ליל כלולות: הצצה אנתרופולוגית צהובה לחדר המיטות של האחר

אהבתי מאוד את ״מסכת פאה״ (2018), סרטה הראשון של הקולנוענית החרדית רחל אליצור, בוגרת בית הספר לקולנוע מעלה. הוא היה אותנטי והכאב בו היה ארוג בצורה נכונה, על קו התפר שבין שייכות לחברה החרדית לבין ביקורת נבונה עליה; תוכחה לצד פיכחון. במבנה הדוקומנטרי דרו יחד חשש וגילוי עמוק וחברו לקול ייחודי. אישה חרדית שמתגרשת ומסירה את כיסוי ראשה מול המצלמה, כמעשה פרשת סוטה, היה בגדר וואו פרשני ואמנותי, טרגי וריאליסטי, עם אנינות טעם פמיניסטית. זה היה סרט מיוחד, וכחוקרת הקולנוע החרדי הסתערתי על היצירה הזו בניסיון לפענח אותה לכן גם נשארתי דרוכה בציפייה לסרטה התיעודי הבא של אליצור.

את הביקורת על ״ליל כלולות״ (yes דוקו, הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל דוקאביב ויוצא כעת לסבב סינמטקים לקראת שידורו) אני כותבת כעת בתחושה מעט מעורבת. מדובר ביוצרת מוכשרת, בכך אין ספק, אך נדמה שבסרט הנוכחי היא הניחה מעט בצד את ערכיה.

הסרט עוסק באינטימיות שבין זוגות חרדים בליל כלולותיהם. הוא עוקב אחרי התהליך האינטימי ביניהם, החל מהשידוך הראשון, סגירת הוורט, קביעת האירוסין, ההכנות לחתונה, שלבי הטקס, חדר הייחוד ותשמיש המצווה. מכיוון שהמרואיינים בסרט אינם מזדהים בשמם ופניהם מטושטשות, נעשה שימוש נרחב בחומרי ארכיון אותנטיים של לילות חתונה, ולתפקיד החתן והכלה לוהקו שחקנים. האודישן שבעקבותיו לוהקו הוא חלק מהתפריט וההדרכה של הבמאית אותם כשחקנים והוא חושף טפח מסיפורה האישי, שמצטרף לשלל הווידויים.

לסרט יש קצב מרשים והוא מצליח ללהטט בעבודת עריכה קפדנית בין שלל דמויות, וידויים ומקומות. אי אפשר להתעלם גם מהצילום האמנותי וחד ההבחנה שמתבונן בעדינות פואטית מלטפת על כל פרט שנלכד בעדשת המצלמה, ומהפסקול שכמו ממלא את המסך באווירה הנכונה. בזכות אלמנטים אמנותיים אלו, יכול להיות שהמניפולציה הדוקומנטרית, המשלבת באופן אמנותי פילטרים בשחור לבן, יכולה היתה להיות משכנעת.

דובר על ״אהבה״ כאילו היא לא שייכת לחיבור הזה, כאילו זוגות חרדים לא אוהבים. לא דובר על הגעגוע, על ספירת הימים, על הלב הדופק והפרפרים בבטן, על תחושת הביטחון שאחרי ליל הכלולות שבו ניתנת לך הבטחת עולמים, יפה ובוטחת

אבל כשהגיע החלק בו מתארים אותם דוברים את האקט המיני, התחלתי לפקפק. כשאחד מהם סיפר כיצד עודד את בת זוגתו – כלה חרדית צעירה – להתענג מינית בשלב ראשוני עם מלפפון כדי להיפתח – כבר חשתי בוז. לא יכולתי להעריך את היצירה הזאת כאותנטית או לעמוד אותה כבעלת ערך.

כמי שמכירה מקרוב את עולם השידוכים החרדי, מעולם לא נתקלתי בסיפורים שכאלה; מעולם לא. דובר שם למשל, על בהילות ודחיפות לקיים את דברי הרב כדי לקיים את האקט מהר, עוד באותו הלילה, כשאני באופן אישי מכירה זוגות צעירים וחסידיים שחיכו מספר ימים ואף יותר מזה, עד שהתרגלו זה לזו ואז קיימו יחסים מלאים.

