מרחב של רוגע ושלווה: גינה קולקטיבית בעמק חפר

הכתבה הזו, על פרויקט קרקע משותפת של האדריכל לירן מסר, נכתבה לפני השבת השחורה שבה התהפכו עלינו השמיים. כשיישובי העוטף הפורחים הפכו למרחבים מפויחים ספוגים בדמם של מי שטיפחו אותם באהבה, לסיפורה של גינת מרגוע שלווה לא היה מקום במציאות של הרס וכאב מפלח.

ועם כל זאת, ולמרות הדיסוננס החריף, מדובר בפרויקט שנשען על ערכי שיתוף וקהילתיות, שבמציאות העכשווית הקשה מנשוא מוכיחים ביתר שאת שהם הנכסים היקרים ביותר שיש לנו: כאלה שיש בידם לטעת תקווה לימים אחרים, והם שיעמדו לנו בהשגתם.

פרויקט ״קרקע משותפת״ – גינה קולקטיבית שתכנן בעמק חפר – היה לדידו של האדריכל לירן מסר ״התנסות מעניינת, ושונה בתכלית מפרויקט אדריכלי רגיל. להבדיל מהליכי תכנון שבהם התוצר הסופי הוא לב העניין, כאן התהליך עצמו ואופן התנהלותו הקולקטיבי וכאתר פתוח היה לב העניין״.

מסר, בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל שבה הוא גם מלמד, הוא בעליו של סטודיו רב־תחומי (el.em studio), שבמסגרתו הוא אוהב, לדבריו, ״לגעת בעולם התכנון לגווניו ובכל קנה מידה. מאדריכלות של מבנים וחללים מסוגים שונים ועד עיצוב אוביקטים, כך שגם תכנון נוף וגינון, ובפרט בסביבה כל כך מיוחדת, היה מסוג הדברים שאני נמשך אליהם״.

תכנון הגינה הופקד ביד מסר אחרי שנענה לקול קורא, שהזמין יוצרים ומעצבים לקחת חלק בפרויקט חידוש והשמשת בית ראשונים שבמקום לטובת הציבור – יוזמה של המועצה האזורית עמק חפר בשיתוף החברה הכלכלית שלה. על ניהול הפרויקט, שנתמך על ידי מפעל הפיס, משרד המורשת ומשרד החקלאות – הייתה אמונה חברת רן וולף.

בית ראשונים, המכונה גם ״הבית הגדול״, הוא מבנה עתיק שממוקם על רכס כורכר מול ביתן אהרון, צופה אל נוף העמק ומקפל בתוכו מורשת היסטורית של ההתיישבות במקום. הוא נבנה על ידי סוחר לבנוני מארוני בשלהי המאה ה־19, ובראשית שנות ה־30 של המאה ה־20 נרכש עם הקרקע שסביבו על ידי קק״ל.

כל אלה שהגיעו הרגישו מחויבים לתהליך, ואחד הדברים המרתקים והנעימים בו היה שהמקום הפך למרחב של לימוד ועשייה. יחד חפרנו את הקרקע, יצקנו אלמנטים מבטון ושתלנו את הצמחייה

הבית בנוי מאבני כורכר שנחצבו מסלעי הרכס שעליו הוא יושב, ובמהלך השנים שאחרי רכישתו עבר גלגולי איוש וייעוד שונים. תחילה הוא שימש למגורי הגרעינים הראשונים של המתיישבים שהגיעו לעמק חפר – מי שלימים הקימו את כפר ויתקין וביתן אהרון, לאחר מכן כתחנת אימון של ארגון ההגנה, ובשנים שעברו מאז חווה שימושים משתנים ביניהם מרכז בידור, מסעדה וגן אירועים. בשנים האחרונות הוא ניצב נטוש, עד שהוחלט במועצה לשפץ ולשמר אותו במטרה להשמיש אותו כמרכז תרבות ואמנות מקומי.

לצד הטיפול במבנה, הוחלט להכשיר גם את שטחי החוץ הסובבים אותו לטובת הציבור, והרעיון של מסר היה ליצור גינה בשיתוף הקהילה – להקים אותה בתהליך שמשתף את הקהל הרחב ומתנהל כאתר בנייה פתוח. ״הוצאנו קולות קוראים שהזמינו את תושבי האזור לקחת חלק בביצוע העבודות השונות שנדרשו להקמת הגן, כמו עבודות בטון וגינון, ובנינו צוותי עבודה״. הוא עצמו לא נותר רק בעמדת המתכנן והאחראי לביצוע, אלא נטל בו חלק פעיל, כשלצדו שני אנשים מקצוע מנוסים בתחומים הרלוונטיים – ניב יגר בתחום הגינון ודניאל הלוי בתחום הבינוי בבטון.

