אורלי מיברג בבית טיכו: ״לנסות שוב. להיכשל טוב יותר״

חגית: בוקר טוב אורלי, מה שלומך?

אורלי: שבוע טוב חגית. בימים אלה יותר מתמיד לענות על מה שלומי, מרגיש לי כשאלה קולקטיבית

חגית: ממש כך. בואי ניכנס ונצא – מהכללי לפרטי וחוזר חלילה. ברכות על התערוכה בבית טיכו! תקופה לא פשוטה, איך היה לעבוד ולנסוע הלוך ושוב בין תל אביב לירושלים?

אורלי: תודה! האמת שהיציאה מתל אביב לירושלים ברכבת וחזרה אליה שוב ושוב מאוד תאמה את תהליך העבודה. ההלוך והחזור. שלא כבתערוכות קודמות של הקמה בגלריה ליד הבית

חגית: התערוכה ״יוצרות מהבית״, שבה את מציגה לצד עינת אמיר, אלינור סאם ויפעת זיו, מחברת יחדיו ארבע אמניות ומתכתבת עם תמות שונות שעולות מהמקום. בית טיכו – הבית עצמו והזוג טיכו שחיו בו; מרפאת העיניים של ד״ר טיכו; הגן הירושלמי; וכפי שאמרה האוצרת תמנע זליגמן, העבודה שלך באופן מיוחד היא ״תשובה לאמנותה של אנה טיכו״. תוכלי להאיר את הנושא ולספר על התהליך והתוצאה?

אורלי: התחלתי את העבודה על התערוכה כמעט לפני שנה, בהתבוננות מעמיקה ברישומים של אנה טיכו. מה שתפס אותי ברישומים הנפלאים שלה, וממנו יצאתי לעבודה שלי, זו התחושה שכל הקווים הפתלתלים שלה יכלו לצאת ולהימשך מעבר לגבול של הנייר. וכשהגעתי לתמנע עם המחשבה הזו, היא הראתה לי רישום אחד שבו רואים בבירור שכל הקוים הדקיקים האלה יוצאים ומשתרכים מעבר למסגרת הפספרטו.

זה התחבר מאוד לדרך העבודה שלי בשנים האחרונות, כשאיו לי מסגרת של בד שכובלת אותי ואליה אני צריכה להתייחס, ומשם המשכתי למחשבה שאם כבר אני לא מוגבלת במסגרת, אני יכולה גם להתנסות בעבודה תלוית חלל. בעזרת עמית מטלון שליווה אותי בהדמיות החלל ובבניית מודלים של קירות וקימורי החלל בסטודיו המשכתי את העבודה.

הסטודיו כולו נתפס על ידי העבודה גדולת המימדים לאורך חודשים. לקראת החודשים האחרונים נכנסה גם רמפה שהעלתה אותי לגבהים כדי שאוכל לצייר על החלקים שמטפסים על התקרה. וכל זאת, בידיעה שעם כל ההדמיות והעבודה בסטודיו, ישאר מקום רב לעבודה בחלל עצמו. דבר שחששתי ממנו בהתחלה

חגית: אני מדמיינת אותך עובדת – גופך בסטודיו ביפו ועינייך בירושלים…

אורלי: גופי ועיניי תמיד ביפו 🙂 הרי ירושלים נכנסו לעבודה ותפסו את מקומו של הים. וכן, נדרשה גמישות מחשבתית להקמה של העבודה הזאת. במשך שבועיים וחצי שהינו שם בבית טיכו. אם בסטודיו אצלי העבודה נפרשה והוצמדה לקירות, בחלל יש שני ריבועים לבנים שמכסים את החלונות. זה היה נתון שהיה צריך לקבל אותו ולהשתמש בו.

