שמעון אבני אצל עודד שתיל: ״הייתי עושה לו רטרוספקטיבה״

השיחה עם שמעון אבני נפתחת בעצב. התקשרתי לקראת התערוכה שתיפתח ביום חמישי בגלריה הביתית של עודד שתיל, ברחוב ליברמן 8 בתל אביב. אבני, בן 91, עונה לטלפון מהסטודיו ולשאלה היומיומית ״מה שלומך?״ הוא משיב שהמצב מורכב. ואז הוא פותח עוד מעט את הדלת אל עולמו, בדידותו ואבלו, ואז נכנסת אנרגיה חדשה לקולו, כשהשיחה נסבה על עבודתו.

״התאלמנתי לפני שלושה חודשים, אשתי נפטרה מסרטן וקשה לי מאוד. אפשר לומר שעולמי חרב עליי״. חצי שנה סעד את דליה, זוגתו האהובה, ואת רגעי השלווה מצא בחדר בבית שהפך לסטודיו זמני. מאז הלכה לעולמה הוא לוקח את עצמו לסטודיו שהוא מחזיק כבר עשרות שנים, באזור התעשייה באזור, וכעת הוא מארגן מחדש את עולמו.

״בחצי השנה האחרונה לחייה לא יכולתי להיות הרבה בסטודיו, אז ארגנתי לי באחד החדרים בבית מעין סטודיו, ושם עשיתי משהו שהרבה זמן לא עשיתי – רישומים קטנים. ובגלל שאני קצת אובססיבי עשיתי ועשיתי ועשיתי, והגעתי למשהו כמו חמש מאות עבודות. ואז התחלתי לפתח מחלק מהרישומים הקטנים עבודות גדולות – גם הן על נייר. ועכשיו לקראת התערוכה צמצמתי וצמצמתי וצמצמתי והגענו לכ־10 עבודות״.בסופו של דבר יוצגו בתערוכה הסלונית אצל שתיל מספר עבודות משנות ה־70, לצד כמה מהזמן האחרון.

איפה אני תופסת אותך הבוקר?

״היום אני בסטודיו. בעבר הייתי הולך בקביעות יום יום, ועכשיו אני מחלק את זמני״.

הסטודיו של אבני שוכן בבניין תעשייתי באזור. שכניו היו האמנים בני אפרת ואוסוולדו רומברג, וכן עופר ללוש (שממנו קנה את הסטודיו) ואחרים. ״המקום סביבנו משתנה, את הסטודיו של אוסוולדו ז”ל לקחו שני אמנים צעירים, שירלי וגנר ואייל ששון. יש גם גלריה בבניין, שמגיעים אליה אנשים. וככה אני קצת פחות בודד״, הוא אומר.

״הסטודיו בשבילי הוא קצת כמו רכבת. אתה עולה על הפסים ועושה אותו דבר, יש מרחב ויש בדים ויש צבעים. בסטודיו אני תולה בד ומתחיל לצייר. אני לא רושם. והרישום התגלה לי דווקא בסטודיו הביתי. מתוך ההתמודדות עם המגבלות – הנייר שהוא רגיש, וגודלו המצומצם של דף 4A, והשאלה מה לעשות עם נייר. העיסוק שלי עם אמנות הוא מחקר מתמשך – מה לעשות עם החומר הזה מה הוא נותן לי מה הוא מאפשר לי״.

ומה הנושאים שהרישומים משכו אליהם?

״קרוב לבית. מה שהולך מסביבי, מה שעוטף אותי. לפעמים זה לצייר משהו שמונח מולי ולפעמים משהו מהראש. לפני כשנתיים עשיתי תערוכה בבית האמנים ׳24 צורות לשעת חירום׳, סדרה של ציורים קטנים של מקלט אישי, שהולך איתך ממקום למקום. בניתי כל מיני דגמים של מקלטים אישיים. והמשכתי עם הרעיון הזה שמקלט אישי הוא גם וירטואלי וגם פנימי, לא רק דימוי פיזי, אלא גם מקום שיכול להיות כאן או במקום אחר. הבית הוא מעין דימוי מכוונן, מקום שאליו אני רוצה לברוח״.

עודד שתיל: לדעתי הוא אמן מקופח ולא מוערך מספיק ואני מעריך אותו מאוד. אני יכול לחלום לעשות לו רטרוספקטיבה – אבל בשביל זה צריך מוזיאון, עבודת מחקר, תיעוד ואיסוף. המוזיאונים לא עושים את העבודה הזו

את אבני זכיתי להכיר לפני כעשור, כשהזמין אותי לכתוב מאמר לקטלוג תערוכה שהציג בבית האמנים בתל אביב. במספר שיחות מרתקות התוודעתי לאיש המיוחד ולסיפור חייו המרגש. אבני, אז בן 80, היה מרצי המרתון המבוגרים ביותר בארץ (באותה שנה רץ עם בן דודו במרתון פריז). הוא יליד צרפת 1932. בתקופת השואה אימו החביאה אותו בבית יתומים במנזר קתולי. שם, לדבריו, גילה את הריצה.

״הייתי רץ סביב הגדר שעות, ימים שלמים, וקורא לאמא שתחזור לקחת אותי. חשבתי שאני ילד לא טוב כי את אחי הקטן היא לקחה ואותי לא״, הוא סיפר לי אז. ״וכעבור שנים, בקיבוץ בגבול עזה, רצתי להזעיק עזרה כשחבר עלה על מוקש בשדות. הריצה תמיד הייתה קלה לי, אבל רק בגיל 50 התחלתי לרוץ מרתון״.

