״המזח״: סרט מלחמה שמזמין חשבון נפש

המזח הוא סרט מלחמה שמגולל את אירועי מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 במפרץ שלאורך תעלת סואץ. קפסולת הסרט שמבוססת על אירועים אמיתיים מתבססת בין היתר על ספרו של ד״ר נחום ורבין ״האופציה של הדוקטור״, והרצועה שמגוללת את יומן המלחמה של צה״ל מול החזית המצרית, מציגה דילמה צבאית שמתעצמת בזכות נקודת מבטו.

כשמצרים פתחה במתקפה בשיאו של יום כיפור, במוצב הדרומי בבונקר ״המזח״, מרבית החיילים צמו ולא היו ערוכים למתקפה הפתאומית – מה שהופך קונפליקט קיומי לבעל פוטנציאל דרמטי, הנשען על השקפת עולם. הסרט מצליח לרדת לדקויות ולשזור את מערכות היחסים של מי שהיו בקו החזית, שותפים לגורל אחד: חיים או מוות, שאחרי שראו את המוות בעיניים, בחרו בחיים. ייחודו של הסיפור הוא לא רק בשל הגבורה שהפגינו החיילים, אלא בעיקר בשל החלטתם ליפול בשבי – החלטה שהתקבלה בקרב החיילים במוצב ולא כפקודה ברורה מהפיקוד.

הכניסה שלנו לאירועי המלחמה מתאפשרת באמצעות השחזור של ד״ר ורבין, בפתיחת הסרט, בפני פרקליטות צה״ל. הבחירה הזו כשלשעצמה מעניינת קולנועית ומצליחה לעשות שימוש בתאורה וקול, כדי להתחקות אחרי התודעה הפסיכולוגית והצילום המתועד של הזיכרון והנפש של מי ששרד את החוויה הקשה.

התמונות הראשונות שעולות מהשחזור הן פלאשבקים מהשבי, אבל את הפרקליטות החוויה הטראומטית לא מרגשת. שני החוקרים שיושבים מול ד״ר ורבין לא עורכים תחקיר, אלא מבצעים חקירה ומחפשים עובדות אחרות, או יותר נכון – מנסים להאשים את ד״ר ורבין בתפקוד בעייתי בזמן המלחמה. האקספוזיציה הזו כשלעצמה מדגימה לנו כיצד אפשר לקחת סיפור היסטורי, שסופו ידוע מראש, ולהפוך אותו למקורי ומחדש, באמצעות בחירת הפרספקטיבה. המחשבה שהסרט יתרחב כחלק מפרקים בסדרה חדשה של כאן מעוררת ציפייה של ממש, לאור הפוטנציאל של החומרים שמוצגים בו.

בחירות בימוי וצילום מדויקות הופכות את ״המזח״ לאי בודד, ואנחנו רואים דרכו את האירועים שמתקיימים בחוץ, בחזית כולה. הבחירה להישען על החומרים האנושיים – החיילים עצמם, הופכת כל אחד מהם לעולם ומלואו

את ד״ר נחום ורבין, הרופא התל אביבי, מגלם מיכאל אלוני באחד התפקידים שמצליחים להוציא ממנו איכויות משחק חדשות. אלוני מוכיח רצינות לאורך הביטים הנדרשים ממנו ומצליח להכניס רכות במקומות שבהם היא נדרשת. ד״ר ורבין מגיע למזח המנומנם בשירות מילואים. כמי שמייצג את החילוניות, הפער בינו לבין מרבית חיילי הגדוד, חובשי הכיפות ושומרי המסורת, ניכר מיד.

גם מפקד הפלוגה, שלמה, חובש כיפה (אותו מגלם דניאל גד, באופן אמין ועוצמתי). שני הגיבורים מצליחים להחדיר לתפקידים שהם מגלמים רגש גברי ולייצר אמינות כובשת. הבחירה לעקוב אחרי אירועי המלחמה מעיניו של ד״ר ורבין, דרך קבלת ההחלטות של שלמה, היא בחירה שמוסיפה לשחזור המלחמה פן נוסף ומרתק כשלעצמו – הפן המוסרי, שמטבע הדברים מקפל בתוכו גם את המיסטי ואת שאלות השכר והעונש.

הראייה חדת ההבחנה הזו, שעושה שימוש בהשקפות העולם שאיתן מגיעים החיילים, היא הערת שבח לתסריט ולבימוי הנפלאים של ליאור חפץ. יש בסרט מלאכה מורכבת של בימוי, שמועבר אלינו באופן אמין, תוך ירידה לפרטים הקטנים ובחירה בדקויות המבע הצילומי. האפקטים האמנותיים משכנעים ומצליחים לסחוף אותנו לתרחישים באופן דרמטי. הליהוק נכון והביטוי ״אין תפקיד קטן אלא שחקן גדול או קטן״ ניכר בכל אחת מהדמויות, שמתלבשות על כל אחד מהתפקידים באופן טבעי כמו כפפה ליד.

