דוקאביב 2023//תחרות הקצרים

בתחרות הקצרים של פסטיבל דוקאביב מוצעים השנה שלושה מקבצים אוצרותיים של סרטים קצרים מרחבי העולם. המקבצים יוקרנו באולמות הסינמטק בתאריכים 12-19.5, אך אפשר יהיה לצפות בהם גם באופן מקוון, כמו גם בכל סרט קצר בודד שתבחרו. אציין לשבח את רשימת הבמאיות, נשים, שמופיעות במקבץ, משום שזה מעודד מאוד לראות את הקף העשייה של נשים יוצרות.

אוצר תחרות הקצרים הוא חוקר הקולנוע והמרצה ד״ר ניר פרבר, שכבר הוכיח בעבר, בפרויקטים שבהם היה מעורב, ראייה רחבה, עמוקה ורב־ממדית של אמנות הקולנוע. בחירת הז׳אנרים המוצעת בשלושת הרצועות, מתאפיינת במקוריות רבה. נדמה ששום סרט לא דומה לרעהו, לא רק בגלל השפה התרבותית, אלא בעיקר באופני המבע שכמו מגייסים סגנונות וכלים מכיוונים שונים. 

כך לדוגמה, ״רוזמרי אחרי לכתי״ (Rosemary A.D – After Dad) סרטו האמריקאי הקצר של אית׳ן בארט, משתמש בטכניקת אנימציה שמזכירה ציורי ילדים בצבעי פנדה. אך הסרט עצמו עוסק בעניין מהותי, עמוק ורב חשיבות שמטרידה את מוחו של הבמאי (גיבור הסרט), כאב צעיר שזה עתה נולדה לו בתו הראשונה וזו השאלה: ״האם לבת שלי יהיה טוב יותר בלעדיי?״.

הסרט נפתח בהצהרת הבמאי על כך שהוא עומד להתאבד ובהמשך הוא מציג שלושה ווריאציות למה יקרה לבתו ואשתו הצעירה אחרי מותו. הסרט שנון במיוחד, לא רק כי הוא מצליח לחבר בין הגבוה לנמוך באופן מרגש וליצור אמנות יפה בשפה אנימטורית פשוטה וכובשת, אלא גם כי הוא מיטיב לעסוק במתחולל בנפש האדם עצמו, בחרדה הקיומית ובמחשבה הטורדנית שתוקפת כל אב, המחשבה הבלתי נמנעת על ״מה היה קורה אילו״.

אית׳ן בארט, רוזמרי אחרי לכתי

גם הסרט האמריקאי הקצר ״בת מועדפת״ (Favorite Daughter) של הבמאית דיינה ריילי עוסק בהורות, אבל מהעבר השני של הזמן, זקנת האם. הסרט הוא דיוקן אינטימי של סבתה של ריילי, סילביה ויינשטוק ואמה ג׳נט איסה, ששוהות יחד בדירה בדרום מנהטן, במהלך הסגרים בתקופת הקורונה.

זו הפעם הראשונה שג׳נט חוזרת לגור בבית שעזבה, והפעם הראשונה ב־69 השנים האחרונות שבה סילביה בת ה־90 נאלצת להסתגל לחיים ללא בעלה שנפטר. העניין המקוון מעניין בסרט, מכיוון שחלק מהקטעים בו מקבלים ממד ריאליסטי אחר, כזה שנכנס יותר ויותר לחיינו בעקבות הקורונה. הקרבה המחודשת שנוצרת בין האם לבתה בת ה־70 יוצרת מצבים ותגובות ששוב מעוררים מחשבות על משמעות.

גם הסרט הסיני היפהייפה ״הביטי בי״ (Will You Look At Me) של הבמאי שולי הואנג, עוסק ביחסי הורות וחזרה הביתה, בקשר בין אם ובן. כבר בפתיחת הסרט נעשה ניסיון מרשים של יצירת מבע חזותי לתודעה. החיבור בין משקעי ואורות הלילה, לפסקול שבו האם ממטירה על בנה שאלות, לכאורה טרוויאליות, אך לא כך.

המבע האמנותי נמשך הלאה אל תוך קרני השמש שמסנוורות על אוביקטים שונים: השחזור בגוף ראשון של הבמאי ב־וויס אובר, השיחות שהופכות לפסקול של זיכרון, העבודה עם הצל והיד שיוצרת תנועה של פנים/חוץ בעיבוד התמונה באופן ששובר את הפריים, ושימוש בהבזקים שגם הם מסמלים זיכרון.

בגרעין הסיפור הבמאי שולי הואנג חוזר לעיר הולדתו וונג׳או. אמו של הואנג לא יכולה לקבל את העובדה שבנה הומו ומתחננת להחזיר אותו לחיות חיים נורמליים. היא עושה זאת בשיחות שיש בהן מניפולציה רגשית, לצד תוכחה עצמית, כשהאהבה האימהית מתנגשת עם המוסכמות החברתיות והתרבותיות. הניסיון לבטא את הכאב בחומרים המורכבים מאור, צל, קולות ותמונות, מייצרים לסרט ולנושא המורכב שהוא מעלה, ייחודיות רבה.

שולי הואנג, הביטי בי

הסרט השוויצרי ״דוב״ (Bear) של הבמאית מורגן פרונד, הוא אחד המרתקים בין הקצרים השנה, משום שהוא מכניס אותנו לעולמם של הדובים באופן, שלי לפחות, חידש הרבה, וסרט שמצליח לחדש ולזרוק אותי למקום שאפילו לא חשבתי עליו, זה כבר בונוס גדול. אז נכון שהרבה סרטים נעשו בעבר הרחוק והקרוב על דובים, אבל יש משהו במינימליזם הדוקומנטרי של הסרט, שמסייע לנו להיכנס לנבכי חיי הדב בטבע, באופן אחר.

מרתק לעקוב אחרי הדובים כמו בסרט טבע ומצד שני להיות לפתע מודעים למצלמה. ניכר שהסרט דל תקציב ובכל זאת הוא עוסק באלמנטים עמוקים של תיעוד ומבט. הדיאלוג העומד במרכזו, בין צלם וידאו לעורכת החומרים שצילם, מעמיד במרכזו נושאים מרתקים של חיפצון האוביקט המצולם, גבולות הפרטיות ואלימות המבט.

מלבד אלו שצוינו כאן, תוכניית הקצרים מכילה סרטים נוספים ומגוונים מרחבי העולם. חלקם משרים תחושה של קולנוע ניסיוני, אחרים מצליחים להכאיב; חלקם פשוט מרחיבים לנו את הידע ומצליחים להפתיע, ולאחרים תחקיר או פסקול יוצאי דופן. כך או כך אסכם בזה שכולם נבחרו בקפידה וראויים במידה רבה לכבוד שחולק להם השנה פסטיבל דוקאביב.

דוקאביב 2023
תחרות הקצרים
12-19.5