נדרשה גמישות מחשבתית ויש לומר שתמנע ורונה צ׳רניקה (מעצבת התערוכה) עזרו בכך מאוד. הן חזרו ואמרו תשתמשי בחלל, וכך מה שנראה כמגבלה בסופו של דבר עובד לדעתי לטובת העבודה. ואם לקחת מסמואל בקט, שמהספר שלו נלקח שם העבודה: ״הכל כמאז. אין דבר אחר מעולם. תמיד נוסה. תמיד נכשל. אין דבר. לנסות שוב. להיכשל שוב. להיכשל טוב יותר״

חגית: אולי פספסתי, מה שם העבודה?

אורלי: ״אינאיך הלאה, שוב הלאה״. זה לקוח מ״הו רעתה״, אחת משלוש נובלות אחרונות של בקט. זהו סיפור על סבא ובן שמהלכים במרחבים שבין חושך לאור, נפרדים ומתאחדים. הטקסט בנוי ממשפטים קצרצרים, קטועים. הוא עצוב, אבל גם פרוע ומלא הומור, כמו תמיד אצל בקט. ובעיקר הוא על מעשה הכתיבה עצמו. וזה חזק עוד יותר כי הוא כותב את הטקסט הזה בערוב ימיו ומבטא את תחושת ההכרח בכתיבה כדי להמשיך בחיים.

התערוכה האחרונה אצל שושנה ווין בלוס אנג׳לס נקראה ״לאן אנחנו הולכים מכאן״ כנראה שיש משהו שם בהליכה. אבל כמו אצל בקט, פחות ה״מסע״ אלא יותר הליכה, התנועה ״אל עבר״ לא בהכרח להגיע

חגית: אני מבינה שכל העבודות של האמניות בתערוכה הנוכחית בבית טיכו קשורות לאיזו ״ביתיות״ או התבייתות. מהעבודה שלך עולה תחושה של התפשטות על הקירות, כמו צללים או נוכחות רפאים

אורלי: חושבת שתהליך העבודה שלי בשנים האחרונות נראה ככה. החזרתיות האובססיבית של העשייה, הציור בתנועה של הגוף מרצפה לקיר, הגזירה של הבדים, ההדבקה. זה יכול להימשך ולהימשך ללא נקודת סיום.

אני לא רואה בעבודות האלה התבייתות. התפשטות, כן. העבודה הראשונה שבה ממש שחררתי את המסגרת הריבועית מלבנית היתה לתערוכה ההיא ב־LA, והיא נעשתה בימי הקורונה. כשהכל דווקא סגר עלינו, הרגשתי שבסטודיו יש לי את החופש ושם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. העבודה היתה באיזה שלב על הרצפה ממש מאיימת לצאת מדלתות הסטודיו

חגית: גם בעבר הציור שלך היה קשור לגוף (בעיניי לפחות). לא בדיוק ציור פעולה, אבל כן חלק מתפיסת הגוף והתנועה במרחב – גם בציורי היוגה, גם בציורי הנופים התלויים, תמיד יש איזו תנועה

אורלי: נכון

חגית: ספרי על העבודה ב־LA. התערוכה תוכננה לפני הקורונה? נדחתה? הייתה ספונטנית?

אורלי: התערוכה שם תוכננה לפני הקורונה ונדחתה אינספור פעמים, עד שכבר גם שושנה וגם אני הגענו למצב שאמרנו שדי צריך להעיז ולפתוח. לשושנה זו גם היתה תערוכת הפתיחה בחלל חדש. עדיין אנשים לא ממש יצאו בחופשיות, כולם היו עם מסיכות, וזה לא היה הזמן האידיאלי להציג.

ואם חושבים על זה במבט על – היו לי מספר תערוכות בעבר שלא ממש חשבנו שנפתח ביום המיועד. תערוכה אחת נפתחה ביום אסון המסוקים. כמובן שמיד בוטלה. וגם כשאני חושבת על התערוכה כעת בבית טיכו אני לא חושבת שזה הזמן. אז אם התחלנו מהפרטי לכללי והתחושה הכללית של עשיית אמנות בימינו נראית כדבר די שברירי, אם כי הכרחי ואף יותר מזה, מעצם העשייה

חגית: כוונתך שכרגע זה לא הזמן האידאלי להציג כאן בירושלים?

