל: נייס. אז צפיתי בחודש שעבר בפיקוד גרון בסוזן דלל, וחשבתי לא מעט על העבודה, שעוסקת הרבה בקול, ובקשר של קול לתנועה (ופוסט טראומה ועוד הרבה דברים), והנה אנחנו כאן בפורמט שבו אנחנו לא מדברים… והדבר הראשון שאני רוצה לשאול אותך הוא מה אתה עונה למי ששואל אותך עד כמה הטקסט שאתה מדבר הוא אוטוביוגרפי. כמה מכל זה אמיתי?

רותם: הכל. זאת עבודה אוטוביוגרפית לחלוטין. כל מה שאני חושף על הבמה הוא אמיתי ומדויק למיטב זכרוני

יובל: אז ספר בכמה מילים על מה העבודה, מה קורה בה, מנקודת המבט שלך

רותם: העבודה מדברת על השינויים בשפת גוף בעקבות חוויות טראומטיות. היא מחברת בין פוסט טראומה והפרעות תנועתיות.

היא מנסה לשרטט שלושה אופני תנועה: תנועה רגילה, יומיומית, שאנחנו לא ממש מתייחסים אליה כתנועה; תנועה רציפה ואלגנטית שמצריכה קואורדינציה וספורטיביות כלשהי שאנחנו רואים כיותר מבסדר ואנחנו צורכות אותה כמחול; ותנועה מקוטעת, מרצדת, מגמגמת, רועדת, שאנחנו רואים אותה כתנועה מופרעת/מפריעה/מעצבנת/בלתי נסבלת.

ובעבודה אני מעלה את השאלה – למה יש לנו כחברה בעיה כל כך קשה עם תנועה שבורה/מקוטעת/נרעדת. אני מראה וידאו של הפרעות תנועתיות פתולוגיות (שמועבר על ידי דוקטור נכבד באוניברסיטת סטנפורד), ואני מראה שדווקא במקרים שבהם הפרעה תנועתית היא מאוד קיצונית ומובהקת – כמו פרקינסון או שיתוק שרירים – יותר קל לנו לשאת את התנועה האחרת הזאת

יובל: למה באמת

רותם: מכיוון שאנחנו מבינים שהסיבה לתנועה היא מצב נוירולוגי/רפואי שיש לו שם. אבל במקרים שבהם אנשים זזות באופן מקוטע/שבור/מגומגם/נרעד – קשה לנו מאוד לסבול את האופן התנועתי הזה.

אז אני מדבר על הטראומה האישית שלי, ומראה איך החוויות שעברתי שינו את האופן שבו הגוף שלי זז – הקפיאו את ההליכה שלי, הפכו אותה למאוד נוקשה, מוזרה, אפילו קומית. אני מדבר על זה שחלק מההשפעות של הטראומה היו התקפות רעידות בלתי נשלטות

אני מדבר על הטראומה האישית שלי, ומראה איך החוויות שעברתי שינו את האופן שבו הגוף שלי זז – הקפיאו את ההליכה שלי, הפכו אותה למאוד נוקשה, מוזרה, אפילו קומית. אני מדבר על זה שחלק מההשפעות של הטראומה היו התקפות רעידות בלתי נשלטות

יובל: אתה רוצה לספר מה הייתה הטראומה?

רותם: בתיכון עברתי רדיפה בריונית יומיומית על ידי חבורת נערים מהכיתה הסמוכה. היתה להם סלידה קשה מההליכה הנשית שלי בעיקר. ובמשך כמה שנים טובות הם הלכו אחרי לכל מקום, וצחקו באופן מאוד שיטתי על כל תנועה ותנועה הכי קטנה שלי – שינויים בהבעות פנים, שפת גוף, הליכה… אז הייתי ממש תחת זכוכית מגדלת בלתי מרפה לאורך אותן השנים.

