תאיר ונגה חיטרון מחיות את היצירה של אימן המנוחה

שרה גורן חיטרון היא נקודת המוצא של התערוכה ״אמא תפרה לי״, שמוצגת בימים אלה בגלריה פריסקופ. בתערוכה מציגות בנותיה – תאיר ונגה חיטרון, שתי אחיות מתוך שלוש – סדרת עבודות בטכניקות מגוונות: רקמה, סריגה, חריטה בעץ, קדרות והדפס. העבודות עשויות מלאכת מחשבת שנותנת פרשנויות שונות להסתכלות על העבר ולאפשרות לכתיבה מחודשת של הביוגרפיה של אימן, שהייתה בילדותה הבטחה גדולה שבהתבגרותה לא ממש מומשה.

״אמא נולדה בארגנטינה״, מספרת תאיר. ״היו לה ידי זהב, היא היתה היפה של הכיתה, רקדנית וזמרת. היא היתה זו שכולם נשאו אליה עיניים וכל העולם היה פרוש בפניה. הסיפור שלה היה די עצוב – לכאורה, ההבטחה לא התממשה וכוכבה לא ממש זרח. היא נישאה בגיל צעיר לאבא שלנו, ומיד לאחר, בתחילת שנות העשרים לחייהם, הם עלו ארצה מארגנטינה״, ממשיכה נגה.

״שנה אחר כך היא ילדה את תאיר, שנתיים אחר כך אותי וארבע שנים מאוחר יותר את מיכל. השנים הראשונות לוו במעברים נוספים – קיבוץ, עיר ומושבה. כהרבה נשים באותה העת, גם אמא שלנו לא עבדה. היא נשארה בבית לגדל אותנו ולדאוג לצרכים של כולנו.

״במקביל, היה לה חדר עבודה שם קיימה עולם ומלואו. במרכז החדר הייתה מכונת תפירה וסביבה כלי התפירה שלה: חוטים, מחטים, מספריים, קופסאות מלאות בכפתורים ואביזרי תפירה שונים וכמובן גם מגזיני בורדה. היא לימדה אותנו את כל מלאכות היד: רקמה, תפירה, הוצאת גזרה מבורדה, שאותה הבנו למרות שההוראות היו בגרמנית״.

המבט וההסתכלות שלנו עליה כשהיא עובדת בבדים ובוראת דברים יש מאין הוא המסד לתערוכה. לטובתה ערכנו מחקר ארוך ומתמשך, של ליקוט פיסות מידע ופיסות חומר מתוך האוספים האדירים שהיו לה

״מעבר לעבודות היד היא הייתה אספנית גדולה״, אומרת תאיר. ״היו לה אוספים מרשימים, כמו אוסף של קופסאות מתקופת הארט דקו. חלקן היו מפוזרות בבית וחלקן היו שמורות בחדר העבודה שלה. היה לה אוסף מטורף של מניפות שאני שומרת אצלי בבית, וגם אוספי תחרות, מפות וסרטים.

״לצערנו, אף אחד לא העריך את מה שהיא יצרה. אבא שלנו כלכלן ומבחינתו מה שלא מפרנס ומכניס כסף, לא באמת שווה. נוכח היחס של הסביבה, גם היא עצמה לא העריכה את העבודות של עצמה. זה כנראה העציב ותסכל אותה. היא נפטרה בגיל צעיר יחסית (75), כשעשר שנים לפני היא הלכה ודעכה – עד למותה״.

ההשפעה של שרה על בנותיה היתה ממשית. שלושתן בגרו לימודי אמנות. תאיר היא בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל, נגה ומיכל הן בוגרות בצלאל. תאיר ונגה יוצרות ושתיהן אמניות פעילות. תאיר מרבה ליצור בקרמיקה ובתחריט ונגה חורטת בעץ, סורגת ורוקמת. מיכל, למרות לימודיה בבצלאל, הפסיקה לעסוק ביצירה והיום עובדת כפסיכותרפיסטית.

את אוצר התערוכה רועי מעין מכירה תאיר מזה שנים רבות, בין השאר מעבודתה בסטודיו שלו לקרמיקה שבקריית אונו, שם היא יוצרת בעיקר באובניים. ״רועי הכיר את הסיפור שלנו והוא זה שהציע לנו לקיים את התערוכה. בהתחלה חשבנו ששלושתנו נציג בה, אבל מיכל החליטה בסוף שלא להשתתף״.

בתערוכה הן חוזרות יחד ולחוד לחדר העבודה של אימן. ״שמבחינתנו הוא היה חדר פלאות״, אומרת תאיר. ״המבט וההסתכלות שלנו עליה כשהיא עובדת בבדים ובוראת דברים יש מאין הוא המסד לתערוכה. לטובתה ערכנו מחקר ארוך ומתמשך, של ליקוט פיסות מידע ופיסות חומר מתוך האוספים האדירים שהיו לה. לאחר פטירתה, לקח לנו חודשים למיין את הדברים בחדר שלה. היו הרבה דברים שלא ידענו מה לעשות איתם. עד היום אנחנו שומרות בבית דברים שהם נכס, ולצערנו אין שום מוסד שמשמר את המלאכות האלו״.

באמצעות העבודות שמוצגות בתערוכה, ביקשו השתיים לבנות סיפור חדש. ״הסדרות שיצרנו עשויות משילוב של טכניקות. החשיבה על העבודות נעשתה על ידי שתינו, את חלקן יצרנו כל אחת לחוד ובחלקן שילבנו עבודה משותפת״. בין העבודות אפשר למצוא עבודות של נגה שמבוצעות בטכניקת חריטה בעץ משולבת בסריגה ורקמה. אלה פריטים שמושפעים מעולם צעצועי הילדים – תחום שבו התמחתה נגה במהלך השנים.

תאיר יצרה בעיקר מבדים ומפות שנמצאו בחדר העבודה, שאותם היא פירקה והדפיסה עליהם מחדש בצבעים שונים. אחר כך היא יצרה מהם פריטים חדשים, שבנראות שלהם מזכירים את הכריות שעליהן נהוג לשמור סיכות תפירה. עבודות נוספות שנעשו על ידי תאיר בקדרות משלבים באמצעות רקמה ראשי בובות שאותם יצקו מאוסף בובות שנמצא בחדר העבודה של אימן.

העבודות של השתים מעניקה פרשנויות שונות להסתכלות על העבר ולאפשרות לכתיבה מחודשת, הוגנת יותר, של הביוגרפיה שלה של האם. ״הפעולה המשפחתית, האישית, עושה תיקון קטן ואינטימי״, אומרת נגה, ״ועל ידי כך אולי מרמזת על תיקון גדול יותר, מציעה נחמה אוניברסלית ומעידה על כך שלדברים יש תקנה. לא הכל נאמר ולא הכל גמור״.

מתוך השורות הביוגרפיות, המוכרות כל כך והמשקפות נאמנה את תפיסת האישה במשפחה לאורך דורות רבים, מבקשות תאיר ונגה להפנות זרקור רך ואוהב לכשרון האדיר של אמן. כשרון שלמרות שלא ראה אור כלפי חוץ, כן היו מי שראו אותו, ועכשיו מנסות לספר אותו מחדש.

---

תאיר ונגה חיטרון | אמא תפרה לי
אוצר: רועי מעין
גלריה פריקסופ, בן יהודה 176, תל אביב
נעילה: 27.5