לי ינור // I WISH

הפרטים הטכניים

I WISH, מיצב תלוי מקום בשישה מסכים (אוצרת: דרורית גור אריה), שיוצג עד ה־30.6 בגלריה אחד העם 9 (הפקולטה לאמנויות סמינר הקיבוצים). אני מתרגשת במיוחד שהעבודה, שכבר הוצגה בחו״ל, נחשפת לראשונה בארץ כהצבה שונה וחדשה גם לי.

מי אני

צלמת ואמנית וידאו, אמנית ויזואלית. סיימתי תואר ראשון במחלקה לצילום בבצלאל וקיבלתי מלגה מהשגרירות הצרפתית ללימודי תואר שני בפריז, שבה נשארתי תשע שנים ללמוד, לחיות וליצור. היצירה שלי נעה בין סטילס וסרטים עם דימויים שחלקם מופשטים וחלקם פיגורטיביים. אני יוצרת נרטיב מקוטע שמקבל משמעות אסוציאטיבית סובייקטיבית תוך כדי הצפייה. הצילומים ומיצבי הוידאו מתחברים לשפה חזותית של תנועה, עריכה וסאונד. באמצעות שילוב של מדיות בעבודותיי, אני רוצה לשתף את הצופים במהלך חוויתי, אימרסיבי וחסר גבולות. אני אוהבת את הציטוט של קאזו אונו (Kazou Ohno) – ״אין למעלה אין למטה כמו לנוע בחלל פנימי לרקוד בלי לזוז׳״.

העבודה

חיפשתי מקום היברידי המשלב נוף, תיאטרון, תנועה וגם קולנוע, דרך מסכים, במות, חלונות שמתחברים ומעצימים תחושות. התחושות עוברות דרך התנהגויות ויחסים אנושיים: רוך, יופי, קושי, קצה יכולת, אובססיביות, סיבולת, כאב, התמדה, צחוק, ושחרור.

העבודה מורכבת מסצנות שכל אחת מהן נולדה בנפרד כסולו של אחת הדמויות, והמפגש ביניהן נעשה באמצעות העריכה. פניתי ליוצרות ויוצרים שעם חלקם הגדול עבדתי בעבר: השחקן והבמאי יחזקאל לזרוב והרקדנית טליה פז מישראל; רות אמרנטה וברברה קאופמן – שתיהן רקדניות מלהקתה של פינה באוש בגרמני; ומייק וינטר – רקדן ופרפורמר מלונדון. כולם קבלו ממני פנקסי מילים ומשפטים שאני אוספת במשך שנים – והגיבו בתנועה ובמילה.

ביימתי כל סצנה כמרחב בימתי אינטימי, שבו המילים הופכות לשפה חדשה המורכבת מהברות של דימויים, תנועה וסאונד. את העבודה צילמתי באולם ורדה היפיפה בנווה צדק ובחדרי החזרות באופרה שבוופרטל, בגרמניה. בעריכות המורכבות חיברתי את המקומות לחלל אחד, החלל שבתוכי, שבו הנוכחות והתנועה צפות, מתחלפות, נעלמות ובסוף נשטפות בים.

עבורי אלה מקומות נחבאים של זיכרונות וחזיונות שמתנתקים מהבנאליות והמוכר היומיומי, שלא הגעתי אליהם עד אותו רגע שבו צילמתי אותם. גם תנועה קטנה במסכים מזכירה לי את החופש ואת השחרור, בסינרגיה. העריכה המורכבת של ששת הסרטים ארכה שלוש שנים, והתרחשה בסיוע העורכות המופלאות שליוו אותי: מריאנה בוסירה מפריז ויפעת תדמור מתל אביב, ובליווי המוסיקאי NORSCQ מפריז.

את העבודות בריבוי מסכים התחלתי ב־2009 עם העבודה CLOUD 9, מיצב וידאו בתשעה מסכים שנוצר כחלק מתערוכת יחיד (שדות זיכרון – Memory Fields) במוזיאון לאמנויות יפות בטייפיי, טייואן. ההשראה הייתה לייצר משחק זיכרון אישי וקולקטיבי – כמו משחקי קלף תודעתיים.

ב־2010 צילמתי שתי עבודות נוספות לתערוכת יחיד בתיאטרון היהודי בשטוקהולם: הראשונה היא SMALL SONGS שבה יצירתי חלל לבן בשישה מסכים, בהם הכוריאוגרף מרק תומפקינס (מפריז) והרקדנית ממי שימזאקי (מתל אביב) שרים תוך כדי תנועה, אך הגוף נופל והשיר לא מסתיים. העבודה השנייה, VOID, היא עבודה בארבעה ערוצים שהציגה כוריאוגרפיה שבה יוצרים כמו דאנה איבגי, רמי הויברגר, וגם משפחה וחברים עפים מקיר לקיר במצבי תודעה שונים. המסכים המרובים מזכירים לי שלפעמים התכנים האמיתיים לא תמיד גלויים לעין. אולי בסופו של דבר ניתן לממש את הריבוי רק בדמיון.

תעבירו את זה הלאה

אני מקווה שהעבודה תוצג בחללים המאפשרים לששת הסרטים לצוף על קירות שונים ובמפלסים שונים, כך שאנשים יוכלו להיכנס פיזית ורגשית לתוך העבודה, לתת לנופים להדהד בתוכם. שהחלל יהווה מקום שנשארים בו ובכל פעם אפשר יהיה לראות את העבודה באופן שונה.

פלוס אחד

בימים אלה אני עובדת על עבודת וידאו חדשה תלוית מקום בשם SUSPENDED (שם זמני), האוספת לתוכה עשור של סרטי וידאו וסטילס. דימויים של שדות חיטה, פני הים, ימים, ליל ירח מלא, מרבד כלניות, טפטוף גשם קל וגוף בתנועה. לכל אלה מתלווים דימויים שמקורם משדה המדע – ממעבדות מחקר במכון ויצמן, שמתערבבים לתוך העבודה סביב נושא הזיכרון והתנועה: ייצוגיי המוח בתכנות דימות שונות המעידים על מצבי תודעה ופעולות פיזיות ורגשיות משתנות. אני מחפשת לשלב סרטים בטכניקות משתנות למהלך של חוויה גדולה אחת, בהנחה שגם כשעוצמים עיניים ממשיכים לראות.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן