ל״העיר הזאת״ יש פוטנציאל להפוך לסרט קאלט, אבל משהו חסר

אל אופרת הראפ ״העיר הזאת״ בבימויו של עמית אולמן (מחזאי, שחקן ומוזיקאי מחונן), הגעתי עם הרבה ציפיות. גם בגלל הבאזז שהוא יצר מיד עם צאתו בשבוע שעבר וגם בגלל שהחיבור בין הקולנועי למוזיקלי ולתיאטרלי, הוא תמיד חיבור ישראלי מפתיע. החיבור הזה בולט בנוף הסרטים שיוצאים תדיר ובאופן אישי זהו קו תפר עדין, שכל יצירה חדשה שכוללת אותו מסקרנת אותי במיוחד ובאופן מיידי.

הבינתחומיות שהסרט מציע מסמנת אותו כבר מתחילת הצפייה בו כפוטנציאל קאלט. לא כזה מסחרי בסגנון הקומדיה של הקיץ, אלא אמנותי. גם הליהוק שאינו נכנע לטייפקאסט שגור של שחקנים שחוקים וכוכבות ידועות – מבריק. השחקנים כמו מתלבשים לתוך הדמויות, שהיו יכולות בקלות להיות קריקטורה, והם עושים זאת באופן טוטאלי שמעניק לדמויות המגולמות נפח וכריזמה. עבודת השחקנים מעוררת עניין ויש בה שיטתיות ועומק שנתרמים באופן נדיר ומדויק, מתוך שיטות הבימוי שמציע עולם התיאטרון.

״העיר הזאת״ מגולל את סיפורו של בלש בשם ג׳ו (עמית אולמן), שלילה גשום אחד מגיעה אל משרדו אישה יפהפייה בשם שרה בנט (מוריה אקונס הנפלאה). היא טוענת שהם מכירים מהתיכון ושהיא מחפשת את אחותה שנעלמה. ג׳ו השיכור מנפנף אותה בהתחלה, אבל משהו בה נוגע לו ללב, למרות שבאינטואיציה הוא יודע ששום דבר טוב לא יצא מזה.

השותף של ג׳ו, ג׳ק (ג׳ימבו ג׳יי, כלומר עומר הברון) מרגיש שמשהו לא בסדר. הוא מנסה למנוע מג׳ו להתעסק בפרשה הזאת אבל העניינים מסתבכים. ג׳ו נמשך להיכנס לדלת המסתורית שפותחת לו שרה, שמופיעה ונעלמת לסירוגין. הדברים מסתבכים מול חוקר המשטרה מקמרפי (בגילומו המצוין של אלון נוימן) ובמקביל, מתגלה גופה. ג׳ו שרוצה לחקור את פרשיית הרצח של אחותה של שרה, הולך בעקבות העקבות, שמובילות כולן לשמו של פורע החוק הגדול של העיר, מנשה.

כמה מאיתנו יקנו כרטיס לסרט פני שיידעו במה מדובר? כנראה שכשמדובר ביוצרים מפוצצים בכישרון, שכבר הוכיחו את עצמם בתיאטרון האינקובטור לצד הראפרים הבולטים בתעשיית המוזיקה, שמרפררים ליצירות קולנוע על זמניות ומצליחים גם להשחיל מחווה לכל שירי האהבה היפים והישראלים – זה אפשרי

במה נתחיל את הדיון על הסרט? האם בשימוש המוצלח באלמנטים ממופע הקברט או בהשראות הגלויות מהפילם נואר? אולי בווריאציות הקומיות והרומנטיות שגורמות לחייך? אפשר בהחלט להגיד הרבה דברים טובים על הטעם האמנותי ועל הידיים המיומנות שניצחו על שלל הפרמטרים האמנותיים, מהלוקיישנים ועד התלבושות והעבודה המוזיקלית המושקעת.

אולי נתחיל דווקא בזה שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בסרט עצמאי ברובו, שאת האמון המשמעותי בו נתן דווקא הקהל שתמך בו בהדסטארט. וגם זה שינוי מרענן: כמה מאיתנו יקנו כרטיס לפני שיידעו במה מדובר? כנראה שכשמדובר ביוצרים מפוצצים בכישרון, שכבר הוכיחו את עצמם בתיאטרון האינקובטור לצד הראפרים הבולטים בתעשיית המוזיקה (אם כי חסרו לי שם כמה), שמרפררים ליצירות קולנוע על זמניות ומצליחים גם להשחיל מחווה לכל שירי האהבה היפים והישראלים – זה אפשרי. ובאותה נשימה גם חריג ומרשים באופן לא רגיל.

גם הדיאלוגים בתסריט, ששותפים לו מלבד אולמן גם הברון ועומר מור (איציק פצצתי) נכתבו בקצב ראפ וספוקן וורד מרשים. להצליח להיות חדים בכל רפליקה, עדכניים במסרים ומתוזמנים בכל דיאלוג ודיאלוג, וגם לשמור על סאבטקסט אמין – זו עבודה דיאלקטית קשה. הסרט הזה ממחיש עד כמה מקוריות – כשהיא עובדת – לעולם תזכה לתהילה.

