״ימי הפיק״ מציג את רגעי השיא ורגעי השפל, מבלי להתייפייף

״אני עסוק״, עונה צביקה פיק, פוסט שבץ מוחי, כשהוא נשאל ״מה אתה עושה היום?״ במסגרת ראיון שנערך איתו לסרט הדוקו החדש ״ימי הפיק״. בסרט מנסים היוצרים לפענח את הדמות הכמעט מיתולוגית של פיק. הילד הפולני עם ההשכלה המוזיקלית, שהפך לאחד הכוכבים הגדולים, האהובים והמושמצים ביותר במדינת ישראל, התרסק כמו מטאור ועלה שוב לגדולה בשלהי הניינטיז – תמיד היה עסוק. גם כשאף אחד לא רצה לשמוע את המוזיקה שלו, גם כשבוטלו לו הופעות בצוותא, צביקה פיק היה עסוק. ״ימי הפיק״ הוא עירוב של שמחה ועצב, הצלחה וכישלון (המון ממנו), ביקורתיות וחמלה. כל המרכיבים האלו הופכים אותו לסרט דוקו מצוין.

הסרט מארח שורה מכובדת של מרואיינים מתעשיית המוזיקה הישראלית, אלו שליוו את פיק בימי ההצלחה הפנומנלית ואלו שהיו לצדו בנקודות השפל הנמוכות ביותר. בין המרואיינים הבולטים התייצב יואב קוטנר, אז שדרן רדיו צעיר ומהראשונים שהצביעו על המוזיקה של פיק כנחותה, ובהזדמנות אחת אפילו שבר את התקליט של פיק בשידור. קוטנר לא מנסה להתנצל. להיפך, הוא לא מסתיר את התחושות שלו לגבי היצירות של פיק.

לא בכדי חברים רבים של פיק כמו גל אוחובסקי ויזהר כהן התנגדו לשידור הסרט, בתואנה שאינו עושה חסד עם פיק. הם טעו. הסרט משכיל להציג את פיק כדמות טראגית אך יחד עם זאת מעורר חמלה ולעתים גם השראה.

״ימי הפיק״ עושה חסד עם הזמר המנוח. הוא משרטט אותו כאדם פוגע אך פגוע, בעיקר מהממסד התרבותי ישראלי, אדם מוכשר עם גישה בעייתית ובעיקר מעלה אותו על הנס כמי שהיה הקול התרבותי של ״ישראל השנייה״ לפי קוטנר, או ״הפרחים״ (מלשון פרחה) לפי קובי אוז

אחת התמונות המטרידות שעולות מ״ימי הפיק״ מתייחסת למוסר השילומים הלקוי של צביקה פיק. המלחין אלדד שרים, שעבד איתו צמוד במספר הפקות, מספר כי הוא ופיק עבדו יחד על פרויקט משותף במשך כמה חודשים. כששרים סיים את עבודתו, פיק מצדו לקח את הזמן כדי לשלם לו, ״אני פשוט לא אוהב לשלם״ אמר בנונשלנטיות.

בנקודה הזו בדיוק הסרט קנה אותי, ולא מתוך שמחה לאיד על אופן הצגתו של פיק כמי שאינו מעריך עבודה קשה. להיפך, עצם העובדה שהסיפור הזה לא נגנז מהסרט מצביעה על הרצון של היוצרים להביא את הסיפור של פיק כפי שהוא, בלי התייפיפויות ובלי ליקוקים (עיין ערך ״אנחנו לא ניפרד לעולם״, הדוקו על יהודה בארקן).

בזה אחר זה מעלים המרואיינים טענות חוזרות ונשנות על התנהלותו השנויה במחלוקת של פיק ובמיוחד כלפי היחס שלו לאשתו דאז, מירית שם־אור שאינה משתמעת לשתי פנים (רמז: מכות, קללות ובגידות). רוני בראון, מי שהיה בזמנו מנכ״ל חברת התקליטים CBS, מתאר את פיק כמי שניצל אנשים אחרים כדי לטפס במדרגות ״אל הרקיע שלו״. בסאבטקסט של הסרט פיק היה חתיכת דושבאג – אבל דושבאג עם וואחד כישרון מוזיקלי. בנישה הזו, הסרט עושה לפיק את החסד הראוי ומציב אותו כאחד היוצרים החשובים בישראל של סוף שנות ה­־70.

פיק, שהיה עוף מוזר בנוף הישראלי השמרני וחיקוי דהוי לדייוויד בואי, נסק למעלה בסוף שנות ה־70 עם שורה ארוכה של להיטים. המפלה המרירה שלו הגיעה בסוף שנות השמונים ומאז ניסה להגיע לאותם הגבהים, אך ללא הצלחה.

הסרט מקדיש חלק נכבד לשפל הזה בחייו של פיק, שמצטייר כמי שלא היה מוכן לוותר על הקריירה הדועכת, אפילו אם היה צריך להופיע מול שבעה אנשים בלבד. גם אחרי שקיבל ברכה מהרבי מליבובאוויטש והצליח לחזור לתודעה בשיתוף פעולה יוצא דופן עם להקת ״נושאי המגבעת״, מתואר פיק בפי רם אוריון, גיטריסט הלהקה, כחלטוריסט.

בשורה התחתונה, ולמרות שהסרט הזה יהיה קשה לצפייה למעריציו השרופים של פיק (מי רוצה לראות את הגיבור שלו בחולשתו?), ״ימי הפיק״ עושה חסד עם הזמר המנוח. הוא משרטט אותו כאדם פוגע אך פגוע, בעיקר מהממסד התרבותי ישראלי, אדם מוכשר עם גישה בעייתית ובעיקר מעלה אותו על הנס כמי שהיה הקול התרבותי של ״ישראל השנייה״ לפי קוטנר, או ״הפרחים״ (מלשון פרחה) לפי קובי אוז.

זה דוקו מצוין שמציג את הרבדים של האיש שלא רצה שיידעו עליו שום דבר (לעזאזל, אפילו את הגיל שלו הוא מעולם לא הסגיר). הוא מעניין לכל אורכו, מסקרן ובעיקר שופך אור על הצדדים האפלים ביותר על חייו של זמר שהוא ז׳אנר בפני עצמו.

בניגוד ל״אנחנו לא ניפרד לעולם״, הדוקו על יהודה בארקן ז״ל, שלא ניסה להיכנס לנבכי נשמתו של בארקן אלא יותר שימש בתור דאחקה, ״ימי הפיק״ מלמד כיצד ליצור דוקו טוב וענייני – שמצד אחד לא מנסה לרכך את הדושיות של העומד במרכזו ומצד שני, מאיר את הצדדים הטובים שבו.

---

ימי הפיק
בימוי: שי להב, במאי שותף: רון עומר
100 דקות; ישראל, 2023
4 כוכבים