Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
סוסים על איילון: הפרפורמנס של פרשי המשטרה מתחבר לדימויי סוסים באמנות
מאז שהחלה המחאה נגד ההפיכה המשטרית הסוסים המשטרתיים מופיעים יותר ויותר במרחב הציבורי, ודימויים של המפגינים לצד או למול שורות של פרשים באיילון מבליחים תדיר בעת הגלילה היומיומית ברשתות. לפני מספר שבועות תועד סוס משטרתי קורס על מפגינים, ובסרטון אחר תועד פרש מצליף במפגינה.
קריאות להפסיק את השימוש בבעלי חיים בכוחות המשטרה נשמעים כבר מאז מחאת בלפור, והם מכוונים גם למען המפגינים והמפגינות וגם לטובת הסוסים, שחווים רעש, דוחק ועשן, שעלולים לגרום להם נזק נפשי ופיזי. במשטרה, מנגד, מוצג השימוש בסוסים כניסיון למנוע חיכוכים עם המפגינים.
סוסי משטרה על כביש איילון. צילום: ליאת זנד
נפוליאון חוצה את האלפים, ז׳אק לואי דוד, 1805. צילום: ויקימדיה קומונס
סוסים משמשים כוחות שיטור ברחבי העולם, במיוחד כאמצעי לפיזור הפגנות, במטרה להגביה את השוטר מההמון, לסייע לו להשיג נקודת מבט רחבה יותר על המתרחש, וכן לגרום לו להיראות למרחק כהרתעה ומניעת פשיעה. הפרש הוא המלך, הקאובוי, החוק והסדר.
בתודעה הקולקטיבית, הרמתו של השוטר מההמון מזכירה מצביאים ושליטים רבי עוצמה מהעבר, כמו אלכסנדר הגדול, ג׳ינגיס חאן ואפילו מאיר דיזיגוף, שדמותו על הסוס מונצחת בשדרות רוטשילד. העין מתקשה להפריד את הגוף הגברי מהחיה. קשה לעשות זאת גם בשל העובדה שמרבית פרשי המשטרה בארץ ובעולם הם גברים, ובתפקידם הם ״מבצעים גבריות״ (כפי שמכנה זאת ג׳ודית באטלר, כשהיא כותבת על פרפורמטיביות מגדרית במסה ״צרות של מגדר״). הפרפורמטיביות בולטת בכך שתפקידו של הפרש המשטרתי קשור קשר הדוק להיותו נראה, וליחסי הגומלין שלו עם הקהל.
ביונסה או ליידי גודייבה
דוגמה ידועה לייצוגו של הסוס והפרש היא דיוקנו של נפוליאון בונפרטה חוצה את האלפים של ז׳אק לואי דוד, שבו נראה המלך כשהוא רכוב על סוס לבן שרגליו הקדמיות באוויר, בדהירה לקראת המלחמה. הסצנה המצוירת בלתי אפשרית בכל אמת־מידה של סטטיות, נראות או נוחות. כחלק מייצוגים רבים בהם נראים מנהיגים ״חזקים״ – אם הסוס הוא חיית פרא, אזי הרוכב שמצליח לביית אותה הוא בעל כוח רב.
הסוס מסמל חופש תנועה, אוטונומיות וחירות. הפרש הרכוב והסוס קיבל מאז פרשנויות רבות, ובשנים האחרונות ניכר ניסיון לפרק את הקישור המקובל בין החיה האצילית לסטטוס החברתי של הרוכב. נדמה שלאחר היסטוריה שבה הוצג הסוס כחיה חזקה שמובילה את מנהיגי העולם ללא חשש אל הקרב, הייצוגים שלו במאה ה־21 מנסים לערער על יחסי הכוחות בחברה, לפרום את המיתוס או לקשור אותו לסוג חדש של כוח.
ליידי גודייבה בציור של ג׳ון קולייר, 1898. מוזיאון הרברט לאמנות. צילום: ויקימדיה קומונס
כך לדוגמה, עטיפת אלבומה האחרון של ביונסה, Renaissance, שבה היא נראית רכובה על סוס מטאלי. הצילום מזכיר את ציורו של ג׳ון קולייר המתאר את ליידי גודייבה (שעל פי השמועה רכבה ערומה על סוס כדי לשכנע את בעלה להקל מיסים על הציבור שעליו שלט). ביונסה מנכסת לעצמה את הדימוי, שיכול להיות בעל משמעויות שוביניסטיות או גזעניות (בהקשר לבוקר המשליט סדר במרחב ה״מערב הפרוע״), וכך מדגישה את הניגוד ולוקחת את הכוח לידיה – כאישה וכאפרו אמריקאית, ואף מעניקה לו ניחוח דיסקו־אלקטרוני־עתידני.
