שלושתנו: כרונולוגיה רגשית מורכבת של זוג חרדי צעיר

קידוש ה׳ ומראית עין הם לא ביטויים נדירים בעולם החרדי. אדרבה, העיסוק במה יגידו על המשפחה או איך זה יפגע בשידוכים הוא עיסוק מרכזי שמטריד משפחות רבות, שמדקדקות בנראות החיצונית בשלל הדקדוקים. אישה חרדית שחושפת את החולשות שלה בפומבי היא עניין נדיר. בטח שכמדובר בחשיפה בסרט דוקומנטרי, שבו היא אולי שולטת על המצלמה אבל מוצגת בו גם האינדיבידואליות שלה, הדעה שלה ואפילו האהבה שבה. זהו מעשה חריג ויוצא דופן.

ב״שלושתנו״ – סרט הביכורים העדין והמרגש של תאגיד השידור הישראלי כאן 11 שביימה וצילמה הניה ברודבקר, זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים – יש צעקה אילמת. אין בו שום התיימרות, אלא רק סובייקטיביות טהורה. אולי בכך כוחו – בקסם הפשטות של החומרים.

הסרט מצליח לזכך דיאלוג של זוג חרדי צעיר, הניה ובעלה אהרל׳ה, עם השתייכותם לקהילת האם הטבעית שלהם – הציבור החרדי. הזוג מתפכח ומגלה את המציאות סביבו בעקבות הניסיון לשלב את ארי, בנם האוטיסט, במסגרות החרדיות הרגילות.

זה מתחיל מהניסיון להבין ולקבל עזרה, ממשיך לעשרות מוסדות שמסרבים לשלב את ארי בכיתה רגילה בטענה שאין להם את הכלים הדרושים לשלב אותו, ומגיע עד לאילוץ שלהם כמשפחה לעבור דירה, בהתחלה מבני ברק, לשערי תקווה ובהמשך לישוב דתי אחר, תוך ניסיון להגן על מה שהם מבינים כטוב ביותר עבור בנם. מה שאמור היה להיגמר בסינדול בירוקרטי קהילתי שחונק את זכויות הפרט, מצליח לגרום לליבם של ההורים החרדים (תרתי משמע) להישבר ולדמם באופן שמביא אותם לשינוי ותנועה גדולים בחייהם, ולמעשה לשינוי גדול ומשמעותי בהרבה – בהשקפת עולמם.

בני הזוג חושפים את שגרת יומם מבלי לייפות את המציאות. הם מייצרים אותנטיות רגשית בקו רצוף ומציפים שאלות ונושאים רגשיים שהם טאבו אינטימי. לאורך כל ברורה לנו הדרך הסובייקטיביות שלהם; לצד החריגות שהם חשים ואף מודים בה אינספור פעמים 

בני הזוג ברודבקר חושפים את שגרת יומם מבלי לייפות את המציאות. הם מייצרים אותנטיות רגשית בקו רצוף ומציפים שאלות ונושאים רגשיים שהם טאבו אינטימי. לאורך כל ברורה לנו הדרך הסובייקטיביות שלהם; לצד החריגות שהם חשים ואף מודים בה אינספור פעמים באופן נוגע ללב. בייחוד נוגעת ללב האהבה שנעה בין שלושתם ומעבר לה גם הניסיון של הבמאית להתמודד עם דיכאון ברקע.

מבחינה אמנותית הסרט מציע רצף מעט שגור בעולם החרדי: חודשי השנה והמועד הקלאסי (שעשה לי דז׳ה וו מיידי לסרט ״החולמות״) – חנוכה. אבל בהפתעה גמורה, הרצף הזה נשבר כשיום העצמאות משתלב בתוכו, לאור השינוי שהזוג עובר. אז קבלו תיקון, הרצף לא שגור. אפשר אולי לומר שהסרט נעדר תחכום ויזואלי אבל באותה הנשימה להצביע על כך שהוא מצליח להיות יפהפייה.

ארי – הילד – שהוא גם גיבור הסרט שהוריו וגורלם המשותף חגים סביבו, לא מרבה לדבר. אבל המצלמה עושה זאת במקומו מצוין, כשהיא מצליחה להעביר את המבט האימהי. הפריים במקום הזה לא זקוק להעמדה, הוא נושם באופן אורגני את הדופק של הבית כמו משתלב בפעימות ליבה של האם, שהיא גם הצלמת וגם הבמאית. היא מביימת את חייה וזה קולח לה, כשהמצלמה עדה – כמו עין שלישית או כמו צופה מהצד.

במהלך הסרט עוברת המשפחה שינוי ונפתחת לעולם, על שלל המורכבות שאקט כזה עשוי לייצר בחברה שממנה באו. הם לא יוצאים בשאלה או טורקים דלתות. הם מחפשים את עצמם, את התשובות שלהם. וזה עובר. המסר הגדול מהחיים לפיו אין צורך לוותר על מי שאת או לתת לחברה לרמוס אותך, הוא מסר שחשוב שיהדהד. מה גם שהסיפור הוא סיפורה האישי של הבמאית וככזה, מצליחה המצלמה לחשוף רגעים אישיים ואינטימיים שלה עם בעלה, עם בנם, עם הוריה ועם דמויות נוספות מנוף חייה.

צילום: אביגיל שפרבר

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

צריך הרבה אומץ כדי להיחשף ככה, אבל התוצאה היא כנות בלתי מתפשרת ומשתלמת קולנועית, כשדרך הקושי אנחנו נחשפים לכרונולוגיה רגשית מורכבת ודרכה מעוצבים הגיבורים. הדיאלוג שבין הניה לאהרל׳ה בעלה הוא דיאלוג לא שגרתי, דיאלוג נוקב. לפעמים נדמה כי הסרט עוזר להניה להתאהב בו או שמא לגלות אותו מחדש.

עם זאת, המכלול מעט צפוי. ייתכן שהחלטות הבימוי ולעיתים גם בחירות העריכה לא הצליחו להדק לחלוטין את הסיפור מלגלוש לטריוויאלי. אבל הצילום הנטורליסטי לצד הפסקול היפהפייה והאהבה המנצחת מצליחים להעביר את תחושת הבדידות המייסרת של המשפחה, מול מודל המשפחה הנחשבת שהם נדרשים לשווק.

בכל מצב אחר סרט כזה לא היה מחזיק. אבל גודלו של הסרט הקטן הוא ביכולת להחזיק בתוכו את הכנות גם ברגעים הקיצוניים ביותר. זה קורה באמצעות החשיפה הטוטאלית והלא־אופיינת של היוצרת, שניכר שיודעת היטב למה החברה החרדית מצפה ממנה.

שלושתנו
בימוי: הניה ברודבקר
80 דקות; ישראל, 2023
4.5 כוכבים