מנואל לימה: הסביבה צריכה להיות הדבר שחשוב למעצבים. לא הלקוח

לפני חמש שנים הגיע מנואל לימה לגיל 40, ואיתו גם המשבר הידוע לשמצה. אם אצל גברים רבים זה נגמר (או לא) בהוצאה מופרזת על מכונית ספורט או חופשה מופרזת, במקרה של לימה זה נגמר דווקא בספר חדש, The New Designer (״המעצב החדש״). הספר עוסק בתשעה מיתוסים פופולריים בעולם העיצוב (מ״עיצוב הוא שלמות״ ועד ״עיצוב הוא לבני אדם״), שלשיטתו מונעים ממעצבים לממש את הפוטנציאל שלהם ולהתמודד עם האתגרים החשובים באמת.

״משבר אמצע החיים יכול להיות דווקא משהו שימושי, הוא לא חייב להיות רק דבר שלילי״, מספר לימה בעת ביקור בארץ, לכבוד הרצאה בכנס ISVIS 2023, שאורגן על ידי שנקר ואוניברסיטת חיפה. ״הוא מאפשר לך לעצור רגע ולחשוב מי אתה ומה אתה רוצה לעשות״.

ולאיזו מסקנות הגעת?

״שמה שמלהיב אותי זה לשתף מידע עם אחרים ולעורר בהם השראה. כתבתי שלושה ספרים ורציתי להמשיך; רציתי לכתוב עוד ספר, שזה עוד משהו שאני אוהב לעשות. במקביל חשבתי על הקריירה שלי ועל העבודה שלי ב׳קורפורייט אמריקה׳, על הצלקות שקיבלתי, על איך עיצוב מתנהל במקומות האלו, כך שהרפלקציה של הגיל לא הייתה רק עלי אלא גם על הפרקטיקה ועל הדיסציפלינה״.

הספרים הקודמים שלך – מורכבות חזותית (Visual Complexity), ספר העצים (The Book of Trees) וספר המעגלים (The Book of Circles) – הרבה יותר פורמליסטים. מאיפה הגיע ספר על חזון ואתגרים ואתיקה?

״ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר שיהיה שונה מהספרים הקודמים שלי. בדיוק סיימתי את ספר המעגלים, נגמרה הטרילוגיה, הרגשתי שהשלב הזה נגמר ורציתי לאתגר את עצמי; לצאת מאזור הנוחות. רציתי ספר בלי אף דיאגרמה אחת, ללכת על אקסטרים: מספר שיש בו למעלה מ־300 דימויים לספר שאין בו אף לא דימוי אחד״.

הספר שהתחיל כסדרה של מכתבים לעצמי הצעיר (״הגרסה הצעירה״) של לימה, עם עצות קריירה מעשיות ושאלות פילוסופיות על תפקידי העיצוב בעולם, התפתח להצעה למודל חדש של מעצב. ״אהבתי את הרעיון של מכתבים, משהו יותר נאיבי, אבל אז העורכת שלי אמרה לי שזה נהדר אבל שאני מפספס דברים חשובים כמו גיוון והכלה, אתיקה, סביבה, פסיכולוגיה, המוח האנושי; משהו עמוק יותר.

כמנהל, המשימה שלי לפעמים הייתה לגרום למעצבים להיכשל כמה שיותר מהר, כי אז הם יכלו להשתחרר מהרעיון של שלמות ולהמשיך הלאה

״רציתי לדבר על סביבה, על עולם דיגיטלי, על אחריות, על טכנולגיה, על טיקטוק, אבל הרגשתי שאני צריך להתחיל עם עצמי. כמו במטוס, שאם קורה משהו אתה צריך לשים את המסיכה על עצמך לפני שאתה שם אותה על הילדים שלך.

״האתגר היה איך ליצור משהו שיש לו משמעות דרך העיסוק במיתוסים השגויים, בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, כמו זה שעיצוב צריך להיות מושלם. זה מקור למתח ולתסכול לכל כך הרבה מעצבים, שמנסים להגיע לאיזה רעיון של שלמות.