אורלי: ירושלים כמקום שמסמל את הקונפליקט בשיא עוצמתו. תמיד היה כך, אני רוצה לקוות שההתעוררות הזאת שאנחנו רואים בחודשים האחרונים תציף גם את העוולות שנעשו כלפי אנשים שחיים בירושלים וסביבותיה למשך כל כך הרבה שנים. אני חושבת שזה כבר קורה. ההתנגדות לכיבוש שעדיין מנסים להשקיט במחאה ולבודד אותו מהדיבור על דמוקרטיה, גם הוא עולה ומקבל מקום.

כשאני מדברת על אמנות אני מרגישה לפעמים שאני צריכה להתנצל, כי מה קשור עכשיו לדבר על תערוכה בכל הכאוס הזה. ואמנם בימים האלה זה כאוטי באופן מוקצן, אבל תמיד בחיים פה יש אלמנט של טרלול וקושי. ודווקא בגלל זה אני חושבת שהאמנות – כעולם מקביל למה שקורה פה – חשובה מאין כמוה, והיא נותנת שיקוף מציאות הכרחי ופרספקטיבה מתבקשת

חגית: המחאה נכנסת לעבודות? משפיעה נפשית?

אורלי: זה מורגש בתגובות שאני מקבלת מאנשים – וזה תמיד מרגש. אני יותר חשבתי על תחושת הערעור התמידית שבתקופות מסוימות איכשהו מטוייחת ונראית כמציאות ״נורמלית״. אני מרגישה שיש לכך ביטוי בעבודות שלי – הפציעה הזאת בבד עם המספרים והקריעה של בורות מתוכה משקפת מציאות ארוכת ימים, לאו דווקא רק את ימי המחאה. קטנותו ואפסותו של האדם תמיד נמצאת שם. לבוא אל העולם ממקום צנוע יותר

מרגע שחדלתי למתוח בדים על מסגרות, הקומפוזיציה של העבודות לא מתוכננת והן מתחילות בעצם כשדות צבע, שנוצרים מטבילת בד קנבס גולמי באמבטיות צבעי דיו כשהם על הרצפה, ואז אני מעלה אותם לקיר ומדביקה פיסות בד נוספות, חלקן מצויירות כבר… לאט לאט נוצרים מתווים שיכולים להיקרא כנופים וכמפות טופוגרפיות

חגית: אם אני עוקבת נכון, כיום את נוטה יותר לציור מופשט, כתמי, בשונה מעבודות היוגה, השחייה וציורי דמויות שעשית בעבר?

אורלי: נכון מרגע שחדלתי למתוח בדים על מסגרות, הקומפוזיציה של העבודות לא מתוכננת והן מתחילות בעצם כשדות צבע, שנוצרים מטבילת בד קנבס גולמי באמבטיות צבעי דיו כשהם על הרצפה, ואז אני מעלה אותם לקיר ומדביקה פיסות בד נוספות, חלקן מצויירות כבר… לאט לאט נוצרים מתווים שיכולים להיקרא כנופים וכמפות טופוגרפיות. אבל אם בעבר התחלתי מצילום של נוף קונקרטי או דמות אנושית שנמצאת בים, היום הקונקרטיות כבר לא נמצאת ויש יותר מקום למקריות.

