תזמון גרוע: תיאו מרסייר בווילה מדיצ׳י

וילה מדיצ׳י ההיסטורית המפוארת, על פרטיה האדריכליים, אוסף האמנות שלה וגניה המטופחים, החווירו כולם למראה חמש מכוניות מרוסקות שניצבו ברחבת הגן המשקיף על רומא. מכונית מבריקה ומצוחצחת למשעי ניצבת אנך, גלגליה באוויר, מיתמרת אל עבר השמיים כשהפגוש שלה מעוך על האדמה, כאילו זה עתה התנגשה בקרקע וקפאה במצב מאונך. מחלון המכונית הפתוח למחצה ניתן לראות עץ ריח קטן ולשמוע צלילי רדיו חלשים. החוויה מבלבלת, ונעה בין התפעמות מהמיצב הווירטואוזי לבין ניסיון להבין את האסון שהתרחש.

במרפסת הצופה אל הגנים ניצבים פסלי ברונזה שמזכירים בצורתם כיסאות פלסטיק פשוטים. חלקם נראים כאילו נמסו בשמש, אחרים כאילו נמעכו בכוח או כאלה שהתעוררו לחיים ושינו צורה. כיסא אחד שולח הצידה רגל ארוכה, שנמחצת על ידי סלע; אחר מסלסל את רגליו כתמנון מסביב לכדורים המפורסמים המאפיינים את משפחת מדיצ׳י. הכיסאות, כמו המכוניות, מציגים רגע מתמשך שקפא בזמן, ושמאפשר להם להשתלב עם יתר המוצגים לעל־זמניות המוזיאלית.

כל אלה היו חלק מתערוכת היחיד ״Bad Timing״ של האמן הצרפתי תיאו מרסייר (Théo Mercier) שננעלה בסוף ספטמבר. מרסייר השתתף לפני עשור בתכנית הרזידנסי של האקדמיה הצרפתית לאמנויות בווילה מדיצ׳י ברומא, והשנה חזר אליה עם התערוכה ״Bad Timing״ שהוצגה בחודשי הקיץ הלוהטים (אוצר: סבריו וריני Saverio Verini). הרשימה הזו נכתבה לפני 7 באוקטובר, אם כבר מדברים על Bad Timing.

מרסייר הוא אמן רב־תחומי ובמאי, שחי ועובד בפריז ובמרסיי. עבודתו מקיימת קשר מתמיד עם תיעוד ושימור, הוא משחק במושגים של מונומנטליות ואנטי־מונומנטליות, קדושה וחולין ושואב השראה ממיתוסים דיסטופיים ומפיסול שובר מוסכמות. ניכר שמרסייר, שבין היתר עבודתו עוסקת בשאלות של הנצחה ובבחינת המרחב המוזיאלי, נהנה מההזדמנות לחדור לתצוגת הקבע של וילה מדיצ׳י הרנסאנסית, ולהציע נראטיב אחר בקונטקסט הקלאסי.

התערוכה מרפררת לעולמות של מדע בדיוני וקטסטרופות אפוקליפטיות, ונבנתה כסדרת מפגשים מפתיעים בין זמנים ובין אובייקטים שמייצגים אותם. גשם (ואפילו סופה) של מכוניות; כסאות שנמסים בחום, נמחצים ע״י מטאורים או קמים לתחייה; שאריות של העבר ושל ההווה, מרכיבות יחד עתיד מדומיין, מתהווה תדיר אך קפוא, מונצח עוד בטרם סיים להתרחש.

התערוכה מצטרפת למגמה פוסט־הומניסטית באמנות העכשווית. הפוסט־הומניזם מבקש לערער על מרכזיות האדם בנרטיבים המארגנים את עולמנו, ולדמיין עולם בעל סדרים אחרים. מונח מרכזי במחשבה זו הוא האנתרופוקן – עידן האדם – הכינוי שניתן לתקופה הגיאולוגית הנוכחית בהיסטוריה של כדור הארץ. העידן שמתאפיין בהשפעה מכרעת של נוכחות האדם, המצאותיו ואורחות חייו. כל אלה מייצרים את טביעת הרגל האנושית שלא ניתן עוד למחות.