הם אכפו את הסלידה שלהם במילים, בקריאות גנאי, בזה שהם היו מקיפים אותי בבת אחת ברחבות של בית הספר (בדרך כלל במקומות שבהם לא היו אנשים אחרים, ושם היו טקסי השפלה). ובמקומות אחרים היו השפלות פומביות שונות. הייתה גם קצת אלימות פיזית, אבל האלימות הפיזית לא היתה המרכיב המצלק באמת.

יש עוד הרבה פרטים לסיפור הזה, אבל אני מעדיף לא להיכנס לזה מעבר לזה

יובל: ברור. רק מלקרוא את זה זה נשמע קשוח

יובל: אז מעניין אותי מה הוביל לעבודה? מה ברצף העיסוק שלך במחול הוביל בסופו של דבר לפיקוד גרון, שאולי חשוב גם להגיד שהעבודה מוגדרת כ״מופע הרצאה״, זה לא רק מחול, זה לא רק דיבור, זה לא רק וידאו – זה שילוב של הכל למשהו יוצא דופן

רותם: נראה לי שמה שהוביל לעבודה היה הבשלה ארוכה של הפרשה הזאת (במסגרת טיפול פסיכולוגי כמובן), כמו גם היכרות עם נטלי צוקרמן שאותה אני מזכיר בעבודה.

הכרתי את נטלי לפני עשר שנים פחות או יותר. נטלי היא כוריאוגרפית, פרפורמרית ובמאית שסובלת מפגיעה עצבית בעמוד השדרה בעקבות תאונה שעברה בגיל 12. ובעבודות הבמה שלה היא מתעסקת הרבה בהשלכות של היותה נכה באופן שאינו נראה לעין. היא לא בכיסא גלגלים ולכן קשה לאנשים להבין שהיא נכה.

כשנפגשנו לראשונה דיברנו הרבה על האופן שבו שנינו זזים, ועל הסטיגמות שמתלוות לזה. ומאוד הזדהיתי איתה, אבל חשבתי בזמנו שאצלה יש את כל הלגיטימיות להתעסק עם זה על הבמה. למעשה, הסיבה שבגללה בחרתי להיות רקדן היתה ממש הצורך להשתלט מחדש על הגוף הסורר ועל התנועות הרועדות, כדי שאנשים יתפסו אותי כאיש חזק/אמיץ/עם בטחון עצמי, שזה ממש אנטיתזה לאופן שבו תפסו אותי בתיכון כיצור עלוב מאוד, כפחדן, כרכרוכי שלא מגן על עצמו.

האירוניה היא שהמחול באמת הצליח לשנות את התפיסה של אנשים מסביבי בקשר אליי, אבל בגלל זה גם המשכתי להדחיק את חוויות התיכון במשך שנים ארוכות ולא התמודדתי באמת עם מה שהיה ועם הרעידות/גמגומים/עיניים מרצדות שממשיכים ללוות אותי במידה מסוימת עד היום

הסיבה שבגללה בחרתי להיות רקדן היתה ממש הצורך להשתלט מחדש על הגוף הסורר ועל התנועות הרועדות, כדי שאנשים יתפסו אותי כאיש חזק/אמיץ/עם בטחון עצמי, שזה ממש אנטיתזה לאופן שבו תפסו אותי בתיכון כיצור עלוב מאוד, כפחדן, כרכרוכי שלא מגן על עצמו

יובל: תגיד, בסוף המופע אתה יותר מרגיש שחרור או סחוט (או שזה לא סותר)? כי אני הרגשתי די גמור, במיוחד שלא לגמרי ידעתי למה אני מגיע, לא לגמרי הייתי מוכן לחוויה הרגשית האינטנסיבית הזאת

רותם: 🤣

זה מאוד תלוי בהופעה עצמה. זה תלוי אם עשיתי עבודה טובה בעיני עצמי כפרפורמר באותו הערב או לא.

אני תמיד מרגיש סחוט כי זאת עבודה קשה להופעה – היא סוחטת קוגניטיבית (לזכור את כל הטקסט), רגשית (מסיבות ברורות), ופיזית (כי אני כבר לא רקדן צעיר, ואני גם רוקד בהופעה..). בוא נגיד את זה ככה – אם אני עושה עבודה טובה – אני לוקח את הזמן, ואז הרבה יותר קל לקהל לצאת מההופעה פחות סחוט שכלית.