בימים אלה אני עובדת על ספר שמאגד את העבודות מכמעט עשור אחרון. הוא יכלול את 2 התערוכות האחרונות שהצגתי בנגא: תלוי בנוף ומתוך הכחול, את התערוכה אצל שושנה ווין ואת התערוכה בטיכו. מעצבת אותו בעדינות וביופי רב נועה שוורץ. הטקסטים שליוו את התערוכות של קרן גולדברג, טלי בן נון וטל בכלר, טקסט התערוכה של תמנע זליגמן וטקסט נוסף של מורן שוב רובשוב. כדפי הפרדה בין התערוכות יש רצף קונטקטים של צילומי סטילס מתהליך העבודה בסטודיו שצילמה בכישרו רב מיכל צ׳יטאייט.

לא הוצאתי ספר בעבר. יש משהו באיגוד חומרים, עריכה, הדפסה על גבי נייר שנשאר ויש לו חיי מדף שנותן גם קונטקסט לעבודה ארוכת שנים

חגית: את רואה בתערוכות מעין ״פרקים״ בספר?

אורלי: כן, לגמרי ומכיוון שלא כללתי את העבודות היותר מוקדמות שלי, הם מתאגדים לסיפור אחד

חגית: מה היה קו פרשת המים שבו השתנה הציור? גיל מסויים? אירוע בחיים?

אורלי: קו פרשת מים, אהבתי. הרבה מים זרמו אצלי. רק טבעי שהם ירצו לחפש להם נתיב אחר. זה קרה לפני תשע שנים, עם סדרת העבודות בדיו לבנה, שהתחילו מרישומי דיו יומיומיים במחברות רישום. התאהבתי במדיום, בקלות התנועה שהוא הביא מצד אחד, בשקיפות, ב’טעויות’ שאי אפשר לתקן, במקריות.

וזה המשיך בשהות אמן שעשיתי בגולדן באפסטייט ניו יורק, שם למדתי לעבוד עם צבעי דיו שהם מייצרים במקום. עבדתי על בדים לא מתוחים, מה שהוכיח את עצמו גם כחסכוני. בתום השהות פשוט גלגלתי את העבודות ושלחתי לארץ. ומשם כבר לא ראיתי את עצמי חוזרת לקשיחות של בד  מתוח על מסגרת

בנוסף למדיום, הכל כך שונה מציור בשמן, אהבתי את זה שאני באה לציור כשאין לי איזו תכנית אב של מה אני הולכת לצייר

חגית: יפה. לטובת מי שפחות מכירים, תספרי קצת עלייך ועל הדרך שלך

אורלי: חיה עם אסף אמיר, מפיק ויוצר קולנוע וטלוויזיה. שלושה ילדים. למדתי תואר ראשון בסקול אוף ויז׳ואל ארטס ניו יורק בשנות השמונים – השנים הכי מרתקות להיות בניו יורק. עבדתי כדפסית משי בסטודיו של אנדי וורהול. חזרתי לארץ כשאני מציירת ציור אקספרסיבי פיגורטיבי, שלא כמו היום, זה לא היה הדבר הכי מוערך ונכון לעשות באותם ימים. הסתכלו עלייך בעין די עקומה שאת בכלל מציירת פיגורטיבי.

הרגשתי די נטע זר, תחושה שלא ממש עזבה אותי. אבל לאחר זמן לא רב חברתי לגלריה נגא שבה הצגתי מאז, לא להאמין, 12 תערוכות יחיד. ובאשר לתחושת הזרות, לא בטוחה שזה שינה אותה.  לאור המתרחש סביב, יש לומר היא רק מתעצמת

חגית: ובכל זאת, הנה תערוכה חדשה, בבית טיכו של מוזיאון ישראל. ויש עוד למה לצפות

אורלי: אם לחזור לבקט, בנובלה הזו ״הו רעתה״ הוא בעצם אומר שכל עוד אומרים וכותבים את הדברים, יש הלאה. אז נמשיך ונעשה את מה שצריך לעשות. ניכשל טוב יותר

---

יוצרות מהבית: עינת אמיר, אורלי מיברג, אלינור סאם ויפעת זיו
אוצרת: תמנע זליגמן
בית טיכו, ירושלים