״שבע ברכות״: דרמה פסיכולוגית טעונה אודות זהות ושייכות

״שבע ברכות״ (סרטם של אלינור סלע, ריימונד אמסלם, איילת מנחמי ורונן בן טל) בבימויה של של איילת מנחמי, היה יכול להסתכם כעוד דרמה משפחתית טרגית־קומית, אלמלא עסק בבליל נושאים רגישים שהופכים אותו לדרמה רגשית מרובת רבדים, עד כדי הפיכתו לדרמה פסיכולוגית טעונה, שעוסקת בזהות ושייכות.

הסרט עוסק באימהות, הגירה ותרבות, אמת ושקר, סודות, קנאה ויחסי אהבה אינטימיים. הוא מקפל בתוכו סיפור חיים משפחתי שבעבר הייתה סביבו חשאיות, אבל מתברר שהיה נפוץ – מסירת ילד לקרוב משפחה. לא תמיד מדובר באימוץ רשמי, אך זהו אימוץ על כל המשתמע מכך ולעיתים הוא גם הופך לרשמי.

מארי (ריימונד אמסלם), בת למשפחה מרוקאית מרובת ילדים, נמסרה בגיל שנתיים לדודתה חשוכת הילדים. כיום היא מתגוררת בצרפת ומגיעה ארצה להינשא לבחיר ליבה דן. מארי גדלה כבת יחידה ופונקה בכל מה שילד יכול לדמיין. היא קיבלה השכלה גבוהה והפכה למנהלת בנק. אחיה ואחיותה לעומתה, השיגו משרות פחות הישגיות ונאבקו כלכלית.

החתונה היא יריית הפתיחה למפגש אינטנסיבי ארוך שיעורר שדים מהעבר. פער השנים והבדלי המנטליות מצטברים כמו אבנית עוד בערב החתונה מתחת לחופה, כשאחיה, אחיותיה וגיסותיה באים איתה חשבון וכששתי האימהות שלה – האם הביולוגית, חנה (בגילומה של תיקי דיין) והאם המאמצת, הדודה גרציה (בגילומה של רבקה בכר) – פותחות את הפצע המדמם שנדמה שלעולם לא הגליד.

הכניסה של המצלמה לעולמה של כל אחת מהדמויות מצליחה לשרטט קווים נוספים לאישיותן ולהבדילן זו מזו באופן מרתק, דרך עיצוב החללים והדגשים על הפרטים הקטנים. החוויה מרגישה קרובה ומוכרת, כאילו אנחנו נוכחים סביב השולחן

על פי המסורת היהודית, במהלך החופה ובשבוע שלאחר החתונה נאמרות שבע ברכות מיוחדות לרגל שמחת הנישואין ואחרי קידוש על היין. כך, במהלך שבעת הימים שאחרי החתונה, מתקיימת מדי ערב סעודה, כל פעם בבית אחר, לשמח את החתן והכלה. הרעיון של פרישת העלילה על פני שבעת ימי המשתה האלה מעניק לנו שבע נקודות תצפית מעניינות על המתח ששורר במשפחתה של מארי.

בעוד שמארי מצפה ממשפחתה הביולוגית לבקש ממנה סליחה, המשפחה חושבת שהיא אמורה להיות אסירת תודה ובמקום זה מתנשאת עליהם. הוריו של דן, רופא ופסיכולוגית שהיגרו לצרפת ואימצו גינונים אירופיים, מייצגים את מה שמארי הפכה להיות. הזוג שנקלע להוויה המשפחתית העממית לא מצליח לגשר על הפער עבור בנם ובחירת ליבו, והתוצאה היא סדרת קטסטרופות של אי נעימויות והצפת זיכרונות שנדחקו הצדה.

הקשר בין מארי לדן עומד למבחן ולאורך הימים האלה נבחנתם גם אהבתם. היא נבחנת נוכח השבר שחווה מארי ונוכח המקבילות הזוגיות של אחיה ואחיותיה. יש המון קסם בתבניות האינטימיות ובתשוקה הנשית הבוערת שמגיעה עד לכדי שיגעון, איבוד שליטה ומשא ומתן מיני.

בבחירות אמנותיות מופתיות עושה איילת מנחמי שימוש בבועה, בשמשות הרכב, בחלונות ובתאורה. לצד זה, הכניסה של המצלמה לעולמה של כל אחת מהדמויות מצליחה לשרטט קווים נוספים לאישיותן ולהבדילן זו מזו באופן מרתק, דרך עיצוב החללים והדגשים על הפרטים הקטנים. החוויה מרגישה קרובה ומוכרת, כאילו אנחנו נוכחים סביב השולחן.

סוד גדול שסותם את הגולל

ריימונד אמסלם מגיע לשיא נוסף שלה כשחקנית ומצליחה להביא את מארי באופן שמעורר סט רגשות אצל הצופה. ניכר שהווירטואזיות שצברה בין שלל התפקידים שגילמה בקולנוע הישראלי מתנקזים כעת לשיא קטן שלה. היא מגלמת את מארי באופן מדויק ומצליחה לרתק בכל ביט. לצדה, מגלמת תיקי דיין באופן מופתי את חנה האם, שקצת מבינה וקצת לא מבינה ובעיקר רוצה לשמור על החמימות המשפחתית ולא להרגיש אשמה.

ההצדקה של המעשה שלה מזכיר במידת מה את משפט שלמה, כשכאן השאלה היא מיהי האם – האם חנה האם הביולוגית או גרציה הדודה המסורה? במהלך המתח שנבנה בין שתי האחיות במהלך שבעת הימים מתגלה סוד גדול שסותם את הגולל. הדימוי של שבעה ימים מוליך לדימוי של שבעת ימי אבל, והסרט שמתחיל בחתונה יסתיים באופן שמתאים יותר לסיומה של טרגדיה, אבל הוא גם זה שיחזיר את הדמויות למוטב.

עם זאת, לצד התסריט האותנטי, הבימוי המיומן והמשחק הנפלא, ישנן עדיין מעט חולשות שלא ניתן להתעלם מהן: ראשית, דמותו של הדוד ג׳וזף האילם שפותח את הסרט וסוגר אותו בכוונה להכניס אותנו לעולם האילם של המשפחה, לא מצליחה להיות עגולה ומשכנעת. יש תחושה שהיא תלושה, נכנסת ויוצאת איפה שצריך כדי להצדיק מהלכים.

בנוסף, הפתיחה של הסרט, עוד לפני שאנחנו נכנסים לנבכי הסיפור, לא מצליחה ללכוד אותנו ולסחוף אותנו פנימה, כי אנחנו עדיין לא מודעים לניואנסים. רק מהסעודה השלישית, כשהזירה מתחממת, אנחנו נשאבים פנימה ומתחילים להתפעם מהיצירה הנשית והנהדרת הזאת.

---

שבע ברכות
בימוי: איילת מנחמי
108 דקות; ישראל, 2023
4 כוכבים