בסדרת עבודות מתמשכת החל משנות ה־90, השתמש האמן האיטלקי מאוריציו קטלן בסוסים והסיר מהם את ההוד וההדר האופפים אותם. העבודה הראשונה בסדרה, ״הבלדה על טרוצקי״ (משנת 1996), היא סוס מפוחלץ, מחובר באוכף לתקרה, ארבעת רגליו שמוטות מטה בחוסר אונים. כך באופן מילולי – הסוס חסר את האון שלו. השם מתייחס ללאון טרוצקי, מהוגי ומנהיגי המהפכה הקומוניסטית הבולטים, שלבסוף הוגלה מברית המועצות ונרצח בפקודתו של סטלין.
הסוס מסמל חופש תנועה, אוטונומיות וחירות. בשנים האחרונות ניכר ניסיון לפרק את הקישור המקובל בין החיה האצילית לסטטוס החברתי של הרוכב. נדמה שלאחר היסטוריה שבה הוצג הסוס כחיה חזקה שמובילה את המנהיג הגיבור אל הקרב, הייצוגים שלו במאה ה־21 מנסים לערער על יחסי הכוחות בחברה, לפרום את המיתוס או לקשור אותו לסוג חדש של כוח
התבוננות בסוס מעלה שאלות על האופן שבו נוצר דימוי ההירואי לאורך ההיסטוריה, ומותיר את המורשת המלחמתית כבלון ריק מאוויר, או במילים אחרות – איך נפלו גיבורים. בעבודות אחרות בסדרה נראים סוסים תלויים מצווארם על קיר גבוה, כשגופם האדיר שמוט כמעיל התלוי על וו וממתין לבעליו.
הסוס שמסמל כוח גברא, חירות ואוטונומיה, נראה פתטי כניסיון כושל להביט אל העבר השני של הקיר. הסוסים התלויים מעוררים בצופים פליאה, אימה וזעזוע, מורבידיות שנעה בין הטרגי לקומי. נוכחותו של הגוף העצום אינה מצליחה לגבור על המחשבה המטרידה – מה קרה לראש?
גם האמנית הבלגית ברלינדה דה ברויקרה משתמשת בסוסים בעבודתה כבר משנות ה־90. בניגוד לקטלן, שלמרבית מעבודותיו יש ניחוח של התרסה והומור, בעבודותיה של ברויקרה יש עדינות וכאב. בעבודתה Variable Dimensions נראים שלושה סוסים, גופם מעוך ומתפתל על הרצפה. העבודה נעשתה בהשראת צילומי ארכיון של סוסים מתים ממלחמת העולם הראשונה.
ברטרוספקטיבה שלה, No Life Lost – After Humanity, שהוצגה לפני כשנה בגלריה פדרו קארה בליסבון, היא הציגה שני מיצבים מונומנטליים: באחד שני סוסים נחים זה על זה בתוך ויטרינה מזכוכית. גופו של הסוס התחתון קפא בזמן בתנוחה מתפתלת, אולי מכאב; פניו של העליון מכוסות בתחבושות, ושתי רגליו הקדמיות כרוכות יחד ברצועת עור.
במיצב השני נראה סייח שרוע על שולחן, כשגופו כרוך בסוג של שק. שני המיצבים האלו מרחיקים לכת מדימוי הסוס כמייצג הגמוניה. הסוס הוא האמצעי דרכו דה ברויקרה מעלה שאלות על שהייה ומשך חיים של גוף, על התווך שבין חיים למוות, ואפילו מהדהדת את מסורת ציורי הטבע הדומם בתולדות האמנות.
מדימוי כוח להתנגדות
בעקבות המחאה וההפגנות שמתקיימות בחודשים האחרונים, החליט מוזיאון תל אביב להוסיף לתערוכת הקבע של האוסף הישראלי ״דמיון חומרי״ את ״מרכז כובד״ – 45 עבודות חדשות ברוח השעה. ביניהן הציור ״הפגנה״ של אולגה קונדינה, שבו פרש משטרה רכוב בפעולה בזמן הפגנה, והסצנה כולה בוערת באור פנסי הרחוב הכתומים.
סוסים הם נושא קבוע וחוזר גם בעבודתה של האמנית נועה אירוניק. הציורים והמיצבים המונומנטליים שלה מציגים סוסים ופרשים בסיטואציות גרוטסקיות וקריקטוריות. הן הגוף האנושי והן גוף הסוס מעוותים במה שניתן לפרשו בין כאב לזחיחות. הסוס והפרש אצל אירוניק הם לא צוות סטנדרטי שמטרתו המשותפת היא ניצחון – הם חולקים סיגריה, מנסים לדקור אחד את השני, משתינים זה על זה או מתרסקים יחד.