נזהר מפרובוקציות

בחירות בימוי וצילום מדויקות הופכות ״המזח״ לאי בודד, ואנחנו רואים דרכו את המתרחש בחוץ, בחזית כולה. הבחירה להישען על החומרים האנושיים – החיילים עצמם, הופכת כל אחד מהם לדמות עגולה ולעולם ומלואו. החזית הסוערת, היריות והטנקים הבוערים, מציגים ויזואליה שופעת ומרשימה, שלא נופלת באמינותה גם כשהזירה מתחממת והעניינים מסתבכים.

אך כמכלול, באותה נשימה, בגמר הצפייה – קשה להתעלם מהעובדה שזהו סרט שחף משיפוטיות ישירה, שנזהר מפרובוקציה ומקפיד באופני ההגנה שלו על המוסריות של צה״ל. מה שהתסריטאי והבמאי בחרו להראות לנו – מאחת המלחמות הקשות ביותר שידעה ישראל – הוא דילמה על החלטה גורלית אחת שמשמעותה להיכנע, בעוד שהדרג הבכיר מוסיף להבטיח חילוץ, שספק אם יתאפשר. צומת הביניים הזה משאיר את המהלכים פושרים ופחות אקסטרימיים ועוצמתיים ממה שאפשר היה להראות.

ואולי כנגד, אפשר לטעון שהיבטים הביקורתיים נוכחים בסרט. צה״ל לא מצליח להגן על חייליו. הוא לא מצליח לחלץ אותם או להושיט להם עזרה. הוא מותיר אותם במצור. רעיון הכניעה מגיע דווקא מבחוץ, בזכות נקודת המבט של הרופא במילואים שמנסה להיאבק על חייהם של כל חייל וחייל – שהיא ביקורתית כשלעצמה. באופן עקיף, עצם הבחירה להראות לנו את הטלת הדופי של הפרקליטות הצבאית כבר בפתיחת הסרט – מביעה ביקורת. אך זו ביקורת בהיחבא.

האחריות הגדולה של צה״ל מתפספסת ומסיחה את דעתנו לברירת המחדל של לקיחת אחריות מול מה שעשוי להיתפס כטעות אנוש. הסרט, שיכול היה לפתוח אלטרנטיבה לתשובה כפי שיום הכיפורים מציע – מעדיף לא לנקוט עמדה ברורה.

מערכות היחסים של הגיבורים עם משפחותיהם פחות גלויות לנו ויש בכך החמצה מסוימת, משום ששני הגיבורים, בין השאר, מונעים ממערכות אלו: שלמה לא רוצה להיכנע אחרי שאביו שרד את השואה וגאה בו. ד״ר ורבין, שהשאיר בבית את אשתו בתיה בהריון מתקדם, רוצה לחזור הביתה חי ומעדיף להיכנע מאשר למות. אבל דמותו של אביו של שלמה לא נראית לנו, אנחנו רק שומעים את קולו בשיחת טלפון אחת. את אשתו של ד״ר ורבין אנחנו רואים – אבל דמותה לא מצליחה להמריא.

עוד הרבה ידובר בסרט הזה שהוא לא רק שיעור היסטוריה מאלף, אלא גם מצליח לפתוח דיון ומזמין רפלקסיה וחשבון נפש בדיוק כשם שיום כיפור מזמין. הסרט ממשיך להדהד לאורכו את השאלות המוסריות של החיים גם דרך התפילות של החיילים המאמינים. עד איפה מגיעה האמונה? עד לכף ידו של אלוהים. 

הסרט מלמד הרבה על צה״ל ועל האידאולוגיה שמניעה את הגוף הביטחוני הזה, שמטפח חזון שנישען על גיבורי מלחמה. צה״ל נחשף בו כמי שמעדיף את החיילים שלו מתים, על פני האופציה של להיכנע. במקום הזה אפשר היה להתעכב יותר, כי זה המקום המרתק והמשמעותי ביותר של הסרט.

על אף שסרטי מלחמה עלולים להיות נדושים במידת מה, ״המזח״ מצליח להימנע מכך, בזכות האמינות הגבוהה והחומרים האנושיים שבהם הוא עוסק. הסרט מצליח לייצר דרמה אנושית, והצפייה בו מתגלה לא רק כמרתקת – אלא גם ובעיקר כחשובה.

---

המזח
בימוי: ליאור חפץ
113 דקות; ישראל, 2023
4 כוכבים