״זה יכול להוביל לשיתוק אצל מעצבים מעולים שמעדיפים לא לעשות מלהיכשל. אני אומר תעשו הרבה במקום משהו אחד, תהיו פגיעים, אבל מעצבים פוחדים מזה, הם לא רגילים לזה ומגנים על הרעיונות שלהם. כמנהל, המשימה שלי לפעמים הייתה לגרום למעצבים להיכשל כמה שיותר מהר, כי אז הם יכלו להשתחרר מהרעיון של שלמות ולהמשיך הלאה״.

המעצבים הם חלק מהמכונה

לימה, בן 45, בעל תארים בעיצוב תעשייתי ועיצוב וטכנולוגיה, עבד כמעצב בסטארט־אפים טכנולוגיים והוביל צוותים בתאגידי ענק כמו מיקרוסופט וגוגל. בשנת 2005 הקים את VisualComplexity.com, שהפך עם השנים לארכיון דיגיטלי שמטרתו הבנה ביקורתית של שיטות ויזואליזציה שונות.

אחד המיתוסים המרכזיים שלימה מתמודד איתם בספרו הוא שעיצוב מיועד לבני אדם. ״אפשר להאשים מעצבים בהרבה דברים, אבל הסביבה צריכה להיות הדבר שחשוב לך, לא הלקוח. חשוב להבין את המוח האנושי, אבל לחקור אותו למטרות רווח זה פחות אתי.

״המעצבים הם חלק מהמכונה, אבל הם לא רואים את התמונה הגדולה. אתה צריך לשאול למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, איך הולכים להשתמש בזה. אתה תמיד צריך לעצב בקונטקסט: כיסא לבית, בית לעיר וכן הלאה. טכנו־אופטימיזם זה דבר מאוד מסוכן, סיליקון ואלי מלאה באנשים שחושבים שטכנולוגיה היא ניטראלית, שהיא לא מוטית, אבל זה קשקוש״.

ולכאן נכנסת עכשיו גם הבינה המלאכותית?

״כן. יש הרבה דברים שיכולים להיות רעים ב־AI, אבל באותו זמן היא יכולה לפנות למעצבים זמן ולהוביל לדרך חדשה שאני מקווה שהם יקחו. קח לדוגמה את מה שאנחנו קוראים לו ׳דיזיין סיסטמס׳: הבינה המלאכותית תשתלט על כל המערכות האלה מהר מאוד וזה מעולה כי זה יכריח מעצבים לחשוב על מערכות בקנה מידה גדול יותר, שנוכל להשפיע עליהן.

״מעצבים מייצרים עיצובים שהם לא תמיד מוחשיים ולא תמיד נראים לעין. הם יכולים לייצר מערכות שיהפכו את החברה ואת העולם לטובים יותר, אבל זה ידרוש שינוי עצום. כוכב הלכת הזה שאנו חיים בו הוא המערכת המורכבת ביותר שיש לנו. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר שאפתניים בכל הנוגע ליחס שלנו אליו״.

אתה מדבר גם על אמפתיה?

״זה מונח שנעשה בו שימוש יתר, כזה שאי אפשר להשתמש בו בקנה מידה גדול. בעבר, יחסים היו אני עושה את זה בשבילך, מבין אותך, מה הצרכים שלך, התשוקות שלך. אבל קשה לעשות לזה סקייל.

״קח לדוגמה את הקורונה, את רעידת האדמה בטורקיה, את המלחמה באוקראינה: יש שם טרגדיות אנושיות שקשה לתפוס, שבסוף מתורגמות לעמודות בגרפים. אבל יש מאחריהם אנשים; זה היה סטאלין שאמר שמוות אחד הוא טרגדיה, מיליון מתים זה סטטיסטיקה.

״איך אפשר לעשות טוב יותר בעולם בליצור אמפתיה או תחושת דחיפות שתגרום לאנשים להגיב טוב יותר. זה יכול להיות גרף בצורת סילואט אנושי או אפילו להשתמש בצורות יותר אורגניות במקום מלבנים. או משהו אינטראקטיבי, עם סאונד, שיגרום לך להרגיש שאתה שם, בפנים, מסתכל על הכאב ומבין את המספרים״. 