לא האהבה משקרת, אלא הדמויות

יחד עם זאת זה סרט שכשסיימתי לעכל אותו, הציף בי כמה קריאות ביניים. לא אוכל להצביע באופן ישיר מהן הבעיות שנותרו איתי בגמר הצפייה, כי אז אעשה ספויילרים, ואני מקווה וממליצה שתצפו בו ותשפטו בעצמכם. אבל כן אתייחס דווקא למבט הגברי הכמעט מוחלט ששולט ביצירה. המסרים שעוברים בו על נשים ובייחוד על דמותה של שרה הם מסרים שלא יכולתי להתחבר אליהם. הנשים הן הזונות, החמקמקות, השקרניות. הן מתקיימות אך ורק בחסות ראשו של הגבר.

האופן שבו שרה, שהיא אחת הדמויות המסקרנות לאורכו של הסרט, מובסת בסופו – הוא קלישאתי ומאכזב. האהבה לא מנצחת. לרגע נדמה שהנה, יש ניצחון קל ובר חסד לקלישאה השחוקה על אהבה. אבל הגבר מנצח ושולט בפוקוס, ויש בזה יחסי שיקוף לא מאוזנים לדמותה – שהצליחה לרגע לגרום ביחד עם הגיבור – להתאהב בה. דווקא כי היא הייתה חמקמקה בעיני הגיבור ובעינינו. ב״העיר הזאת״ לא האהבה משקרת, אלא הדמויות. וזה מחליש אותן. התחושה לפיה האישה היא חווה הנצחית, הפתיינית, המגורשת מחלקת גן העדן בראשו הגברי של הגיבור השליט בסיפור – היא תחושה מאכזבת.

התחושה מייצרת את המסקנה שכל מה שקרה בין השניים האלו לא היה אלא שקר עצמי של כל אחד מהם ומייתרת את האנרגיה שהשקענו בהם כצופים. האם הכל היה שקר גס ולא חשוב? האם הרעיון של להציג את הלא חשוב הזה במסווה של תקווה, זוהי הונאה של הצופה, או שמא מסר מתוחכם מדי על איך אנחנו כצופים נותנים ערך לאהבה בסרטים?

בעיה נוספת שחרקה היא המבנה העלילתי. מצד אחד אנחנו נחשפים לעבודה אמנותית רצינית. שוטים מפתיעים, פריימים סגורים, קלוז אפים לא רק על פנים אלא גם על חפצים, לוקיישנים מוקפדים ומפרט תיאטרוני וקולנועי שמשחזר תקופה ועושה שימוש נבון בחלל ובמצלמה (בייחוד כשיודעים שזהו סרט דל תקציב).

ג׳ו מרכז אצלו את הפוקוס והמושכות להתפתחות העלילה באופן שלא מאפשר את פיתוחן של הדמויות האחרות, ולא מצדיק את נוכחותן ותרומתן למהלך ההתרחשויות. תפסת מרובה ( = אוסף שחקנים מצוינים) – לא תפסת

אבל המבנה הקולנועי של חלוקה לפרקים (מערכות) לא מצליח להצדיק את עצמו. יש תחושה של קפיצות במהלך הבלשי השלם. הראפ שמעניק הרבה מירכוז לחלוקה באמצעות השלמת אינפורמציה ופלפולי לשון, לא מפצה על האופן שבו חלק מהדמויות, שמגולמות היטב על ידי השחקנים, מוחמצות.

כך לדוגמה, ברנבי שמעוני (בגילומו המצוין של עידן אלתרמן) לא מתפתחת והופכת לקישוט חינני. ההבטחה המטרימה לצפייה, שמתהדרת בהשתתפותו של רביד פלוטניק בסרט, מסתכמת בהיותו מוכר תירס. גם טונה בכל הדרו מתפספס בתפקיד איזוטרי. יכול להיות שלהחלטות האלו יש סיבה או שהדברים קרו בחדר העריכה, אבל הם בהחלט פספוס שמדגים איך המבנה נצמד לגיבור המרכזי – הבלש ג׳ו. ג׳ו מרכז אצלו את הפוקוס והמושכות להתפתחות העלילה באופן שלא מאפשר את פיתוחן של הדמויות האחרות, ולא מצדיק את נוכחותן ותרומתן למהלך ההתרחשויות. תפסת מרובה ( = אוסף שחקנים מצוינים) – לא תפסת.

לסיום אפשר לומר שדווקא ההצלחה של הסרט בהפיכת החוויה התיאטרונית לקולנועית ללא סייג, היא גם פתח למכשול – שבו פתרון התעלומה הופך לצפוי והדמויות החדשות שמצטרפות הופכות לרקע. תהליך צמצום הפער בינינו לבין הגיבורים, שנפתח באופן מרשים, הולך ונחלש. אנחנו מודעים היטב לזה שזו הצגה. שאלו הם שחקנים. שזה ראפ.

אנחנו נשארים עם פסקול יפהפה, דיאלוגים שראויים לכל פרס ושחקנים מצוינים, אבל חסר לנו משהו גדול שאותו יכול להעניק רק הקולנוע. הראפ אגב, שאינו פואטי כמו שמתבקש כשעושים שימוש באלמנטים מהפילם נואר או מעולם הקברט, מצליח להיות חדשני אבל עדיין, פואטיקה היא משהו שבסרט כזה כדאי היה להתעקש עליו יותר.

---

העיר הזאת
בימוי: עמית אולמן
80 דקות; ישראל, 2023
3.5 כוכבים