ניצה פרי: ״אנחנו לא מרגישים את מלוא חשיבותו של משהו ברשותנו, עד שהוא נלקח מאיתנו״

יובל: הי ניצה מה שלומך בימים אינטסיביים וקשוחים אלו?

ניצה: לא הכי נינוחה, דואגת, מרגישה בעירה פנימית, צורך לעשות מעשה. הכל מתערבב עכשיו יותר מתמיד: האמנות, המציאות. האמת, אני הולכת לישון כשעיניי פקוחות לרווחה

יובל: כן. מבין לגמרי. את מרגישה שזה מחלחל לעבודה?

ניצה: כן, מאוד משפיע, האמת שהתערוכה הזו התפרצה מתוך המציאות הזו

יובל: אז רגע לפני שנדבר על התערוכה, ספרי רגע על הגלריה לאמנות במודיעין – כמה זמן היא קיימת, כמה תערוכות כבר אצרת בה ובכלל

ניצה: גלריה 51 נפתחה ביוני 2021, כגלריה עירונית לאמנות. הגלריה נתמכת על ידי משרד התרבות ועד כה אצרתי בה שש תערוכות, זו השביעית. היא חשובה מאוד עבורי ועבור העיר שבה היא פועלת. אני רואה בה כמעבדה שפועלת בלי הפסקה של נושאים שבוערים בי והיו גם תערוכות שלקחו פסק זמן מההוייה והבעירה הזו כמו התערוכה ״סזורה״ למשל.

אגב, חוץ מהגלריה אני מנהלת את תחום האמנות בעיר, ויש עוד שני חללי תצוגה במודיעין, בית האמנים ומוזיאון מורשת, שהכנסתי אליו אמנות עכשווית החל מהשנה הראשונה להקמתו, וכך יהיה הלאה, ואלו הם החזון והפעולה שלי בכל פלטפורמה אפשרית בתחום האמנות בעיר. אני מרגישה מבורכת, להיות אחראית על שלושה חללי תצוגה

יובל: נייס. תגידי מילה על השם, 51? וקצת עלייך?

ניצה: הגלריה פועלת בתוך שכונת מגורים ברחוב שנקרא בנימין 51, זה היה מדליק לקרוא לה 51 ולא חשבתי פעמיים. נדבקתי בשם. אני אוצרת מאז 2008, הייתי אוצרת עצמאית עד לפני שלוש שנים. את האהבה האמיתית לאמנות חוויתי בפעם הראשונה כשירדתי במדרגות של המטרופוליטן כשגרתי בניו יורק, שם הכרתי את ברטה אורדנג, והתחלתי כבר שם ללמוד אמנות. בשנה הראשונה שעברתי לגור במודיעין ראיתי שאין בה אמנות, זה היה לפני 12 שנה. ידעתי שזו המשימה שלי, לייצר אמנות במקום שאין.

לפני שהגעתי למודיעין עבדתי כמה שנים טובות במוזיאון ישראל, במוזיאון בת ים, במוסררה. לפני שנה פרשתי מצוות ההיגוי של איגוד האוצרים בהקמה – שזה גם היה חזון, להקים יש מאין. זה היה ועדיין צוות נפלא וחשוב

יובל: יפה. ועכשיו לחירות בלתי צפויה. ספרי קצת על התערוכה, מה קורה בה, מאיפה הגיע הרעיון

ניצה: התחלתי לעבוד עליה לפני כחודשיים, כשהתפרץ הכל, אבל המושג ״חירות בלתי צפויה״ עלה הרבה קודם תוך כדי קריאה של הספר ״מה ילד יום…״ שבו מתקיים דו שיח בין ז׳אק דרידה ואליזבת רודינסקו על איך יראה המחר? ומה ילד יום?

צמד ההוגים המרתק הזה מנסים לחזות את פני החברה בעתיד הקרוב על פי הבנתם, את התהליכים המהירים שמשנים את פניה בעשרות השנים האחרונות. אגב, המהדורה הראשונה של הספר יצאה ב־2003. היום 2023. זו טרפת, לא?

יובל: אבל מה הם אומרים? לאיזו מסקנה/ות הם מגיעים?

ניצה: המסקנה המרכזית היא שהכול מתקדם מהר מהר מדי, לא צפוי, מעבר לשליטתנו. כדוגמה הם מביאים את השתלטות המכונה לרמה שמביעה דאגה ומטלטלת את מעשה היצירה: האם מחשב שמתוכנת היטב יכול לכתוב באחד הימים את ״בעקבות הזמן האבוד״ של מרסל פרוסט והרבה יותר טוב מפרוסט עצמו? אני מאמינה שלא ורוצה לקוות שלא

יובל: מי יודע… אז מאיפה התחלת? למי פנית? מה את יכולה לספר על תהליך העבודה?

