בוגרים 2023 // בחזרה אל החומר בכולנא

בנוף מחלקות העיצוב והאמנות במוסדות הלימוד השונים בארץ, אין ספק שכולנא, בית ספר ליצירה מסורתית עכשווית שבירוחם, מביא קול ייחודי ואחר בתכלית. ״לא בכדי הקול הזה צומח מתוך הפריפריה. המרחק מאפשר לדברים חדשים להיווצר״, אומרת רחל שרייבר, העומדת בראש המסלול ללימודי אומנויות. בית הספר הוקם ביוזמת ארגון כולנא – בית לתרבות, זהות ומסורת, כחלק מפעילותו של הארגון שמפנה את פעילותו לחשיבה מחודשת על הקשר בין מסורות ועכשוויות, מתוך אמונה בחיבור לשורשים כאמצעי להבנת העומק התרבותי ופיתוח חברתי־כלכלי.

מדובר בתכנית אקדמית הפועלת בשיתוף פעולה עם מכללת ספיר, ומאפשרת ללומדות בה לבחור בין לימודי תואר ראשון בתרבות, יצירה והפקה או בלימודי תעודה. מלאכות היד הנלמדות במסלול האמנויות הן קדרות, עבודה בעץ וגילוף, אריגה, טוויה, ליבוד, שזירה וקליעה. במקביל כוללים הלימודים תכנים עיוניים משדה העיצוב והאמנות, והלומדים משתתפים בסדנאות וקורסי סטודיו.

מסלול האמנויות מתמקד במלאכות היד המסורתיות, מתוך תפיסה הרואה בהן דרכים לפעול מתוך דיאלוג ושותפות; לחבר בין הישן לחדש, בין האישי לקולקטיבי, ובין המקומי והרב תרבותי. ״הרעיון מכוון להתפתחות. לתת לדברים לצמוח מתוך תשתיות קיימות״, אומרת שרייבר. היא עצמה מלבדת – מלשון לבד – וגישתה שאינה מפרידה בין אמנות ואומנות דוגלת ברב תחומיות. ״בתפיסה שלי יש מקום לתהליכיות של מלאכת היד, כך שהעבודה מהדהדת את הדרך שבה התהוותה את העמלנות שבדרך היצירה ואת כנות החומר״.

נקודת המוצא של הלימודים במסלול היא, לדברי שרייבר, חיפוש אחר המסורת במובן של חיבור ושורשים, ובתוך כך הלוקאלי והקהילתי הם חלק בלתי נפרד מהתפיסה של כולנא. אלה באים לידי ביטוי בהקשבה לסביבה ולמרחב המקומי ובמפגשים אנושיים מרתקים, כמו קשרים בין־דוריים או שיתופי פעולה עם נשים מהפזורה הבדואית. ״כל מפגש או קשר מסוג זה מאפשר עוד דברים כסוג של אקו־סיסטם. ההתנהלות הלימודית היא מחוץ למרוץ, חפה ממושגי תחרות או הישגיות.

רחל שרייבר: לצד המחקר העיוני־רעיוני הנכלל בתכנית, הדיאלוגים המעשיים שמקיימות הסטודנטיות עם החומרים הם אינטואיטיביים, מגלמים ראשוניות, קמאיות ותום במובן הטוב של כנות – חומרית ואישית

״הדגש מושם על חומריות ועל דרך היצירה כביטוי של הערך התרבותי, הסביבתי, החברתי והאישי שהם טומנים בחובם, ומבקש להתחקות אחר רצף הדורות והמפגש עם ההווה. הסטודנטיות שמגיעות ללימודים ניחנו באינטואיציות חזקות, ומחפשות את הקול האחר. כך, לצד המחקר העיוני־רעיוני הנכלל בתכנית, הדיאלוגים המעשיים שהן מקיימות עם החומרים הם אינטואיטיביים, מגלמים ראשוניות, קמאיות ותום במובן הטוב של כנות – חומרית ואישית״.

תוצר של חיבור והקשבה

התערוכה שאצרה נירית דהן ומתקיימת במתחם ההי טק Mind Cet, שמדגיש את ממד החיבור בין מסורת והווה מתקדם, מציגה עבודות גמר של בוגרות המחזור השני. ״המלאכות המסורתיות שולחות אותנו כיוצרות לתור אחר חיבורים, לראות איך דברים נשזרים זה בזה, לחפש שורשים על מנת להמשיך לצמוח ולגלות את רשת הקשרים המסועפת מתוכה אנו יוצרות״, כותבת שרייבר בטקסט התערוכה הנושאת, ולא בכדי, את הכותרת ״התהוות״.

את המחזור הנוכחי מסיימות שש בוגרות ובוגר אחד, והעבודות המוצגות בתערוכה לא מגיעות ממקום פונקציונלי אלא משקפות ביטוי אישי, שלדידה של שרייבר הוא תוצר של מסעות החיבור וההקשבה שמזמנת ההתחקות אחר מלאכות היד המסורתיות. ״ההתבוננות בעבודות מגלה שדווקא בהיותן חלק מרצף דורות, מרחב ומקום, מוצאות היוצרות את קולן הייחודי. בחזרה אל החומר הטבעי והמלאכה המסורתית הן מוצאות ביטוי והתחדשות״, נאמר עוד בטקסט של שרייבר, שמקבל גיבוי בדברי היוצרות הנלווים לפרויקטים, שמרתקים בעומק הרגשי, החשיבתי והרעיוני העולה מהם, ונדמים לא פעם כדברי פיוט ושירה.

