אבדות ומציאוּת: תל אביב מבעד לעיניהם של יעל פסמניק ואסף גאם הכהן

אבדות ומציאוּת, התערוכה שמוצגת בימים אלה בבית האדריכל ביפו, יכולה להיקרא כמערכת מפגשים מרתקת: מפגש בין שני יוצרים והמפגש האישי של כל אחד מהם עם המרחב האורבני של תל אביב; מפגש בין מדיום צילומי עכשווי לבין טכניקות מסורתיות; מפגש עם אחורי הקלעים של תהליכי התהוות היצירות; מפגש בין אדריכלות ואמנות; ומפגש רעיוני בין קיים משובש־מתפורר לבין בנייה מחדש, נוסטלגיה וגעגוע, ומבט לעתיד מדומיין.

התערוכה מציגה את תל אביב על רקע התרחשויות הזמן, כפי שהיא נתפסת ומגולמת ביצירתם של האמנית הרב־תחומית יעל פסמניק, ושל האמן, הצלם והאוצר אסף גאם הכהן. פסמניק היא בוגרת בית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר (2018) וכיום סטודנטית לתואר שני בתוכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. מאז סיום לימודיה בשנקר היא משמשת כעוזרת הוראה במחלקה לאמנות במקום, ואף הייתה שותפה לייסודם של מספר חללי עבודה ותצוגה קולקטיביים־אלטרנטיביים בתל אביב שנועדו לשימושם של אמנים צעירים בתחילת דרכם.

גאם הכהן, זוכה פרס משרד התרבות לעידוד היצירה ב־2017 שבימים אלה שוהה באיטליה במסגרת רזידנסי, הוא בוגר לימודי הנדסאי צילום ומדיה דיגיטלית, בעל תואר ראשון בלימודי קולנוע ממכללת ספיר ותואר שני מהמחלקה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב. גאם הכהן נמנה על מייסדי הגלריה השיתופית לצילום אינדי, הקים וניהל את גלריית המעבדה לצילום, שבה אצר תערוכות אישיות וקבוצתיות, וזוקף לזכותו מספר רב של תערוכות יחיד והשתתפות בתערוכות קבוצתיות בארץ וברחבי העולם.

באבדות ומציאות מציג גאם הכהן עבודות צילום מקוריות, המעובדות על ידו בטכניקה ייחודית שפיתח. פסמניק מציגה עבודות הדפס וגילוף בעץ ובלינוליאום. הרעיון ליצור תערוכה זוגית שתשלב את יצירות השניים, היה לדידה של לימור יוסיפון גולדמן, אוצרת הגלריה, שאצרה את התערוכה בשיתוף עם האדריכל נדב הייפרט, מהלך אינטואיטיבי.

יעל פסמניק: באותה תקופה של חוסר ודאות, כשכל קלפי המציאות נטרפו, גם הרחובות נדמו כמשתנים מדי יום ונדמה היה שהמרחב כולו מתחיל להתפורר. זה היה זר ומסקרן כאחד, והתחלתי לצלם דברים שלכדו לי את העין

״עם כל ההבדלים שקיימים בין המדיומים של אסף ויעל ובין דרכי הביטוי האמנותיות שלהם, היו גם לא מעט נקודות השקה ביניהם, והשילוב הרגיש נכון״, היא מספרת. אם בנקודת המוצא להיווצרותן – שיטוט מתבונן במרחב העיר תל אביב במציאות מרובדת, ואם באופן שבו כל אחד מהם בדרכו מנציח את ההתבוננות כשילוב של מדיום צילומי מודרני עם מסורות יצירה וביצוע. ככאלה, העבודות חושפות את הרגעים שנלכדו בעין המצלמה כשכבות מידע של משמעות, זמן ומקום, המייצרות מעין חתך ארכיאולוגי אופקי־עכשווי״.

ממקום זה נגזר גם שמה של התערוכה כמשחק מילים עם כפל משמעות: דברים שאבדו – אבדות, כדרך ליצירת דברים חדשים – מציאות, כשצירוף המילים המוכר משחק עם ניקוד המילה מציאות ומרפרר למציאות הכאן ועכשיו.

העבודות של פסמניק, שעיקר עיסוקה הוא בציור, פיסול והדפס, צמחו בתקופת הקורונה, כשעשתה דרכה ברגל ממקום מגוריה ברמת גן לסטודיו שבתל אביב. ״הרחובות שהיו שוממים מאדם אפשרו לי להתבונן בדרך, שעד אז הייתה עבורי סוג של מרחב ביניים ׳בין לבין׳, לא כזה שהזמין להתעמק בו״, היא מספרת. ״באותה תקופה של חוסר ודאות, כשכל קלפי המציאות נטרפו, גם הרחובות נדמו כמשתנים מדי יום ונדמה היה שהמרחב כולו מתחיל להתפורר. זה היה זר ומסקרן כאחד, והתחלתי לצלם בסלולרי דברים, חריגים בעיקר, שלכדו לי את העין״.