מה שמדאיג אותי יותר מכל זה חברות שמה שמענין אותן זה רווח כספי. יש לי שתי ילדות בנות 5 ו-8 וזה מדאיג אותי, לראות את הדפוסים האלו שמשפיעים על דימוי עצמי, על ביטחון עצמי, על דימוי גוף. וכשאני רואה מה הן עושות בטיקטוק אני כולי בקרינג׳

זה אפשרי בכלל?

״ככל שהחברה גדולה יותר, לאתיקה קל יותר להתפוגג. היכולת להיות אנונימי פותחת דלת להתנהגות לא טובה. קל יותר לעצום עיניים כשאתה עובד בקורפורייט מבסטארט־אפ קטן שאתה מכיר בו כל אחד בשם שלו, וכשמה שמעניין את בעלי מניות זה שורת הרווח. ללחץ יכול להיות אפקט דרמטי, וברגע שזו המטרה קשה לסטות או להתעלם ממנה.

״כשמעריכים אותך כמעצב על פי מספר הפיצ׳רים ששחררת, מספר הקליקים שיצרת, לא האיכות אם הם טובים לאווירה ולסביבה; כשהכל מתמקד בהשקה: תשיק, תשיק, תשיק – לאן זה הולך? את מי המעצבים משרתים? למי אכפת, קיבלת בונוס או קידום. וכולם מתלהבים וזה מה שאכפת להם – בונוס, קידום. ואיך מגיעים לשם? עוד השקות, שום דבר אחר לא חשוב. זה יכול להרוג את האנושות ולא תדע או לא יהיה לך אכפת. וזה קורה הרבה יותר בחברות גדולות. אני עובד היום עם חברות קטנות וזה הבדל של יום ולילה״. 

איך זה מסתדר עם זה שעבדת בגוגל, במיקרוסופט, בנוקיה?

״זה מורכב. אלה חברות שהתחילו במטרה חשובה, אבל אז בעלי מניות הכריחו אותן להרוויח כסף. גם אינסטגרם התחיל ממשהו בנאלי והיום הוא כמו קניון שניזון מאנשים שמעלים תמונות וסרטונים. אנשים לא מבינים שהם פיונים במשחק של אפליקיציות שהם לא משלמים עליהן. אתה לא משתמש בטכנולוגיה, הטכנולוגיה משתמשת בך.

״אבל מה שמדאיג אותי יותר מכל זה חברות שמה שמענין אותן זה רווח כספי. יש לי שתי ילדות בנות 5 ו-8 וזה מדאיג אותי, לראות את הדפוסים האלו שמשפיעים על דימוי עצמי, על ביטחון עצמי, על דימוי גוף. וכשאני רואה מה הן עושות בטיקטוק אני כולי בקרינג׳״. 

אתה אופטימי?

״קודם כל אני חושב שהספר אופטימי. חוץ מזה אני מאוד אופטימי, תמיד רואה את הצד המלא של הכוס, אחרת אין תקווה – אתה חייב להיות אופטימי אחרת למה אנחנו יושבים פה באמצע היום בתל אביב ושותים ביחד קפה? זה נסיון כושל של החברה לגרום לנו להיות פסימיים, למרות ששוב, יש הרבה דברים שמדאיגים אותי: AI, טכנולוגיה ממכרת, במיוחד אצל צעירים, שגורמת לדיכאון, לנסיונות אובדניים.

״אבל אני רואה סימנים לשינוי: עיצוב שירות, יוזמות ירוקות, אני רואה סימנים של שינוי ואנשים שרוצים לשנות וזה מעודד אותי. וכל פרק בספר  נותן עצות – אתה רוצה לייצר אימפקט חיובי, הנה דברים שאתה יכול לעשות. הם לא יודעים איך, רוצים לעשות משהו בעל משמעות, ויש היום הרבה אפשרויות שלא היו קיימות בעבר, לא רק בסיליקון ואלי, תראה מה קורה בישראל. אם אתה לא מרוצה תשנה, תחליף, תיצור משהו בעצמך״. 

אתה בטוח שאתה אופטימי?

״כן. אני לא דטרמיניסטי. אני מודאג, אני מודע, אבל אני באמת חושב שיש לנו תקווה. מה שכן זה מחייב מעצבים להבין מה אנחנו עושים, ולשאול יותר שאלות״.