הפרויקט של לאה איטח, ״הרי אני״, משלב שני מדיומים – קדרות וקליעה: כדים שנוצרו בעבודת יד וגלגל, מהם פצועים, סדוקים או מוכתמים, ואובייקטים שנקלעו מענפי יקינטון, נצרים, סוף, ענפי דקל, גומא, בננה וחוטי ברזל. בדומה לכדים גם באובייקטים הקלועים אפשר לחוש בפציעה, והקול המגולם בעבודות הוא קול של נשיות מרובדת שבה מתקיימים בד בבד יופי לצד פציעה ופגיעות, והתמודדות לצד ריפוי וגדילה.

״בית״, הפרויקט של נועה שכטר, מציג עציצים שנוצרו מחומר ממחוזר בעבודת גלגל. העציצים מוצגים במנחים שונים, מהם שניצבים ישר ומהם נטויים או הפוכים, כשביניהם שפוכה אדמה. העציץ כביתו של הצמח והמנחים השונים מרפררים לביתו של אדם כמקום בטוח שיכול להיות גם מגביל או אפילו מאיים ״ויש בו חיים ויש בו מוות ויש בו גבול״.

אדל נדג׳ר קראה לעבודה שיצרה בעבודת קליעה אינטואיטיבית ״ביטוי״: אובייקט מופשט וגדול, ספק דמות אדם ספק חיה, שקצותיו הפרומים מהדהדים משהו שמצוי בהתהוות. עבודה נוספת של נדג׳ר היא שני ציורים שמוצבים זה מול זה, ולמרות שמדובר בדו ממד אפשר לחוש בהתמסרות להבט החומרי שנוכח בהם – האחד שופע צבע ובו נראות דמויות, והשני בשחור לבן מציג עין גדולה – ספק עינה של דמות המתבוננת בעצמה, ספק של מתבונן בה מבחוץ.

״שארית״, הפרויקט של ליאור וולין, שואב מהעבר הקדום של זמני התוהו ובוהו ומבקש לשוב אחורה ולנסח סיפור חדש. העבודה, המשלבת תהליכי עיבוד, ליבוד, וטוויית צמר, מיתרגמת ליריעות לבד לבנות שבפני שטחן ובקצותיהן משתלבים קטעים פרומים. כך הן מדברות את התהליך החומרי, תוך הקניית תחושת חזרה לבראשיתיות שהצגתה על רקע אדום מייצרת מופע דרמטי טעון בהקשרים קמאיים, מיתיים ונשיים.

הפרויקט של שלהבתיה היימן, ״לכל איש יש בור״, נרקם בחומר בעבודת גלגל ופיסול באדמה. האובייקט שיצרה הוא שולחן שבפני שטחו פעורים מעין בולענים, המובילים לכדים שחללם הפנימי מואר. חללי הכדים מדמים בורות שההתייחסות אליהם דואלית: מחד הם נוצרו על ידי האדם כדי להגן על עצמו ולהרגיש בטוח, ומאידך הוא אינו מוצא את הדרך לצאת, ובאין מושיע מחכה שיכבה האור. עבודה נוספת של היימן היא ״אינסוף״ – כדים שיצרה בעבודת גלגל, כשעל חלקם החיצוני בליל מילים אקראיות שכמו נשפכו ממנו.

מלאכות הנגרות ועבודת גילוף/חריטה בעץ מגולמים באובייקטים שיצרה אודיה ציון פלאם, ״חרטא״, שמציג מחרטות ידניות שבנתה כתוצר של חקירת האתגר הטמון בנגרות, ו״בעבאא״, המציג פנים שגולפו בגוש עץ הבוקע מתוך סבך שורשים, ומתייחס ליכולת הביטוי שמאפשרים העיסוק בחומר ועבודת הידיים, ההופכים כך לכלים המשרתים אותה.

הפרויקט Afterbirth, של מואיז, נוצר בסריגת קרושה – סריגה במסרגה אחת – תוך שימוש בחוטי צמר טבעי, כותנה וצמר סינתטי מסוודרים ישנים שנפרמו על ידו ונסרגו מחדש. העבודה הגדולה, שגובהה כחמישה מטרים, מהדהדת רקמת גוף, ספק שליה, עוסקת בפרימה וקשירה מחדש, על מנעד ההקשרים הרגשיים שהן מאפשרות.

עבודה נוספת של מואיז היא ״התארעות״, העוסקת בסוף ובהתחלה מחדש, על צדדים וניגודים שאינם מסכימים להתמזג זה בזה ולהיארג לאחד. הפרויקט מבוסס על קליעת שתי וערב של ענפי דקל, כפות תמרים, ושניגטוניה, דקל מצוי ודקל נוי שנאספו על ידו במשך שנה ונקלעו לאובייקטים המדמים צינורות ומוצבים כשביניהם מוצגים קטעי וידאו המתעדים את תהליך האיסוף על מסכים.

את התערוכה, שאכן מבטאת היטב את הקול האחר, מסכמת שרייבר: ״ההתבוננות בעבודות חושפת עומק יצירה חף ממניירות. הפרויקטים אינם חותרים לתחכום, אלא דבקים בכנות החומר ובממד העמלני שכרוך ביצירתם. ככאלה הם מגלמים את מסעות הנפש של יוצריהם ואת הערכים התרבותיים העומדים בבסיס העיסוק המרתק במלאכות יד מסורתיות. התקווה שלי ושלנו בכולנא היא לקדם את ההכרה באיכויות הרבות שהן מזמנות, ולא רק בפריפריה״.

---

תערוכת בוגרים.ות
אוצרת: נירית דהן
כולנא, בית ספר ליצירה מסורתית עכשווית שבירוחם
נעילה: 22.6