הרגע המכונן בהתבוננות של פסמניק במרחב היה כשמבטה קלט השתקפויות של העיר במבני מגדלים גבוהים, שהיוו השראה ובסיס למרבית העבודות המוצגות בתערוכה. ״ההשתקפויות שיוו להם נראות מעוותת, כמעט כמו משהו שקורס לתוך עצמו, והמראה היה מבחינתי שיקוף של המציאות – בניינים שמשתנים בתוך מציאות שהשתנתה והפכה לעולם אחר״.

אסף גאם הכהן: האנושות נמצאת בצומת שהכול יכול לקרות בו. החוויה שלי היא של עולם שמתפרק ומנסה להיבנות מחדש, ולצד הנוסטלגיה במישור האישי, מביאה אותי לדמיין את העתיד שייבנה ואיך שהמרחב יכול להיראות

העבודות של גאם הכהן, שביצירתו ככלל מנהל דיאלוג מתמשך עם מציאות המרחב העירוני תוך צילום אתרים ומבנים בעלי מטענים תרבותיים ואישיים, נולדו מבחינת המציאות העכשווית סביב המטאוורס והשפעותיו על ההבטים התרבותיים והאסתטיים של הנוף העירוני. ״האנושות נמצאת בצומת שהכול יכול לקרות בה״, הוא אומר. ״החוויה שלי בצומת הזה היא של עולם שמתפרק ומנסה להיבנות מחדש, ולצד הנוסטלגיה במישור האישי מביאה אותי לדמיין את העתיד שייבנה ואת איך שהמרחב יכול להיראות״.

בחלל הגלריה מוצגות העבודות של השניים במעורב, כשהן משלימות אלה את אלה ויזואלית, ובה בעת מאירות הבדל באופן שבו ההתבוננות של כל אחד מהם במרחב מתורגמת ליצירה. בעוד בעבודות של פסמניק ניכר סוג של זום אין, היורד לפרטים וניואנסים, כמו חושף תהליכים ורעשים פנימיים, אצל גאם הכהן ניכר זום אאוט, הבוחן את המרחב כמכלול, שובר אותו ובונה אותו מחדש. מנגד, ולצד ההבדל החזותי, השניים חולקים מכנה משותף משמעותי המתייחס לעבודה העמלנית שכרוכה בתהליכי היצירה של כל אחד מהם.

חשיפתה מהווה חלק בלתי נפרד מהתערוכה החותרת לשים דגש על העשייה עצמה, ולצד העבודות מוקרנים סרטוני וידאו המדגימים את תהליכי היצירה העמלניים על שלביהם השונים, כרובד נוסף של שכבתיות החובר לקונטקסט ולתמת ״הארכיאולוגית העכשווית״: מקבץ סרטונים קצרים של פסמניק בהקרנה אורכית כעין סטורי־בורד, וסרט וידאו של גאם הכהן, העוקב אחר שלבי הביצוע בדרך לתוצר המוגמר. בתוך כך, נחשף גם פער בין התהליכים לבין הנראות הסופית של העבודות, שמתרחקת מהמקור הצילומי ומציגה לו פרשנויות יצירתיות, מרשימות ומלאת עניין.

הליכה במנהרת הזמן שעבר

אצל פסמניק, המכנה את התהליך ״הפיכת אדריכלות לחומר אורגני״, מדובר בתהליך גריעה שמבוצע עם סכינים קטנים ואמצעים ידניים נוספים, ודורש זמן ודיוק רב. ״כל ניואנס, דוגמת כיוון סיבי העץ, יכול לשנות את התוצאה. העץ מכתיב את התנועה והעבודה על כל פלטה אורכת כחודש־חודשיים״.

את הצילומים המקוריים היא ממירה לרישומים, שאותם היא מגדילה ומעתיקה לפלטות העץ המשמשות אותה לגילוף. המדיום, שעד לאחרונה לא הרבתה לעסוק בו, הפך עבורה לפרויקט מתמשך. בתערוכה מוצגת סדרה של 12 עבודות עץ בגודל 60X60 ס״מ, שאינן אלא הגלופות ששימשו אותה להדפסי נייר של הסדרה, ששניים מתוכה בגודל 100X70 ס״מ ממוסגרים ומוצגים גם הם. סדרה נוספת כוללת ארבע עבודות גילוף צבעוניות וקטנות יותר בגודל 24X32 ס״מ שנוצרו בטכניקת גילוף שונה ובחומר אחר – לינוליאום – כעיבוד נוסף של סדרת העץ ומעין פרשנות צבעונית לדימויים שמוצגים בה.