נועה אירוניק. צילום: מ״ל
האמן עמית כנפי, שעוסק גם הוא בדימוי הסוס באופן תדיר, העלה השבוע לחשבון האינסטגרם שלו ציור שצייר לאחר שפרש משטרתי רמס לדבריו, אותו ואת חברו. בציור נראה הפרש חסר פנים, עיניו החסרות מכוסות וכן גם אלו של הסוס. על אף שאין דמיון בין גוף העבודות של כנפי ואירוניק, העיסוק של שני האמנים הצעירים בדימוי הזה באופנים שונים מעלה את התהייה, האם הפך הסוס מדימוי של ניצחון, מונרכיה או כוח, דווקא לדימוי של התנגדות.
ייתכן שאחד הגורמים המרכזיים לעיסוק בדימוי הזה, שמבעבע מעל פני השטח, הוא יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים בין המפגין.ה לשוטר, שמובילים לרוב לשימוש בכוח יותר מאשר בהגנה. דוגמה מפוארת לכך מציגה אמנית המיצב והאקטיביסטית הקובנית טניה ברוגרה. ברוגרה גדלה בימי שלטונו של פידל קסטרו, וכאמנית שפועלת תחת השלטון הקובני, היא נכלאה מספר פעמים, וכיום מתגוררת מחוץ לקובה (שכן אם תחזור היא כנראה תכלא שוב).
ההתנגדות האזרחית שמתחוללת בחודשים האחרונים מראה שהציבור מבקש לשנות את הסדר החברתי, ומגמה חדשה של אי־ציות והתנגדות באה לידי ביטוי מיוחד במפגשים בין המפגינים.ות לפרשי המשטרה וסוסיהם
בעבודה שהוצגה באולם הטורבינות במוזיאון הטייט מודרן בשנת 2008, Tatlin’s Whisper #5, הוצבו שוטרים רכובים על סוסים, שכיוונו את הקהל באמצעות טכניקות לפיזור הפגנות כמו סגירת דלתות הגלריה, דחיקת הקהל לצד אחד או ביזורו לקבוצות. לדברי האמנית, חלק מעוצמת העבודה טמון בבלבול שהייא יוצרת – הצופים לא בטוחים שזו עבודת אמנות, וזה מבחינתה יתרון. המפגש עם בעלי החיים ועם הפעילות המשטרתית מעורר פליאה ואולי גם חרדה, ומניע לפעולה צייתנית.
היעדר ההתנגדות שהיא בבסיס האינטראקציה ההדדית שבין השוטר לאזרח בסיטואציות שכאלו, פעלה כמטה קסם והעבודה מדגימה היענות כוריאוגרפית־צייתנית טוטאלית מצד הקהל. אולם הציות מתקיים במקרה זה במרחב המוזיאלי הבטוח. הביקור בו תחום בזמן ובגבולות הגיאוגרפיים של המוזיאון וההשתתפות תלויה ברצון הקהל. במידה והיחסים האלו היו חורגים הלאה מהמוזיאון אל המרחב ציבורי, מעניין לחשוב האם אותו ציות היה ממשיך להתקיים באופן מוחלט, והאם תחושת הביטחון במרחב היא זו שאפשרה את הציות. האם בהיעדר ״סיבה״ מוצדקת, מחאה או הפגנה, האוטונומיות הגופנית בטלה.
צילום: אלכס פרפורי
ההצגה של העבודה במרחב הבריטי מעלה גם את המחשבה על משמעות הגנום התרבותי, וכיצד זה משפיע על התפיסה של היחסים בין הציבור למשטרה. מעניין לחשוב איך עבודתה של ברוגרה הייתה מתקבלת כאן, בטריטוריה שבה כוחות ביטחון, צבא ומשטרה שזורים בחיי האזרחים.יות. התרגלנו לראות במרחב הציבורי כוחות שיטור ולובשי מדים. אולי אילו הייתה מוצגת כאן, העבודה הייתה מנכיחה עד כמה שקועה עד צוואר החברה הישראלית בהזדהות הצבאית ובמחוייבות לצייתנות.
מצד שני, ההתנגדות האזרחית שמתחוללת בחודשים האחרונים מראה שהציבור מבקש לשנות את הסדר החברתי, ומגמה חדשה של אי־ציות והתנגדות באה לידי ביטוי מיוחד במפגשים בין המפגינים.ות לפרשי המשטרה וסוסיהם. ואולי, אם נפשיט מהסוס את עומס הייצוגים המרובים, נוכל לראות בו כמייצג דהירה מתמדת של מאבק, במציאות שמחייבת התנגדות יום יום.