תחושה פוגענית ומחפיצה

החוויה בחדר הייחוד תוארה כסטוץ, בעוד שעל כל הערכים המקודשים של הרגע הזה – דילגו הסצנות שוב ושוב. דובר על ״אהבה״ כאילו היא לא שייכת לחיבור הזה, כאילו זוגות חרדים לא אוהבים. לא דובר על הגעגוע, על ספירת הימים, על הלב הדופק והפרפרים בבטן, על תחושת הביטחון שאחרי ליל הכלולות שבו ניתנת לך הבטחת עולמים, יפה ובוטחת. נכון, יש סיפורים שנכשלים, לא תמיד יש התאמה, אבל זה קורה גם בחברה החילונית, וגם בחברה הכלל עולמית.

יהיו שיגידו, אוקיי, אבל הנה – יש גם סיפורים כאלה. ואני אגיד לכם מה הבעיה שלי עם זה: אם הסרט היה מיועד לציבור החילוני והחרדי, כדי לעזור לחברה החרדית לתקן פגמים שאותם זוגות חרדיים חושבים שקיימים בה, הייתי אומרת כל הכבוד. סרט חשוב מאוד. אבל הסרט אינו מיועד כלל לחרדים וחמור מכך, הסיפורים בו מגמתיים לכיוון אחד, באופן שסביר להניח שיהיה מביך להראות אותו לחרדים. לא הוצמדו לווידויים שהושמעו חוויות חיוביות או גורמים מאזנים. כשרק חילונים צופים בסרט, התחושה הנוצרת היא שכל החרדים הם ככה ושאלה הן החוויות המיניות שלהם. נוצרת תחושה פוגענית ומחפיצה של הצצה אנתרופולוגית צהובה לחדר המיטות של האחר.

 

עכשיו, תארו לכםן שהייתי יוצרת סרט דוקומנטרי על מה שמכונה ״הפעם הראשונה״ בציבור החילוני. לצורך הכתבה הייתי לוקחת מספר סיפורים אישיים ואמיתיים של נערות שאני מכירה, שאיבדו את בתוליהן צעירות מדי, לעיתים עם גברים מבוגרים שעשו בהן שימוש ציני לסיפוק תאוותם וזנחו אותן לאנחות.

הייתי מתבלת אותם, בכוח השכנוע הקולנועי, בסצנות שלמות שהעתיקו בחורים מסרטים פורנוגרפיים וכפו על צעירות מאוהבות לקיים איתן יחסי מין בווריאציות שונות, ומוסיפה עוד סיפור אחד על אורגיה ועוד אחד על אונס, ואחד על הפלה בגיל 16 ועל טראומות וטיפולים פסיכולוגיים מתמשכים של גבר הומוסקסואל שהרגיש שהוא חייב להיות עם אישה כדי להוכיח לחבר׳ה את הגבריות שלו. הייתי מספרת לכם שכאלו הם סיפורי האהבה החילוניים כולם, מקדשים את המיניות, ללא התחייבות או חתונה ובעיקר סתמיים.

מישהו היה מוחא לי כפיים על המניפולציה הקולנועית והפוגענית שעשיתי כדי להכתים חברה שלמה ולהציץ לה לתחתונים? סביר להניח שלא. אולי לכן, בסרטה החדש של אליצור, ישנו פוטנציאל וכוונה לפתח דיון כנה, אבל בקונספט הנוכחי חסרה בו הכתובית: ״סיפורים אלה הם אישיים ואינם משקפים את כלל הזוגות החרדיים״. בהיעדר כותרת שמסייגת את הדברים לפרופורציה הנכונה או הצגת תמונה מאוזנת, הרושם שנוצר אינו אותנטי אלא מביך ומגמתי. וכך, כמה מפתיע, עומדת החברה החילונית להזדעזע שוב מ״החרדים האלה״.

---

ליל כלולות
בימוי: רחל אליצור
60 דקות; ישראל, 2023
3 כוכבים