ג׳ון וויק 4: סרט אקשן שמחזיר עטרה ליושנה

הכל התחיל עם קיאנו ריבס וכלב תמים שנפל קורבן לפריצה (השם יקום דמו), בסרט שמלבד הכוריאוגרפיה שלו, לא הציע הרבה חדש. שלושה סרטים אחר כך, סדרת הסרטים של ג׳ון וויק מגיעה לשיאה. אמנם וויק פרק 4 שומר על התבנית השבלונית שלו ונותר די מטופש מבחינת הדיאלוגים והעלילה, אבל הוא ממשיך להציע סצנות אקשן רהוטות, שלוליות של דם, מניין הרוגים של שלוש ספרות לפחות, ובעיקר הרבה מאוד כיף. יש לו רק בעיה אחת (אבל נגיע אליה בהמשך).

אני לא בטוח שיש טעם בתיאור העלילה. אם ראיתם את הטריילר זה די ברור; אם ראיתם את אחד מקודמיו – זה אותו סרט רק בווליום גבוהה יותר. אבל אם מתעקשים: קיאנו ריבס חוזר לשחק את ג׳ון וויק, AKA הבוגימן, אדם קטלני שיודע להתמודד גם מול קבוצות של 20, 40, או 100 אויבים במכה, כשלרשותו רק מניפה, עפרון וקופון לאיקאה.

בסרט הראשון גנבו לו את הרכב והרגו לו את הכלב. בתגובה, הוא עשה מה שכל בעלי כלבים היו צמאים לעשות בסיטואציה כזו, לצאת נגד המאפיה כולה לא משנה מה תהיה התוצאה. מאז המצב הסלים: המאפיה היא חלק מארגון רחב יותר, והארגון הרחב יותר הוא חלק מארגון על – ״השולחן הגבוה״ (דווקא שולחן נמוך וסטנדרטי, אבל בסדר). מסיבות נקם וויק נבלע שוב לעולם הפשע.

הגיבור, שתואר כזאב בודד וקטלני, שומר על המסורת וממשיך למצוא חברים ישנים שהופכים לבעלי ברית, בזמן שבעלי הברית הישנים הופכים לאויבים ודמויות ללא פנים נמחקות מפני האדמה כי הן עשו את הטעות וניסו להתנקש בו. אפשר להבין אותם, כי החוזה על ראשו של וויק הולך וגדל לעשרות מיליוני דולרים. לאורך הסרטים ריבס מטייל בעולם, מנסה לדבר שפות זרות במבטא לא משכנע ולא מוותר על הבעת הפנים שנתקעה עליו מאז המטריקס. בין לבין יש דיאלוגים מגוחכים, שחקנים שלועסים את התפאורה וכלב חדש שלא באמת צריך.

לא באתי לצפות בדרמה תקופתית, אני באתי לצפות ביצירה קולנועית עם לוגיקה של משחק מחשב. הסרט מודע לדיאלוגים הקלישאתיים והנדושים שבו וזה מאפשר להשתעשע

אבל כל זה לא משנה בכלל: לא באתי לצפות בדרמה תקופתית, באתי לצפות ביצירה קולנועית עם לוגיקה של משחק מחשב. הסרט מודע באופן משעשע לדיאלוגים הקלישאתיים והנדושים שבו. מקיאנו ריבס אני לא מצפה הרבה בגזרת הבעות הפנים או הדיקציה. לסרט כזה, במיוחד הרביעי במספר, מגיעים בדרך כלל כשיודעים למה נכנסים ומהי התמורה. והוא מספק את הסחורה: אקשן ללא מעצורים, כוריאוגרפיה יצירתית, נועזת, חדה – ריקודי קרב מרהיבים למראה. הכל מתרחש בלוקיישנים מגוונים, מלווים במשחקי תאורה וצבעים שרק מוסיפים לתענוג.

מי שאחראי לספקטקל המדמם הנוכחי הוא אותו אחד ששירטט את קודמיו יחד עם ריבס – הבמאי צ׳אד סטהלסקי. לפני שביים את קיאנו ריבס הוא שימש כפעלולן שלו בסדרת סרטי מטריקס. היוצרות התהפכו – ריבס עושה את רוב הפעלולים שלו בעצמו – ובהתחשב בגילו (58) זה בהחלט מרשים, וסטהלסקי מביים את סצנות הקרב בצורה פנומנלית, שמשתכללת מסרט לסרט. הסדרה חבה את הצלחתה לשניהם.

גם שחקני המשנה מוסיפים טעם רב: לורנס פישבורן ואיאן מקשיין חוזרים לתמוך בוויק, כוכב האקשן דוני ין (ייפ מאן) נכנס לזיכיון ועושה עמו חסד בעוד הוא, בעל כורחו, מנסה לצוד את וויק. שניהם מייצרים כמה סצנות שעשויות לגרום להתקף אפילפטי ודורשות יחס פריימים גבוה במיוחד. את הארכי־נבל הנוכחי משחק ביל סקארסגארד (״זה״) בחליפה מעונבת. אפרופו חליפה, יש לסרט המון שיק, מה שממשיך להציב אותו כמועמד לסרט הפעולה הססגוני ביותר שנוצר אי פעם.

עם זאת, וקצת נמאס לי כבר להגיד את זה, אבל כמו הרבה מהמדיה האודיו־וויזואלית של היום – יש בעיה במינונים. הסרט ארוך מדי ומכיוון שהוא משחק על אותו תרגיל, זה מוריד מהאפקט, לא משנה כמה מניין הגופות עולה וכמה יצירתי וויק הופך בניסיונו להגן על עצמו או לתקוף אחרים (קשה להבחין בין השניים). זה יפה שהוא מצליח להתמודד עם שלושה מתנקשים מנוסים חמוש רק בכרוב סגול וצ׳ופסטיק, אין באמת צורך בעוד סצנה של רבע שעה שבה הוא קושר שני מלפפונים יחד בצורת נונצ׳אקו כדי לחסל עוד שלושה מתנקשי צמרת ו־14 חיילים גנריים מס׳ 132-145. שעתיים היו מספיקות כדי להעביר את המסר, לא צריך למרוח את הסרט על גבי 169 דקות.

אם הצפייה נעשית בבית אז מילא, אפשר לעשות הפסקה. אבל באולם הקולנוע זה כבר מעיב על הצפייה. כך או כך, זה לא סרט לכולם. זה סרט למי שקרא את כל הסעיפים בחוזה הז׳אנרי, חתם על כל עמוד והסכים לוותר על נספחים יומרניים כמו איכות משחק ותסריט קוהרנטי תמורת ספקטקל נטו. ג׳ון וויק מיועד לאוהבי ואוהבות הז׳אנר. ואם אי פעם תתקלו – כמוני – באמירה כמו ״אין כבר סרטי אקשן טובים כמו פעם׳״, תשאלו ״האם ראית.ה את ג׳ון וויק?״ – שכן הוא מצליח להחזיר עטרה ליושנה, ועוד קצת.

---

ג׳ון וויק 4
בימוי: צ׳אד סטהלסקי
169 דקות; ארה״ב, 2023
4 כוכבים