״שימוש בשפה עתידנית תוך הליכה במנהרת הזמן שעבר״ מכנה גאם הכהן את יצירתו, המבוססת על מצלמה ומחשב שבאמצעותם הוא מלהטט עם מהות הצילום כאמצעי ללכוד רגעים קיימים. את הרגעים הוא שובר ובונה מחדש כמרחבים שנעים בין עבר נוסטלגי לעתידנות. בתערוכה מוצגות תשע עבודות הלקוחות מתוך הסדרה ״The 2060’s – זיכרונות מעתיד נשכח״, המציגה בנייה חדשה של מקומות מוכרים שצילם בתל אביב (כיכר רבין, כיכר הבימה, גני יהושע, נוה שאנן ונוספים) וכן שני שקפי נגטיב שחורים ועבודה גדולה שמורכבת כקומפוזיציית נגטיבים על פתח היציאה למרפסת.

את טכניקת היצירה שפיתח ושבה הוא מתמקד מזה כעשור, מגדיר גאם הכהן כ״תהליך סיזיפי שדורש זמן, וכרוך בהרבה פעולות, מהן קטנות וחזרתיות״. התהליך כולל עיבוד של צילומי סטילס בפוטושופ, ולאחר מכן פירוקם לסגמנטים ומתיחה של הפיקסלים אחד לאחד, כך שהם משכפלים את עצמם תוך יצירת רצף גנטי וחשיפת הדי.אן.איי של הצבע.

את העבודות שיצר ייעודית לתערוכה מתוך הסדרה, הוא הדפיס על נייר קוזו (נייר יפני חלק מבוסס על סיבים טבעיים) בטכניקת ציאנוטייפ – טכניקה עתיקת יומין העושה שימוש באור השמש, ומעניקה לדימויים המצולמים מעין פטינה כחלחלה. זו מקנה להן איכות נוסטלגית המנוגדת לממד הדיגיטלי של המקור המצולם, אך בה בעת מתבררת כמזויפת בהתייחסותה למרחבים המדומיינים שבנה ושמעולם לא התקיימו. ״כמו חפירה ארכיאולוגית – אבל מהעתיד. יש בכך משהו פרודי״, הוא אומר ומוסיף שלדידו העבודות הן ״שיר קינה וגעגוע כאחד״ – קינה על עתיד שהיום הוא מעורער וגעגוע למקומות ולזיכרונות הילדות שיש לו מהם.

הצבת העבודות בחלל הגלריה מגלמת את האני מאמין האוצרותי של יוסיפון גולדמן הדוגל ביצירת חוויה מרחבית. ״הרעיון הוא לבנות את תצוגת התערוכה כך שהתוכן ייצר חוויה, ושהסיפור יעבור דרך החלל״, היא אומרת. ואכן, אבדות ומציאות נחשפת לעין כמשחק הצבות המייצר תחושה של תנועה ובו־זמניות בחלל; משלב צורות תלייה שונות בעומקים שונים, כעין מקבצים שכל אחד מהם נחווה כמיצב. עבודותיה של פסמניק תלויות תוך שילוב זרועות המרחיקות אותן מהקיר כך שהן נדמות כמרחפות, מתקרבות ומתרחקות, וכך גם אלה של גאם הכהן שתלויות־מרחפות מהקורות העליונות שבחלל.

באופן שבו היא מזמנת נקודות מבט אמנותיות על המרחב האורבני, התערוכה עונה על חזון הגלריה להרחיב את דרכי הביטוי של הדיון האדריכלי לדיסציפלינות מגוונות, ולחקור סוגיות חברתיות, אנושיות ומרחביות של עבר, הווה ועתיד. ״איכות המפגש בין אסף גאם הכהן ויעל פסמניק חושפת את קצוות הקיום במרחב העירוני״, נכתב בטקסט האוצרות, ועל רקע אירועי השעה, המתרחשים בזמן שהדברים נכתבים, השימוש במילה קצוות והאופן שבו התמות נוגעות בערעור והתפוררות הדברים – מקבלים משנה תוקף.

---

יעל פסמניק ואסף גאם הכהן | אבדות ומציאוּת
אוצרים: לימור יוסיפון גולדמן, נדב הייפרט
הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15 יפו
נעילה: 9.9