איך באמת הגעת להופעה?

יובל: מה זאת אומרת? למה אתה מתכוון?

רותם: איך שמעת עליה? הקהל שמגיע להופעות שלי הוא בדרך כלל מאוד מקורב – סטודנטים/יות, חברים, קולגות…

יובל: אה, אני מאוד אוהב מחול ורואה הרבה מחול, תמיד, אבל במיוחד בשנים האחרונות, ואני מסתכל כל חודש מה קורה בסוזן דלל ומסמן לי דברים שנראים מעניינים. לא מאוד מסובך…

וגם השם היה מסקרן. מה שבטוח הוא שאני לעולם לא אקח את הגרון שלי כמובן מאליו 🙈

רותם: 🤣 טוב לשמוע. כן – העבודה נגמרת במצגת אנטומית שמסבירה משהו על המכניקה הפסיכו־פיזית שלנו. היא מתרכזת סביב עצם ההיואיד (״עצם הלשון״), והיא שוטחת תיאוריה קטנה שלי לגבי הקשר בין שרירי ההיואיד לבין חוויות פוסט טראומטיות.

אבל באמת לא כדאי להיכנס לזה במסגרת צ׳אט. זה מורכב, וצריך את לראות את הדימויים ולשמוע את ההסברים שנלווים לזה כדיי לעקוב אחרי התיאוריה הקטנה הזאת

יובל: בהחלט. אז שאלה לסיום: בסוף בסוף בנקודת הזמן הזו, אתה אופטימי? (אני יודע, שאלה גדולה, על המצב, על האנושות, על היכולת שלנו להיות סלחנים ונדיבים. תבחר למה אתה רוצה לענות)

רותם: וואוו… אממ… באמת שאלה גדולה. אולי הכי קל לי לענות דווקא אם אני אופטימי לגבי ״המצב״ או ״מצב האנושות״ היום. אז כן – אני אופטימי.

אני חושב שבתחילת המאה ה־21 עם כל הסדרות האינסופיות שמופיעות בנטפליקס ומשרטטות אינסוף נרטיבים שבהם אנשים רוצחים זה את זה על ימין ועל שמאל ואי אפשר לבטוח באף אחד, קשה לנו להאמין זה בזה. אבל ההיסטוריה האנושית היא הפוכה; היא מתארת שיתוף פעולה יוצא דופן לאורך עשרות אלפי שנה. אנחנו הגענו עד המאה ה־21 והמצאנו מחשבים ואינטרנט בזכות שיתוף פעולה הדוק לאורך עשרות אלפי שנים.

בעיני ההיסטוריה בסופו של דבר מתקיימת בזכות ״פחדנים״ או אנשים שרוצים לחיות, ולא בזכות הגיבורים שמוכנים להקריב את חייהם. ועד כמה שלהחזיק רובה ולהיראות קשוח נראה סקסי בנטפליקס, רוב בנות חווה שאני מכיר סביבי לא מצליחות לדמיין את היום שבו הן ירדו לרחוב ויתחילו לירות באנשים אחרים, כמו שקורה בכל סדרות הזומבי המטופשות.

המצב בארץ היום הוא אכן מאוד קשוח אבל הוא נובע ממציאות מורכבת, מקשיי חיים אמיתיים, אבל גם הרבה משסועים תרבותיים ופוליטיים שלא עולים בקנה אחד עם הצורך הבסיסי של רוב בני האדם לחיות יחד.

אולי דרך טובה יותר להסביר את נקודת המבט הזאת הזאת, היא שעל כל מעשה אלימות יש 100,000 אינטראקציות יומיומיות שבהן אנשים משתפים פעולה בלי להרוג זה את זה: האקט הפשוט של לקנות קפה to go הוא דוגמה קטנטנה למה שאני רואה כשיתוף פעולה מופלא

---

רותם תשח | פיקוד גרון
מרכז סוזן דלל, 15.4