״מטבע הדברים לביצוע עבודות הבטון הגיעו בעיקר כאלה שהייתה להם איזו נגיעה בתחום. לביצוע עבודות הגינון הגיעו אפילו ילדים. כל אלה שהגיעו הרגישו מחויבים לתהליך, ואחד הדברים המרתקים והנעימים בו היה שהמקום הפך למרחב של לימוד ועשייה. יחד חפרנו את הקרקע, יצקנו אלמנטים מבטון ושתלנו את הצמחייה. במקביל, לא ויתרנו על איכויות והפרויקט תוכנן ובוצע גם מהמקום הזה, בשלבים, ללא קיצורי דרך בכל הקשור בטיפול בחומרים או בדרכי הביצוע. לדוגמה, כדי להגיע לתערובת הבטון שרצינו עשינו לא פחות מ־12 טסטים״.

מארג של ניגודים

הקונספט התכנוני שגיבש מסר בוסס על טיפולוגיה של גן אנגלי, הנשען על שביל מרכזי שממנו מסתעפים שבילים קצרים ומתפתלים שמובילים לפינות ישיבה חבויות. ״הכוונה הייתה ליצור סוג של גינת כיס באופן שבו היא מזמנת מרחב של רוגע ושלווה, ויכולה להוות גם מקום למפגש חברתי ועריכת אירועי תרבות ואמנות, או כנקודת עצירה למטיילים״.

שטח הגן משתרע על פני כ־200 מ״ר, בנוסף לכ־200 מ״ר של מדרון טבעי ושבילי כניסה למתחם, והוא נושק לשמורת הטבע שבמקום. מסר ביקש להתאים אותו לסביבתו, ובה בעת להציג משהו חדש, לא נוסטלגי, כשבתוך כך המרחב נקרא כמארג של ניגודים – הן בין אלמנטים יצוקים מבטון טרצו בגיאומטריה וגימור מובחנים לבין סביבת הבית שמאופיינת בעבודת אבן ורנקולרית; והן בין קווי מתאר גיאומטריים ברורים לבין הצמחייה הטבעית. ניגוד נוסף הוא ניגוד צבעוני שמתקיים בין גונו הורוד של הבטון לבין גווני הבז׳ של סלעי הכורכר המקומיים.

לירן מסר. צילום: שירה אליאש

״הכוונה הייתה להימנע מנוסטלגיה ומשילוב אלמנטים שינסו לחקות את הממד האותנטי ואת העושר החומרי־ורנקולרי שקיימים באתר״, מסביר מסר. ״רצינו להציב את הבינוי החדש מול הישן ובכך להבחין ביניהם ולהציג שתי טכנולוגיות בנייה. הבחירה בצבע הוורוד, תוצר של פיגמנט ששולב בתערובת הבטון, הייתה בחירה אסתטית מתוך רצון להשתלב עם הירוק של הצומח, וכן שיעבוד עם גון הכורכר של הרכס והבית״.

הצמחייה בשמורה היא צמחיית בתה עשירה וצפופה, הכוללת מינים רבים ומגוונים של צמחי בר, ובהתאמה לה נשתלה בגינה צמחיית חורש הבר. בנוסף נשתלו עצי פרי וצל וכן מספר מצומצם של צמחים מתורבתים להבטחת פריחה רב עונתית. בשלב השתילה, מספר מסר ״מצאתי את עופר בינדל, שנודע כמי שמציל עצי אלון והוא גם תושב עמק חפר שיש לו מטע אלונים. עופר תרם לגינה מהעצים שברשותו, ייעץ וסייע בשתילה, וההצטרפות שלו גם סיפקה אנקדוטה נחמדה: מסתבר שכמו שורשי העצים גם לו יש שורשים עמוקים בסביבה, ובאחת מהתמונות ההיסטוריות של בית ראשונים מצולמת סבתא שלו שהתגוררה בו תקופה. מבחינתי הסיפור הזה הוא עוד ביטוי להוויה המקומית־משותפת שייחדה את הפרויקט וגם סוג של סגירת מעגל״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

האלמנטים הבנויים בגן הם אריחי מדרך המשובצים בחיפוי החצץ של הקרקע הלא שתולה, ספסלים ובריכת השתקפות. אבני המדרך עשויות מבטון חלק, בעוד בספסלי הישיבה ובבריכה שויף הבטון לגימור טרצו. הספסלים עוצבו בצורות שונות שהותאמו למיקומם בשטח הגן, והבריכה מרפררת לבריכת השקיה שהייתה במקום בתקופה שבה נבנה הבית. ״הבריכה מתנקזת למדרון הכניסה ובשטח הגן היא מהווה מקום שמאפשר משחק עם מים, וגם קיום אינטראקציה בין אנשים, בעלי חיים וצמחים״.

תהליך הביצוע, ובכלל זה שילוב תשתיות, סימון שבילים, בניית האלמנטים ושתילת הצמחייה, ארך כחודש וחצי. ככל שיעבור הזמן, מציין מסר, ״הצמחייה שתגדל תטשטש עוד ועוד את הממד הגיאומטרי שקיים בגן ותהפוך לגינה שופעת, שיהיה צריך לתחזק. בכך מדובר בפרויקט מתמשך, כשגם ההמשכיות היא חלק בלתי נפרד מהוויית התהליך והשיתופיות שהן, כאמור, לב העניין״.