הוא עלה לארץ עם הקמת המדינה והצטרף לקיבוץ רעים. בהמשך למד ציור במכון אבני ובין מוריו היו אנשי אופקים חדשים, הציירים יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי וחיים קיווה, שיצירתו המוקדמת הושפעה מהם עמוקות. את לימודי האמנות המשיך בצרפת ובשובו התיישב בגבעתיים, שם הוא חי עד היום.

והיום, איך אתה מרגיש פיזית?

״קשה לענות על זה, כספורטאי, אמנם היום אני כבר לא רץ, אני הולך. אני יכול היום לסכם לעצמי מה עושה הספורט לגוף – הוא משאיר אותי בפעילות מסויימת. הספורט הוא גם התמכרות, הוא משחרר אנדורפינים. מצד שני אני חושב שיש התלהבות יתר, של אנשים שזה לא מתאים להם ומסתכנים בפציעות. אל תעשו ספורט שלא מתאים לכם״, הוא מייעץ ממרום גילו וניסיונו.

שמעון אבני: כשאני מצייר אני לא רושם. זו פעולה אחרת לגמרי, ופתאום הופתעתי לראות שהרישומים האלה, יש בהם חיוניות ורעננות שעומדים במבחן הזמן, ומה שחשבתי שהוא תוצר לוואי, כשהוא עומד בפני עצמו הוא מתגלה כמשהו חדש

בין אם זה הספורט, האמנות או הגנטיקה, אבני, מדבר היום על הזיקנה שאין בה מנוס ממגבלות. הוא חש מכאובים ומתמודד איתם, אבל שומר על עצמאותו וממשיך במפעל חייו המתמשך והצנוע.

״התערוכה האחרונה שעשיתי, כשדליה הייתה כבר חולה אך עדיין חזקה, הייתה ביבנה, ושם הצגתי כמה ציורים קטנים על בד וכמה רישומים שמעולם לא הוצאתי לרשות הרבים. וזה נתן לי את הרעיון לחזור לרישום.

״כשאני מצייר אני לא רושם. זו פעולה אחרת לגמרי, ופתאום הופתעתי לראות שיש להם תכונות אחרות והם לא מתיישנים. הרישומים האלה, יש בהם חיוניות ורעננות שעומדים במבחן הזמן, ומה שחשבתי שהוא תוצר לוואי, כשהוא עומד בפני עצמו הוא מתגלה כמשהו חדש. באורח פרדוקסלי זה גם מחדש קצת את העבודה שלי״.

עודד שתיל ושמעון אבני נפגשו במקרה ורק בשנים האחרונות. שתיל, אספן מסור של אמנות ישראלית, מספר: ״התחלתי להתעניין בשמעון אבני בשנות ה־90, לא הכרתי אותו קודם והוא מאוד מעניין. הוא אמן שהתחיל את דרכו באופקים חדשים, אם כי גם בתוכם הוא נחשב לאחר, למתנגד. והוא האחרון מביניהם שנמצא בינינו – בן 91! יש לי באוסף כמה עבודות שלו.

״לדעתי הוא אמן מקופח ולא מוערך מספיק ואני מעריך אותו מאוד. אני יכול לחלום לעשות לו רטרוספקטיבה – אבל בשביל זה צריך מוזיאון, עבודת מחקר, תיעוד ואיסוף. המוזיאונים לא עושים את העבודה הזו, וגם לא פתוחים לשמוע, למרות שאני פונה ומדבר. ואני עושה תיקונים קטנים – מתוך נקודת הראייה שלי ובאמצעים הדלים שעומדים לרשותי״.

אבני: ״המוזר הוא שעודד, מה שעניין אותו בעבודות שלי זה מה שהוא קורא לו שנות השבעים – כך גם תיקרא התערוכה. על פי ההסבר של עודד, בשנות השישים והשבעים הייתה תנועה אמנותית משמעותית בישראל, שספגה השפעות של מה שקורה בחוץ לארץ, והגיבה למה שקורה כאן. החל באופקים חדשים ואחריה עשר + ודלות החומר. אני באותה תקופה הצגתי לא מעט והייתי מאוד מעורב, עסקתי בציור רוב הזמן, אבל אני בא מצילום ומפיסול והגישה הוויזואלית משתנה ומושפעת״.

איך התגבשה התערוכה?

״אפשר לומר שעודד התגנב אליי בצורה הדרגתית. התעניין, קנה כמה עבודות, וכך בזמן האחרון הוא התחיל ליזום את התערוכה. הכרתי את עודד רק בשנים האחרונות, כשהוא הציג את חברי ושכני לסטודיו אוסוולדו רומברג (שנפטר מאז). באתי לתערוכה בדירתו והוא הפתיע אותי כשהראה לי עבודות קטנות שלי באוסף ואמר לי – אני אוהב את העבודות שלך.

״דווקא העבודות שנמצאות אצלו מהעבר, אקוורלים ונופים מראות איזו המשכיות. ואם תמיד היו באים אליי בטענות, שאני מקפץ בין סגנונות, הרי שפתאום הדברים נראים כרצף״.

---

שמעון אבני | שנות השבעים שלי
אוצר: עודד שתיל
עודד שתיל, ליברמן 8. פתיחה: 6.7, נעילה: 22.7