ניצה: התחלתי מהנושא הזה שכפי שציינתי היה בראש מזמן, ולפני כמה חודשים היה לי ברור שזו התערוכה הבאה, ״חירות בלתי צפויה״. פניתי לשמונה אמנים מרתקים שלמרות קוצר הזמן, התחברו מיד לנושא. היה לי ברור שאחד הנושאים המרכזים שאני רוצה להציף הוא הפרפורמנס כי יש בו הרבה חופש בלתי צפוי, ויצרתי קשר עם מורן אסרף שעשתה פרפורמנס במיוחד לתערוכה, אחרי שנה שלמה שבה הפכה לאמא ולא יצרה אמנות

החירות הבלתי צפויה היא משהו שלא בשליטתי, אירוע בלתי צפוי, מה שבלתי ניתן לחשבו, לתכנן אותו משהו שמפתיע אותי. התערוכה בוחנת כיצד אמנים מבטאים עודפות של חופש ביצירתם

יובל: מה מורן עשתה בפרפורמנס? ותני דוגמה לעבודה או שתיים נוספות

ניצה: קצת על פרפורמנס ועד כמה הוא לא צפוי… הפרפורמנס מציף מרחב שלם של מתחים וקונפליקטים והוא נולד מתוך דחף לשבור גבולות. הצופים מוזמנים להתערב, חלקם בוחר לא לממש את החופש לפעול ואחרים לוקחים חלק במיצג ופועלים ללא הנחיות ועל פי קודים אישים שלהם, שלעיתים נמצאים מחוץ להגיון הפנימי של המיצג עצמו – כמה לא צפוי המדיום הזה.

מורן עשתה מיצג שבו התכסתה במפת שולחן של שבת, ושרה שיר ערש. בשנה השלמה שבה לא יצרה, היא גילתה שזה השיר שהרגיע את בנה לאחר שגופה כאב במשך זה רב. ההזמנה לפרפורמנס הייתה חוויה מעצימה עבורה ועבור הקהל. לרבים זה נראה כמו טקס קינה, טקס אבלות (על החירות שאיבדה: היא הרגישה כאמא כלואה בגופה ואת האמנות כלואה בתוכה).

עבודה נוספת היא הסרטון ״הורה״ שיצר האמן והאנימטור יואב בריל, שמציג את החוויה הסובייקטיבית של גברים הומואים במרחב העירוני של תל אביב. החוויה, שהביטוי המוחשי, הגופני והרגשי שלה מתבטא ביכולת של הגברים לאחוז ידיים בפומבי ולבטא בכך את זהותם המינית, שונה באזורים ובשכונות שונים בעיר

יובל: אז אם לחזור לשם התערוכה, חירות בלתי צפויה: מהי מבחינתך? בגלל ולאור התקופה הנוכחית

ניצה: אנחנו לא מרגישים את מלוא חשיבותו של משהו ברשותנו, עד שהוא נלקח מאיתנו. דרך ההעדר והחלל שזה מותיר בנו ניתנת לנו האפשרות לחפש ולהגיב באופן אקטיבי ולהחזיר לנו את מה שנלקח מאיתנו.

החירות הבלתי צפויה היא משהו שלא בשליטתי, אירוע בלתי צפוי, מה שבלתי ניתן לחשבו, לתכנן אותו משהו שמפתיע אותי. התערוכה בוחנת כיצד אמנים מבטאים עודפות של חופש ביצירתם: באלו אופני ביטוי משנה תודעה זו של חופש את משמעותה לגמרי והופכת למועקה? מהן ההרפתקאות והסיכונים שמציפה חירות זו ביחסים בין האמן לצופה לבין עבודת האמנות? והאם חופש יתר עלול להתגלות כעוד צורה של דיכוי?

יובל: אז שאלה אחרונה: את אופטימית? אני יודע שזו שאלה גדולה…

ניצה: קל להגיד במצב הנוכחי שלא, אבל אני בוחרת בכן. במקום שמחכה הבלתי צפוי אנחנו חשופים ופגיעים אך גם נידונים להחליט

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

ניצה: כל אחת מהעבודות בתערוכה מציגה ומציבה פרספקטיבה אחרת להתבונן במציאות. זו היכולת הכבירה והאלמותית של האמנות. פשוט להמשיך לעשות אותה

---

חירות בלתי צפויה
אוצרת: ניצה פרי
גלריה 51, רח׳ בנימין 51, מודיעין
משתתפים: בן הגרי, בלה וולובניק וזמיר שץ, יואב בריל, דניאל פלדהקר, נעמי מנדל, עדנה אוחנה, מורן אסרף
נעילה: 31.5