הצבת האובייקטים הלכאורה אנטי־אמנותיים הללו במוזיאון שהוא וילה רנסאנסית, מערערת על מה שנתפס כאמנותי, כיפה, פרי היצירה האנושית – כפי שניסו לנסח ההומניסטים בתקופת הרנסאנס. כך התערוכה מצטרפת לערעור הרעיון של היסטוריה הסובבת סביב האדם כנזר הבריאה.

חפצים וזמנים כרוכים בכפייה זה בזה

אחרי המכוניות והכיסאות שבחוץ, בחללי הפנים של הווילה הציג האמן מיצבי רדי־מייד או מעין אסאמבלז׳ים, שהורכבו ממכשירי חשמל – מקררים, מדיחי כלים ומכונות כביסה – שנערמו זה על זה. בראשו של כל מגדל כזה ניצב פסל שיש עתיק מאוסף המדיצ׳י, כפות למקומו בקשירת שיבארי יפנית. השיבארי – במקורה טכניקת עינויים – כופה על הפסלים ועל מכשירי החשמל להיות אחד, מייצרת תלות ביניהם ומזכירה שאלה כמו אלה הם מעשי ידי אדם, מרכיבים של האנתרופוקן.

השימוש של מרסייר, שמכנה את עצמו אספן־אמן, ברדי־מייד חותר תחת ההפרדה בין אמנות ליתר ה״שאריות״ שהאדם משאיר אחריו בעולם. לשיטתו, מדיחי כלים, מכוניות ופסלי שיש הם כולם פאר היצירה האנושית כשם שהם רדי־מייד; מפליאים ומרהיבים כשם שהם סתמיים. מרסייר חוזר אל תפיסת הרדי־מייד, שממרחק מאה שנה ניתן לראותה כמיושנת לכל הפחות, ומראה כיצד השימוש ברדי־מייד עדיין יכול להיות מרגש, משמעותי, ולהציף שאלות חדשות, שאינן רק פנים־אמנותיות.

בחדר שהיה בעבר מלא במים יש כעת רק שלולית שנקווית מהמים הזולגים מדלתות המקררים הפתוחות. נרקיסוס משתקף בשלולית כאילו הייתה הביצה שלו, מביט בבבואתו בשלווה, כשמאחוריו מגדלי המקררים ומכונות הכביסה שמשמיעים סאונד תעשייתי

במקווה המים ההיסטורי של הווילה, חדר חשוך וטחוב, הוא מציב מקררים פתוחים למחצה, שהאור הקלוש הבוקע מהם מאיר כמו בציור רנסאנסי פסל שיש יחיד – פסל דמותו של נרקיסוס. בחדר שהיה בעבר מלא במים יש כעת רק שלולית שנקווית מהמים הזולגים מדלתות המקררים הפתוחות. נרקיסוס משתקף בשלולית כאילו הייתה הביצה שלו, מביט בבבואתו בשלווה, כשמאחוריו מגדלי המקררים ומכונות הכביסה שמשמיעים סאונד תעשייתי.

מעבר למבט הסרקסטי של מרסייר על האדם המתבונן בעצמו מאז ועד היום, מרחפת מעל לתערוכה כולה תחושת השיבוש בזמן. עבר, הווה ועתיד מתערבבים בחומרים ושאריות, ולא הרבה מתחדש תחת השמש הקופחת. זמן כרונולוגי מתערבב בזמן היסטורי, חומר עתיק, משומש, או חדש – הכול תחת הכותרת הממצה כל כך: Bad Timing – תזמון משובש כגורם מכונן של המצב האנושי. אפילו הכתבה הזו מתפרסמת אחרי סיום התערוכה.

ואכן, זה אף פעם לא זמן טוב לאסונות אקלימיים, אנושיים ופוליטיים, שעולמנו רווי בהם בעת הזו. הנצחיות של המצב האנושי הזה מזכירה שגם בזמנים רעים כאלה יש אור בקצה המנהרה, אפילו אם זו רק נורה של מקרר פתוח.

---

תאו מרסייר | Bad Timing
וילה מדיצ׳י