מה קורה // ערן ענבר

מי?

ערן ענבר, בן 39, מרחובות/תל אביב.
אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם אורי, הפסקנו לספור שנים אחרי 20 שנה. הסטטוס הרשמי משתנה על פי המדינה. הורה לחתולות יהודה ותקווה.

מה בצלחת?

טבעוני מסור. המודל האיכרי של לחם בצוע טבול במרק שעועית סמיך הוא האידיאל הקולינרי שלי. אני פתוח גם למסעדות שפים, אבל יש לי אלרגיה חריפה לבולשיט.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

העבודות שלי דורשות לא מעט מהצופה. הן דורשות קרבה פיזית והתעמקות בפרטים, ומבוכה ונכונות לא להבין הכל. אבל הן גם די נדיבות במה שהן נותנות ובאפשרויות הקריאה שלהן. בסופו של דבר זהו שיתוף פעולה שלי עם המבקר, אבל הנוף הפנימי שאני מזמין אליו מכיל תכנים לא פשוטים. יש לי הפרעת חרדה – זאת אחת ההתמודדויות שלי ואחד ממרכיבי האישיות שלי.

זה אומר שני דברים הפוכים על האמנות שלי – שאני מציף הרבה דברים קשים, אבל גם שאני רגיל אליהם, והיחסים שלי עם פחד, בושה, טראומה ועצב הם לא רק יחסים של ריחוק אלא גם של הומור, פנטזיה, אבסורד והתרסה – כי הם חלק מהכלים שלי בהתמודדות הזאת. יש רכיבים נוספים במערכת יחסים הזאת עם הצופה. לפעמים אני בז ומבקר, לפעמים אני מבקש חמלה ומנסה להאיר משהו נעלם. אני יודע, ושמח בידיעה, שלא כל המשמעויות יתגלו.

החיטוט שלי בפורנו, בתרבות פופ ובאסתטיקה של חדרי ילדים מגיע מהצורך לערבב משמעויות וחומרים שנחשבים מסוכנים זה לזה. אני קצת מדען מטורף, וזה מתבטא בחיבורים גם ברמת החומרים וגם ברמת משמעויות ושדות תרבותיים. חיבור לא צפוי בין חומרים כמו חתיכה משמיכת צמר ישנה עם תחתוני בוקסר או פמוט נחושת עם צעצוע מפלסטיק צהוב, יכול לרגש אותי ולהצית משמעויות חדשות.

אני רוקם. אם לומר את האמת, אני קצת עייף מלדבר על זה. השיח על רקמה במסגרת אמנות תמיד לוקח אותי למקום שמסביר למה בחרתי במדיום הזה. אני מייחל ליום שבו אמנות טקסטיל וקראפט בכלל ישתלבו בשיח על אמנות בלי התנצלות או הסבר מיוחד. אני שונא את ההיררכיות האלה. זה מיושן וילדותי ומצמצם את השיח. מצד שני זה כנראה מה שמשך אותי לתחומים האלה, הבוז להיררכיות. אבל אני גם אוהב את העמל ואת העדינות וההתעכבות על פרטים מינוריים ונהנה להעביר זמן עם בד וחוטים וליצור בתוך מרחב לא־גברי שמתקיים במקביל לאמנות הקאנונית. אני גם מוקיר את מי שעשו את זה לפניי.

התערוכה המשותפת שלי עם דוריה שרה, ״סנטרפיס״ (אוצר: גלעד מלצר), מוצגת במשכן האומנים בהרצליה עד 25.7, ויש בה עבודות רקמה וטקסטיל שלי מהשנים האחרונות לצד הציורים של דוריה. התערוכה היא תוצר של חשיבה משותפת על מיניות, כוח, גברים וגבריות. היא מיצבית וחווייתית ומערבבת את העבודות שלנו באופן מפתיע. אני משתדל (ולא ממש מצליח רוב הזמן) להעלות באופן קבוע תמונות לאינסטגרם, אבל הסטודיו שלי הוא המקום הכי טוב לראות בו עבודות ותהליכים.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

הייתי בהופעה של ג׳ניס איאן לא מזמן וישבתי בשורה הראשונה. אני חושב שהיא חייכה אליי באיזה רגע וזה כל הסלב מומנט שאני צריך בחיים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אם אנחנו בחלומות, אני חולם להתפרנס בכבוד מהאמנות שלי. להסיר מעצמי את הצורך לקמפרס את הרעיונות שלי לפסקאות קלות לעיכול שמבטיחות שלא יהיו הפתעות, ולהיות חביב ונעים ומגניב וקריא בשביל פרוטות או כדי שייתנו לי רק להציג משהו איפשהו. פרויקט החלומות שלי הוא לעסוק באמנות שלי באופן שייתן לי להקשיב לאינסטינקטים שלי ולרוח הזמן, ולתת למפגש הזה לקרות ולהתפתח בעצמו. 10,000 שקל לחודש?

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

הייתי בלונדון לכמה ימים ולא קניתי בגד אחד. כן קניתי כמה גזרות לתפירה של חולצות, מכנסיים ותיק שדורשות מיומנות שעדיין אין לי, אבל אני עובד על זה.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן